שולחן ערוך אורח חיים תנד ד


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה במה דברים אמורים כשגזל מצה אבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו. (ולענין ברכה עיין לקמן ריש סימן תרמ"ט):

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

במצ' גזול'. באשר"י יליף בפ' כ"ש מדאמרי' לענין מעש' שני שאין יוצאין בו ידי מצה לר"מ בפשיטות אבל באתרוג אינו פשוט כ"כ דאיכא למימר הא דכתיב לכם היינו למעט שאול' וגזולה אבל מעשר שני לא אתמעט משא"כ במצ' דכתיב ב' פעמי' עריסותיכם אתמעט נמי מעשר שני א"כ כ"ש שאול וגזול. ולפ"ז אית לן למימר כי היכי דמצה גזול' פסול' ה"נ מצה שאול' דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו אלא דאין האמת כן דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני' ע"כ אפי' כ"ז שהוא בידו מיקרי אינו שלו דהוי שאול בעלמא בידו אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכל' ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו או מצה אחרת נמצא שזו עכשיו שלו ממש אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו ודומ' למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנ' וקידש בהם אשה דודאי מקודשת לו כיון שאינ' חוזרת בעין ומעות בעלמא יש לו בידו כנלע"ד דיוצא במצ' שאול' ול"ד לאתרוג בזה וק"ו הוא מגזל קמח ואשמו בידו:
 

מגן אברהם

(ה) במצה גזול':    כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו כל מי שיגיע מצתי לידו יהיה לו במתנה (ב"י) ונ"ל דטוב לומר כן בשעת טחינה שלפעמים מתחלף הקמח: אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו (ודוקא לאחר יאוש) ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל) ועמ"ש סימן תרמ"ט לענין גזל עכו"ם:
 

באר היטב

(ד) גזולה:    אבל בשאולה יצא ט"ז. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו. ודוקא לאחר יאוש ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו מהרי"ל. ואין לברך בתחלה וכתבו האחרונים דטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפייה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה. וכתב הח"י דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא מעבירה. משא"כ אם הוציא מצה בשבת מרה"י לר"ה יוצא בה י"ח בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה. ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת ע"ל סימן שי"ח ובסי' ש"ז. כתב הכנה"ג בשם מהרי"ל דיוצאין במרור גזול ע"ש. והפר"ח בסי' תע"ה ס"ק א' הכריח דכשם שבמצה גזולה אין יוצאין בה י"ח ה"ה מרור גזולה וע' בתשובת יד אליהו סי' כ"ד.
 

משנה ברורה

(יד) אין אדם יוצא י"ח - היינו אפילו בדיעבד צריך לחזור ולאכול ומסתימת הלשון משמע דצריך לחזור ולברך ועיין בבה"ל. ועיין בתשובת שאגת אריה סי' צ"ד שכתב דאף בליל יו"ט שני אינו יוצא במצה גזולה:

(טו) במצה גזולה - הטעם דילפינן מחלה בגז"ש דלחם לחם מה התם אין אדם מפריש חלה אלא מעיסה שלו דכתיב עריסותיכם אף כאן כן. ודוקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה דהא שאלה ע"מ לאכלה ולא להחזירה בעין א"כ הרי היא שלו ממש. כתבו הפוסקים דיש ליזהר כשאופין הרבה בתנור אחד והרבה פעמים מתחלפין המצות נכון שיאמרו כל מי שיגיע מצתו לידו יהיה לו במתנה דאל"ה יש בזה חשש מצה גזולה וכתבו עוד דטוב לומר כן גם בשעת טחינה דלפעמים מתחלף הקמח. ויש עוד פרט אחד מה שמצוי להכשל בו כגון אם קנה מצה ומשכן לרשותו אם המוכר גלה דעתו בעת מכירתו שדחוק למעות ואינו יכול למכור בהקפה וע"כ עייל ונפיק אחריו אזוזי ומדחהו בלך ושוב ואינו נותן לו מדינא לא קנה כמבואר בח"מ סי' ק"ץ סי"ז וממילא אינו יוצא בהם אח"כ ידי חובת מצה מן התורה:

