שולחן ערוך אורח חיים רעא ה


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

שנים שהיו שותים ואמרו בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיקדשו אף על פי שאינם רשאים צריכים לחזור ולברך תחלה בורא פרי הגפן ואחר כך ישתו:

הגה: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואחר כך יאכל אבל בהבדלה יאכל תחלה דהרי אין מבדילין על הפת (הגהות אלפסי ומרדכי פרק ב"מ):

מפרשים

ט"ז

שנים שהיו שותים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דברכות וסיים ע"ז אבל אם אמרו בואו ונבדיל א"צ לחזור ולברך וכתב הראב"ד ע"ז ערבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אע"ג דלא אמרו בואו ונקדש כיון שקידש היום חייב להפסיק משא"כ בהבדלה שאע"פ שחשיכה אינו מפסיק מ"מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למשתי בלא ברכה עכ"ל. וכתב בכ"מ פי' פלוגתייהו דבגמרא אמרי' שבת לקידוש קובע ולא להבדל' ופי' הראב"ד היינו בלא אמירת בואו ונקדש וממילא דכי אמרי' הבדלה אינה קובעת היינו בלא אמירתם בואו ונבדיל אבל באמירתם ה"ל היסח הדעת כמו הב לן ונברך והרמב"ם ס"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו וכו' וא"כ כי אמרי' להבדל' אינה קובעת אפי' באמירת בואו ונבדיל עכ"ל הנה אנו רואים בפי' לדעת הראב"ד דבקידוש אפי' בלא אמירת' מפסיק ומברך בפה"ג כמ"ש בהבדלה כשאומרים בואו כו' דבזה שוין הסוא"כ בחנ' תמה ב"י על רבינו הטור למה כ' י"א שמקדש ומברך על היין שזה לא נמצא והא לך הראב"ד שכ"כ בפי' וקשה דהא כבר פסק הרמב' ספכ"ט דמשקידש היו' אסור לשתו' ולא זכר כלום מאמיר' זו תי' בכ"מ דהתם משחשיכ' ודאי וכאן בספק חשיכה וק"ל דא"כ חשיכ' ודאי בלא אמירה יהיה לו דין א' עם ספק חשיכה עם אמירה וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב בפכ"ט משבת שצריך לברך בפה"ג קודם הקידוש כמ"ש כאן בספק חשיכה עם אמירה ותו דא"כ פסקי הש"ע סותרים זה את זה דבסמוך הביא דיעות לענין המוציא משמע דלענין בפה"ג ד"ה שא"צ וכאן כ' הרמב"ם שצריך ונ"ל דודאי לענין איסור שתיה שוה חשיכה ודאי בלא אמירה כמו ספק חשיכה עם אמירה אלא לענין בפה"ג אינם שוים דבחשיכה בלא אמירה אין האיסור שהוא מצד עצמו עושה היסח הדעת שיצטרך לברך שנית בפה"ג אבל כשיש אמירה אפי' בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה האמירה היא עושה היסח הדעת לברך שנית וכמ"ש בדעת י"א בסעיף שלפני זה שהוא הרא"ש לענין חילוק שבין בפה"ג ולברכת המוציא דלא סגי לעשות היסח הדעת מחמת האיסור לחוד כנלע"ד:

אע"פ שאינם רשאים. משמע שאע"פ שמברכים שנית עבדי איסורא במה ששותים אחר שחל עליהם קידוש היום ולעיל סי' קע"ט פסק בש"ע דאם אמר הב לן ונבריך אסור לשתות עד שיברך כו' משמע שאחר הברכה אין איסור וס"ל דיש חילוק בין אמירה זו לזו דברמב"ם כאן נקט שניהם ועל שניהם סיים אע"פ שאינם רשאים ונ"ל דמ"מ לענין הלכה אנו מחלקים דלענין הב לן ונבריך אין איסור אחר הברכה שנית ולענין שבת דקובעת עצמה לקידוש יש איסור אפילו בברכה שנית עד שיקדש:

ונזכר קודם שאכל. נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוה כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך להמוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ודאי לא צריך שנית להמוציא ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל קצת תחלה ויבדיל ויסיים אכילתו משא"כ בקידוש דלא הוי הפסק אע"ג שתחלה בירך המוציא שלא ע"ד קידוש אלא אאכילה בעלמא:

