פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך

אלא ישכיר אדם מרחץ שלו בלאינו יהודי גמפני שנקרא על שמו ואינו יהודי זה עושה מלאכה בו בשבת דדסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את האינו יהודי בכך וכך ליום ונמצא האינו יהודי עושה מלאכה הבשליחותו של ישראל אבל ושדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל אומרים האינו יהודי לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד זותנור דינו כמרחץ חורחיים דינם כשדה:

הגה: טואף על פי שלא לקחה האינו יהודי ירק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהאינו יהודי עובד בשבת שרי דאינו יהודי אדעתא דנפשיה עובד (בית יוסף בשם מיימוני פרק ז' ובית יוסף סימן רמ"ה בשם סה"ת):

מפרשים

מגן אברהם

(א) מפני שנקראת:    פי' דמדינ' שרי להשכירו לעכו"ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו"ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו"ם חלק בריוח המרחץ וא"כ עכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד כמ"ש גבי שדה וזהו אריסות אלא שאסור מפני שנקראת וכו' אבל להשכירו לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסו' מדינ' דהוי כשכר שבת טור ורא"ש עיין סי' ש"ו ס"ד ועיין סוף סימן רמ"ד וריש סימן רמ"ו:


(ב) שדה מותר:    ודוקא כשנותן לעכו"ם חלק בפירות ע' רסי' רמ"ד, ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו ועיין סי' רמ"ד ס"ה (ב"י בשם מהרי"א) ונ"ל דה"ה ברחיים אסור ואינו מותר אלא להשכיר לעכו"ם כמ"ש סוף סימן רמ"ד לא כב"ח ע"ש, ונראה לי דאף הוא לא אמר להלכה דהרי אף הרא"ש לא קאמר אלא בבית ושדה דאז קציצ' מותר מדינא שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול ואז אין הישראל מרויח במלאכתו משא"כ במרחץ ורחיים, וזה ברור שכתב על מהרי"א שלא כדת של תורה עיין ריש סימן רמ"ד וסימן רמ"ה:

באר היטב

(א) שמו:    דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ"ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט"ז.


משנה ברורה

(א) לא ישכיר - דע ששלושה חילוקים יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה. מרחץ שלו - בין שבנהו בעצמו או אפילו קנה וישב בה ונקרא שמו עליו:


(ב) לא"י - וכ"ש לישראל מומר דעובר נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וטעם זה שייך אף בשדה ובכל דבר:


(ג) מפני שנקרא - פירוש דמדינא שרי להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא יסיקנו וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה ואיסור דאמירה לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו לא"י רק חלק בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף הסעיף אלא שאסור בכל זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות דשכיר יום הוא ושלוחו הוא ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י לימים שיתן לו הא"י כל יום ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של ישוב ישראל:


(ד) דסתם מרחץ - פי' דכתב להלן דשדה מותר להשכירו מטעם זה שיתלו באריסות וע"ז קאמר דבמרחץ ליכא האי טעמא להתיר דאין דרך ליתנו באריסות ולא יתלו ג"כ שהשכירו כפי האמת דלא שכיח:


(ה) בשליחותו של ישראל - וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו:


(ו) שדה מותר - להשכירה לא"י בדבר קצוב דאף דנקראת נמי על שמו כמו מרחץ דכל מחובר סתמא שם בעליו עליו ולהשכיר נמי לא שכיח כל כך מ"מ מותר דלא יחשדוהו בשכיר יום כדמפרש שכן דרך וכו' ולפיכך יתלו באריסות ואריסות שרי דאדעתיה דנפשיה עביד כדלקמיה בהגה"ה:


(ז) ותנור - להשכיר תנורו לאפות בו דינו כמרחץ דתנור נמי אין דרך להשכירו וליתנו באריסות כמו מרחץ ויחשדו דשכיר יום הוא אצלו:


(ח) ורחיים וכו' - משום דדרכו ליתנו באריסות כמו שדה ולפיכך להשכירו נמי מותר וכדלעיל. ועיין בר"ן דמשמע דאם אין דרך אנשי אותו המקום ליתן רחיים באריסות דינו כמו מרחץ לאיסור דבאמת תלוי בכל אלו הדברים לפי מנהג המדינה בין להקל בין להחמיר וכדלקמיה בס"ב:


(ט) ואע"פ וכו' - אשדה וריחיים קאי דהמחבר מיירי בשכירות והוא מוסיף דאף אריסות מותר והמחבר ג"כ ס"ל כן דמטעם זה התיר בשכירות כנ"ל אלא שהוא ביאר בהדיא:


(י) רק לשליש - ודוקא בזה שנותן לאינו יהודי חלק בתבואה אבל אם שכר האינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל התבואה מהשדה אף דמדינא בזה ג"כ שרי דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא יזבל ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול וממהר בשביל עצמו מ"מ אסור דיבאו לחשדו בשכיר יום ולא יתלו באריסות כשיראו לבסוף שאין לו שום חלק בפירות הארץ וכדלקמן בריש סימן רמ"ד ודע דבמרחץ כה"ג דהיינו ששוכר אינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות מדינא אסור וה"ה בריחיים באופן זה דהא דשרינן מתחלה מדינא היינו דוקא בשדה וכדומה דהמלאכה קצובה ואפשר להשלימה בכל עת דאין ריוח לישראל במה שעושה האינו יהודי בשבת דאם לא יעשה היום יעשנה ביום אחר אז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אבל במרחץ וריחיים דהמלאכה אינה קצובה וכל יום ריוח לעצמו דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל אותו היום א"כ עיקר המלאכה בשביל ישראל הוא ומדינא אסור כמו שכיר יום דאף דמקבל שכר לא אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד הואיל ונהנה הישראל ממלאכת שבת [ואפילו להט"ז לקמן בסימן רמ"ד סק"ה דמתיר להרמב"ם נראה דאסור ג"כ בזה מדינא דרגילות להקפיד על האינו יהודי כשמבטל איזה יום]. וכיון דמדינא אסור אפילו נתפרסם ששכרו לשנה וגם הוא חוץ לתחום דאין בו משום מראית העין ג"כ אסור ואין היתר כ"א היכא דיש לאינו יהודי קצת חלק בריוח השבתות דאז אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ומותר בריחיים וגם במרחץ במקום שנתפרסם הדבר וכבסעיף ב' וכ"ש שמותר היכא שמוכרו לו לגמרי בכל ע"ש:

ביאור הלכה

(*) שכן דרך וכו':    יש לעיין אם הפירוש דרוב העולם נותנין באריסות וכ"כ הרא"ש שם בלשונו ספ"ק דע"ג אבל אם המנהג שוה לשכור פועלים כמו אריסות אסור דלא יתלו באריסות או דילמא דבכה"ג ג"כ שרי ומה שאמר בגמרא אריסא אריסותיה עביד היינו שדרך נמי ליתנו באריסות לאפוקי מרחץ דאין דרך ליתנו באריסות וכמו שכתב הר"ן ס"פ כל כתבי לפי שהוצאותיו מרובין ושכרו מועט ויודעין הכל שבשביל ישראל הוא עושה ומלשון הרמב"ם משמע כמו שכתבנו למעלה בשם הרא"ש דז"ל בפ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לא"י וכו' משמע דלהתירא בעינן רובא וכן משמע מלשון השו"ע בס"ב:.





▲ חזור לראש