(טז) יוצא בה - ומ"מ לכתחלה לא יקח אותו לצאת בה דהא לא יוכל לברך עליה וכדלקמיה וכדלעיל בסי' י"א סעיף ו' בהג"ה:

(יז) שקנאה בשינוי - ר"ל בשינוי מעשה וה"ה היכי שגזל המצה ונתנה לאחר אותו אחר יוצא בה דהוי שינוי רשות [ודוקא היכי דהוי ג"כ יאוש בעלים דשינוי רשות גרידא לא קני] ואותו אחר מותר לברך עליה שהרי לא באיסור באה המצוה לידו שהרי כבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבא לידו. ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו דהוי יאוש ושינוי רשות. ולענין מרור אם יוצא בגזול בדיעבד עיין בבה"ל:

(יח) ולענין ברכה עיין וכו' - ר"ל דשם מבואר דלענין ברכה בכל גווני אין לברך אפילו במקום דקנה דהו"ל בוצע ברך נאץ ה' ובין הברכה דאכילת מצה ובין ברכת המוציא גופא ולענין בהמ"ז עיין לעיל בסימן קצ"ו ס"א במשנה ברורה:
 

ביאור הלכה

(*) אין אדם יוצא י"ח במצה וכו':    עיין במ"ב ועיין בחידושי רע"א ובש"א שהביאו שיטת הריטב"א דדעתו דאף בגזל מצה יש שינוי מעשה דכיון דלעסיה קנייה בשינוי מעשה והמצוה מתקיימת אח"כ בבליעת המצה דהא בלע מצה יצא וא"כ דומה לגזל חטים או קמח ועשאו מצה דיצא ואף דלדינא בודאי נקטינן כשיטת השו"ע שהוא דעת רוב הפוסקים דס"ל דלא יצא וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת משלו (ואפשר דס"ל דזה מקרי שהקנין בא ע"י המצוה גופא דקי"ל בסי' תרמ"ט דלא מהני דאף שאם בלע בלא לעיסה יצא הא עכ"פ לכתחלה צריך לעיסה כדי שיהיה טעם מצה בפיו) מ"מ לענין שיהיה צריך לחזור ולברך כשאוכלה אפשר דיש לחוש לדעת הריטב"א שכבר יצא בדיעבד וע"כ לא יברך אח"כ מצאתי שכן הסכים במגן אלף. ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בש"א סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש:

(*) ולענין ברכה וכו':    כתבו הפוסקים דדוקא בגזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופא באה בעבירה מה שאין כן בהוציא מצה מרה"י לר"ה כשחל פסח בשבת יוצא בה ידי חובתו וגם יברך עליו לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופא בעבירה ועיין לעיל סימן שי"ח ס"א במ"ב ובבה"ל:

(*) עיין לקמן ריש סימן תרמ"ט:    עיין מ"ב. עיין בח"י שהביא דעת מג"א לחלוק בזה שצריך לברך כיון שקנה כבר ובח"י השיג עליו והסכים לדעת המחבר ובמקור חיים ומגן אלף הכריעו כמג"א עיי"ש וכן בית מאיר מגמגם בזה וכתב שכמה פוסקים ס"ל דהאי אין זה מברך אלא מנאץ לא אתי לאפוקי שאין צריך לברך עליו אלא לומר שהוא מזכיר עון בברכתו ועכ"פ צריך לברך עיי"ש ועיין לעיל סימן י"א שכתבנו דדעת הט"ז והגר"א כשו"ע ורמ"א וכן מצאתי להרב יעב"ץ בסימן קצ"ו שהכריע כן להלכה וכן דעת הגר"ז בסימן זה וכן יש להורות דספק ברכות להקל:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש