שולחן ערוך אורח חיים רעט ב

נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור ויש מי שהתיר ולא נראו דבריו:

הגה: ויש אומרים דמי שהוא איסטניס והנר מאיס עליו מותר להוציאו דהוי לדידיה כגרף של רעי והמחמיר לא הפסיד (מרדכי ריש ביצה):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

ולא נראו דבריו. ב"י נתן טעם למה לא מהני כאן צורך גופו ומקומו כמו בשאר כלים שמלאכתן לאיסור כמ"ש בסי' ש"ח וז"ל וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצאי לב"ה שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל נר שהדליקו בו ב"ה היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גווני כדאמרינן בפרק נוטל במניח אבן ע"פ החבית ומעות על הכר דמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך אתקצאי לכולי יומא עכ"ל אי משום הא אין איסור לדעת בעל התרומות דסי' ש"ח דס"ל דלא מקרי מניח אלא אם בדעתו שיהיה שם כל השבת וא"כ יש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה ותו לא ומקפידים ע"ז לא נעשה בסיס לדבר איסור כמ"ש בסי' רע"ז ס"ג נמצא דהוה דינו כשוכח ולא אתקצאי לכולי יומא ומותר לצורך גופו ומקומו אחר שכבה ואותן הפוסקים שמביא ב"י שנראה מהם שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו נראה שהם מדברים במניח הנר במקום שאין דעתו בודאי להסירו משם אחר הכיבוי. ועפ"ז נראה לי שאין מחלוקת בדבר כמ"ש ב"י דהמרדכי והאגודה מתירים דהם מדברים באופן שבודאי מכוין ליטלה משם אחר הלילה ולא נעשה בסיס כלל ועמ"ש בסימן ש"ט מדין זה:

והמחמיר לא הפסיד. לשון תמוה הוא זה דודאי מפסיד המחמיר במה שרצונו להוציאו ומצד החומרא אינו כן ובמרדכי איתא גם כן לשון זה וכתב מו"ח ז"ל שיש כאן חסרון ב' תיבות וצ"ל והמחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד ותימא לי דא"כ למה כתב בס"ו דמוקצ' מחמת מיאוס מותר תיפוק ליה דמותר דה"ל כגרף של רעי אלא ודאי אף על פי דמיאוס הוא מכל מקום לא הוה כגרף של רעי:

מגן אברהם

עריכה

(ג) והמחמיר: צ"ל והמיקל לא הפסיד (ב"ח) וע"ש שהביא ראיות דאם הוא מאיס עליו שרי לסלקו מהשלחן כמ"ש סי' ש"ח סל"ד ועיין סי' של"ו:

באר היטב

עריכה

(ב) והמחמיר: ט"ס וצ"ל והמיקל לא הפסיד ב"ח עיין ט"ז. (ובספר אליהו רבה מקיים גירסא הישנה דפירושו המחמיר לא הפסיד ממצות ענג שבת ע"ש).

משנה ברורה

עריכה

(ד) אפילו לצורך וכו' - ולא דמי לשאר כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכמו דאיתא בסימן ש"ח ס"ג דהכא כיון דבביה"ש היה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו דהיה בסיס להשלהבת וכנ"ל מיגו דאיתקצאי לביה"ש לגמרי איתקצאי לכולי יומא לגמרי ואין חילוק בכל זה בין הנר שהדליקו בו השמן ובין המנורה שהדליקו בה הנרות דגם הוא נעשה בסיס להנרות:

(ה) איסטניס - והב"ח ומ"א פסקו דאף מי שאינו איסטניס אם הוא אומר שמאוס עליו שרי לסלקו מעל השלחן ומשמע בב"ח דלא הקיל אלא בנר של חרס שהוא מאוס בודאי וכדלקמן בס"ו וה"ה של עץ אבל של מתכת לא מאיס ובדה"ח משמע דיש להחמיר באינו איסטניס וכדעת ההג"ה:

(ו) מאיס עליו - היינו שאינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו לאחר שכבה או למחר ביום:

(ז) להוציאו - היינו כשהוא מונח במקום ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום לכו"ע [אחרונים]:

(ח) והמחמיר לא הפסיד - צ"ל והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד:

ביאור הלכה

עריכה

(*) אפילו לצורך גופו וכו': עיין במ"ב במש"כ דאין חלוק וכו' ואפילו לדעת הסה"ת המובא בסימן ש"ט ס"ד לענין מניח אבן ע"פ החבית דס"ל דבסיס לא הוי אלא א"כ דעתו שישאר כן כל השבת והכא הלא הנר עומד להכבות א"כ הלא לא נעשית המנורה כלל בסיס להנר מ"מ הכא עדיפא דהוא איירי בדעתו לסלק האיסור מעל הבסיס בשבת ולכך לא נתבטל הבסיס לגביה משא"כ בזה שאין דעתו כלל לסלק אפילו ע"י א"י הנר מן המנורה עד שיכבה ממילא נעשית המנורה בסיס להנר מתחלת השבת ומגו דאתקצאי וכו' כ"כ בספר תו"ש דלא כט"ז גם בפמ"ג במ"ז ש"ט סק"א פקפק נגדו משום דלא דמי למניח אבן ע"פ החבית דשם לדעת סה"ת דלא נעשה בסיס אי בעי מנער בבה"ש גופא ולא אתקצאי כלל משא"כ בנר לא שייך זה דהא צריך לו בלילה דנר בשבת חובה ומגו דאתקצאי לבה"ש וכו' וכ"ז הוצרכנו אפילו לענין נר של שעוה וחלב אבל בנר של שמן בודאי אתקצאי הנר להשמן בבה"ש לכו"ע דהא לא שייך בו כלל נעור אז דהא אסור לנערו משום כבוי כדלעיל בסימן רע"ז [א"ר ומאמר מרדכי וכן מוכח בגמ' מ"ד דאפילו במנורה זוטרא דעומד ומצפה מתי יכבה השמן ג"כ ס"ל לר"י דקי"ל כוותיה דאסור כל השבת והיינו אפילו לצורך גופו ומקומו דאל"ה אפילו לר"ש אסור וכמו שכתב בבאור הגר"א]:.

כף החיים

עריכה

ז) סעי' ב. אפי' לצורך גופו וכו' והטעם כיון דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא נעשה בסיס לדבר האיסור הלכך איתקצאי בכה"ג לכולא יומא. ב"י סוף הסי' תו"ש או' ג' ר"ז או' א' ומ"ש הט"ז סק"ב דיש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה לא נעשה בסיס ומותר לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו ומקומו יעו"ש. עיין מה שהשיג עליו התו"ש או' ד' והסכים לאסור יעו"ש. וכן השיג עליו המט"י או' ג' וכתב דאין לזוז מדברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ הט"ז בעצמו סי' ש"ט סק"א שאי אפשר לנו להקל בזה כיון שהב"י וש"ע פוסקים לאיסור יעו"ש. ודלא כמהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"ג. מיהו במקום היזק לכ"ע מותר לטלטלו בכל גוונא וכמ"ש הרשב"ץ ח"א סי' קל"ז ומהריק"ש שם. ער"ה בק"א או' א' ועיין לקמן או' י"ט:

ח) שם הגה. וי"א דמי שהוא אסטניס וכו' והב"ח כתב דאפי' אינו איסטניס מותר להוציאו אם הנר מאוס עליו יעו"ש. והביאו מ"א סק"ג. אבל דעת הב"י בסי' ש"ט לאסור יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ד' דאין לנו אלא דברי מור"ם ז"ל שהלך בשיטת המרדכי דאסר לכל אדם ולא התיר אלא לאסטניס וגם האסטניס אם ירצה להחמיר אינו נחשב להדיוטות אעפ"י שמצטער יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ג':

ט) שם בהגה. והנר מאוס עליו וכו' והיינו נר חרס כלקמן סעי' ו' וכ"מ בב"ח:

י שם. בהגה. מותר להוציאו וכו' לאחר שכבה. ר"ז או' ג' והיינו כשהוא מונח במקום ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום לכו"ע. כ"כ האחרונים:

יא) שם בהגא. והמחמיר לא הפסיד. הב"ח הגיה לומר כדברי המרדכי והמחמיר יחמיר והמקל לא הפסיד אבל הא"ר או' ז' קיים הגרסא וכתב דה"ק לא הפסיד מצות עונג שבת אף שמאוס עליו:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}