מגן אברהם

(י) ואמרו בואו ונקדש:    הקשה הראב"ד הא אפי' בלא אמירה אסור להם לשתות כמ"ש ס"ד ותי' הכ"מ דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך וכיון שאמרו הב ונקדש אסורים לשתות כשם שקובעת למעשר מספק חשיכה עכ"ל, וצ"ע דברסי' רצ"ט משמע דפסק דאפי' בספק חשיכה צריך להפסיק ע"ש וצ"ל דהכא מיירי מבע"י וצריכים לחזור ולברך משום דהוי כאלו אמר הב לן ונברך אבל כשאמרו נתפלל אפילו הוא סמוך לחשיכה וצריכין להפסיק א"צ לברך שנית וכ"מ בב"ח ועיין סוף סי' קע"ט וסימן רצ"ט וטעמא דהא מותר לטעום קודם תפלה אפילו ליכא שהות ואין איסור באכילה אלא משום גזירה שמא ימשוך ויעבור זמנה משא"כ בקידוש דאפי' טעימה אסור ומ"מ נ"ל דעל כוס של קידוש א"צ לברך דהא לא אסחו דעתייהו מיניה אפילו אמרו הב ונקדש וכמ"ש ס"ד אעפ"י שבב"י משמע קצת דצריך לברך ע"ש נ"ל מ"ש ומ"מ בעל נפש יזהר שלא יבא לידי כן כי יש דיעו' שונות הרבה בדינים אלו, ובע"ש כ' דבאמירה צריך לברך על כוס של קידוש וקשה דא"כ למה כתב הרמב"ם דצריכים לברך בשתיה הל"ל דבקידוש נמי צריכין לברך וגם הכ"מ לא הוי צריך לאוקמי בספק חשיכה:

(יא) קודם שאכל:    פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא ועס"ד ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו ועס"א בהג"ה שם:

(יב) יאכל תחלה:    פי' פרוסת המוציא ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל שם ועמ"ש רסי' רצ"ט ובתשובת מהר"מ סי' ש"ב כתב ריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, ול"ד לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאוריי' עכ"ל:

באר היטב

(י) שאכל:    פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא. ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק מ"א. וכתב ט"ז נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוי כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך לברך המוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל פרוסת המוציא תחלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ע"ש ועיין מ"א.


משנה ברורה

(יט) ואמרו בואו ונקדש - ומיירי הכא מבעוד יום דאלו בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה אפילו לא אמרו בואו ונקדש ממילא חל חובת קידוש ואסור לאכול ולשתות וכמש"כ בס"ד:

(כ) עד שיקדשו - דע"י אמירת בואו ונקדש חלה עליהם חובת קידוש היום ונאסר עליהם לשתות:

(כא) ואם רצו וכו' - הטעם דאסחו דעתייהו מלשתות עוד קודם קידוש ולכן דומה זה לאומר קודם בהמ"ז הב לן ונברך דצריך השותה אח"כ לחזור ולברך ומ"מ על כוס של קידוש דעת המ"א שא"צ לברך בורא פה"ג ויוצא בהברכה שבירך בתחלת השתיה דהא לא אסחו דעתייהו מכוס של קידוש במה שאמרו בואו ונקדש וכן נראה דא"צ לברך ג"כ על היין שישתה אחר כוס של קידוש דהא לא אסח דעתיה רק מהשתיה שקודם קידוש ולפי שיש דעות הרבה בדינים אלו ראוי לכל בעל נפש ליזהר שלא יבוא לידי כך:

(כב) אע"פ שאינם רשאים - היינו מטעם דחלה עליהם קדושת היום. כתב הט"ז דכשלא אמרו בואו ונקדש אלא שהחשיך אם רצו לחזור ולשתות אין צריכין לחזור ולברך אף דאסור מחמת שהוא קודם קידוש האיסור לבד אין עושה היסח הדעת:

(כג) קודם שאכל - היינו קודם שטעם פרוסת המוציא דלאחר שטעם יקדש על היין אם יש לו משא"כ קודם זה צריך לקדש על הפת אע"פ שיש לו יין דאל"כ יהיה בורא פה"ג הפסק בין ברכת המוציא לאכילה מיהו צריך להביא לפניו עוד לחם משנה וזה לא מקרי הפסק דהוי מצורך סעודה וכדלעיל בסי' קס"ז ס"ו:

(כד) יקדש על הפת - ר"ל שיאמר ברכת אשר קדשנו ולא יאמר עתה ויכלו רק בתוך הסעודה:

(כה) ואח"כ יאכל - ואם נזכר לאחר שאכל קצת בין כשאין לו יין ואומר ברכת אשר קדשנו על הפת ובין כשיש לו יין ומקדש על היין כשחוזר לאכול את הפת א"צ לברך שנית המוציא:

(כו) יאכל תחלה - פי' פרוסת המוציא כדי שלא תהיה הברכה לבטלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ועמ"ש המ"א בריש סימן רצ"ט דלהפוסקים הבדלה דרבנן א"צ להפסיק אלא גומר סעודתו ואח"כ מבדיל:

ביאור הלכה

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש