שולחן ערוך אורח חיים שסב ז


שולחן ערוך

יש מי שאומר שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו:

הגה: ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים יותר עדיף להוליך שם תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (בית יוסף בשם שבולי הלקט וסמ"ג וס"ה).

מפרשים

מגן אברהם

(יד) שלא יעמיד:    כ' המ"מ פט"ו שאמרו כן בגמ' שאם היתה נעשית לדעת נחמיה היה אסור לו ליכנס וכו' ע"ש ודבריו צ"ע דלא ידענ' היכא רמיזא ועוד דהא אמרי' בגמ' עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו' משמע שעושה ע"ד לטלטל ואפ"ה שרו וצ"ע ואפשר דמ"ה כתב שהרשב"א חולק עמ"ש ס"ג:


(טו) תינוקו' שיביאו:    והם מגביהין מאליהן הדבר דמתכווני' להנא' עצמן שאינן יודעי' שנאבד לאביו ועיין סי' של"ד סכ"ה וסי' שמ"ג דאם אביו שם דצריך למחות בידו:

באר היטב

משנה ברורה

(מב) שלא יעמיד אותם וכו' - שכשם שצריך שלא ידעו האנשים שמעמידים אותם למחיצה כך צריך שלא ידע האיש שמעמידים בשבילו בשעה שמעמידים אותם אבל לאחר שכבר הועמדו לכו"ע לא איכפת כלל במה שידע וכדלעיל בס"ו:

(מג) אלא יעמיד אותם אחר - והרשב"א חולק ע"ז ודעתו שגם הוא בעצמו מותר להעמידם ואין קפידא רק על האנשים בעצמן שעומדין למחיצה שלא ידעו שהועמדו לזה ועיין בא"ר שכתב שכן הוא ג"כ משמעות שארי פוסקים וכן עיקר:

(מד) להוליך שם תינוקות - והוא שאין התינוק יודע שחפץ זה הוא של אביו ולהנאת עצמו הוא מתכוין בהבאתו אותו שסבור שמצא חפץ בר"ה אבל אם יודע שחפץ זה הוא של אביו הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו וצריך כל אדם למחות בתינוק זה שלא יביאנו וכ"ש שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו וה"ה אם החפץ הוא של אדם אחר והתינוק יודעו ומכירו ויביאנו אליו וכ"ז באחרים אבל אביו מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפי' להנאת עצמו ואפילו באיסורי ד"ס כמ"ש בסימן שמ"ג וכ"ש שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו אפילו אין החפץ שלו [אחרונים]:

ביאור הלכה

▲ חזור לראש