שולחן ערוך אורח חיים רב ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · רב · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל משום דאזוקי מזיק ליה ואם אכלו עם פת אינו מברך עליה דפת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה ואם שתאו מעורב עם מי סלק"א (הנקרא אניגרון) שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בורא פרי העץ ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון (שהכל):
מפרשים
(ב) ואם שתאו מעורב.
בגמ' מוקמי לה הא דמברכין על שמן זית בחושש בגרונו, דרפואתו דנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. פירש"י: "וצריך לתת בו שמן הרבה דה"ל שמן עיקר ואניגרון טפל". ופרכינן: "פשיט'! מהו דתימ': כיון דלרפואה קא מכוון לא ליברוך עלייהו כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי". פירש"י: שיש הנאת אכילה לבד מהרפואה.
וכתב בטור: "ופי' הר"ר יוסף: לאו דוקא חושש בגרונו, אלא אורחא דמילתא נקט, וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו, אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו. אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כיבין ליה חיניכיה דמיכוון לרפואה ומתהני מיניה, אבל אי ליכא רפואה - אפי' נותן שמן הרבה הוה אניגרון עיקר ואין לו לברך על השמן". ומסיק הטור ע"ז דיותר נר' כהר"ר יוסף לברך אף כשאינו חושש, "דכיון שהוא נהנה - למה לא יברך? אדרבה, יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה", עכ"ל.
מבואר כונת הטור דפליגי בהא, דודאי כל שיש עיקר וטפל אין מברכין רק על העיקר, אלא דפליגי מה הוא העיקר: דהר"ר יוסף סובר דהשמן עיקר, וע"כ נקט בגמרא בחושש בגרונו, דאז ודאי נותן שמן הרבה שעיקר הרפואה היא בזה, ממיל' אם בלאו רפואה הוא נותן שמן הרבה הוה גם כן דינא הכי. ובה"ג ס"ל דבתר המחשבה אזלינן - אם הוא לרפואה אז עיקר המחשבה על השמן, ואם אינו לרפואה עיקר המחשבה על האניגרון ממילא מברך על האינגרון ופוטר השמן. ופסק כאן כה"ג.
ולי תמוה בדעת רבינו הטור, דהיאך נאמר שהשמן הוא עיקר נגד האניגרון שהוא הרוב? ובמה יהיה פטור ברכה ששייכה על האניגרון שהוא מי שלקות ויש לו ברכת שהכל ולא יהיה פטור מחמת ברכת השמן שהיא בפה"ע? והא דאמרינן בגמרא בשותה אניגרון וחושש בגרונו שצריך ברכה כיון שנהנה - ע"כ הוא באופן שא"צ לברך על האניגרון דהוא מי שלקות, כגון שאינו נהנה מהאי שלקות כלל ואינם רק לרפואה עם השמן שלא יזיק, או שכבר בירך על אותו המין שהם מי שלקות אלו ונמצ' שעכשיו אינו חסר כי אם ברכת השמן, בזה אמר דצריך ברכ' על השמן כיון שהוא נהנה עכ"פ ממנו. וא"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הר"ר יוסף לבה"ג, דהרר"י מיירי בענין שא"צ ברכה רק על השמן שנתערב בין משקה האניגרון, בזה אמר שאם יש שמן הרבה הן ע"י רפואה הן בלא רפואה צריך ברכה על ההנאה, וע"כ אמר הרר"י מברך עליו, שהרי נהנה ממנה, ולא אמר שנהנה ממנו טפי מן אניגרון, אלא ודאי דלא משגיחינן באניגרון שא"צ ברכה רק מברכת השמן איירי, אבל בס"ג מיירי שצריך ברכה על האניגרון ג"כ, ואז אזלינן בתר העיקר, וזה תלוי במחשב', דהיינו אם הוא לרפואה.
ונר' דרבינו הטור לא ניחא ליה לומר כן, דא"כ לא היה להרר"י לומר דגמרא אורחא דמלתא נקט בחושש בגרונו, אלא היה לומר דדוקא הוא דהיינו באם צריך ברכה גם על האניגרון, אלא ודאי דגם בצריך ברכה עליו הוה השמן עיקר, בזה פליגי על בה"ג. ונ"ל עעמו דאם יש שמן הרבה באניגרון אע"פ שיש באניגרון רוב כנגד השמן - מ"מ השמן עיקר, כיון שיש ממנו ג"כ סך חשוב אז האניגרון טפל לו אע"פ שהוא רב ממנו, ובה"ג ס"ל דמ"מ אזלינן בתר רובא, ובזה אזלא הכרעת רבינו הטור במ"ש שיותר טוב מה שהוא אינו לרפואה ממה שהוא לרפואה, וכבר כ"כ הרשב"א שמביא ב"י דאזלינן בתר כוונתו.
ומו"ח ז"ל האריך לפלפל בכאן, ומסיק להגיה בדברי הטור תיבת הרבה, ובאמת הכל נכון כאשר זכרנו:
(ח) עם פת: כתב הב"ח צ"ע מאי אצטריך לאשמועינן הא דין זה מבואר בסי' רי"ב וכן הקשה הרר"י על הרי"ף ונ"ל דאשמועינן אפילו בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מעט לא אמרינן דשמן עיקר וכ"מ מלשון הרי"ף וקשה מ"ש מהאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח וצ"ע עכ"ל, ולכן נ"ל דאם מתכוין לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין ה"נ דמברך על השמן וכ"כ הב"ח סימן רי"ב ע"ש ומשום קושיא זו אין לבדות דין חדש דהרבה פעמים כתבו הפוסקים דין פשוט והא דלא מוקי ליה בגמרא דאכיל ליה ע"י פת לרפואה היינו משום דאין דרך רפואה בכך מדנקט דוקא אניגרון ולא נקט שאר משקין ואה"נ אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יי"ש דמברך בפה"ע:
(ט) שמן עיקר: אפי' השמן הוא מועט (ב"ח) ומיהו ממ"ש הרא"ש סימן ק"ד גבי חומץ משמע דוקא הרבה ואפשר דאורחא דמלתא נקט:
(י) אניגרון עיקר: אפילו הוא המועט:
(יא) שהכל: צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ועמ"ש שם:
(ח) עיקר: ואם מתכוון לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו מברך על השמן וה"ה אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יין שרף מברך על השמן בפה"ע. מ"א.
(ט) עיקר: אפי' השמן הוא מועט. ב"ח מ"א.
(י) עיקר: אפילו הוא המיעוט. מ"א.
(יא) שהכל: צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א. מ"א.
(כו) כמות שהוא - בלא תערובות ד"א להחליש כח השמן:
(כז) דאזוקי מזיק ליה - ואפילו חושש בגרונו נמי אינו מברך דשמן כמות שהוא אין נהנה ממנו:
(כח) עם פת - פי' אע"ג דעם פת אינו מזיק ליה השמן ואדרבה נהנה מזה אבל עכ"פ אינו מברך עליו משום דהו"ל פת עיקר ומיפטר בברכת הפת:
(כט) ופוטר את הטפלה - ואפילו היה שמן הרבה נמי אינו אלא טפל לפת וכ"ז באוכל השמן ללפת בו הפת אבל אם אוכל השמן מפני שחושש בגרונו רק אוכל לזה מעט פת כדי שיוכל לאכול השמן עמו ולא יזיקנו בזה מקרי השמן עיקר ופוטר הפת הטפלה לו וא"צ ליטול ידיו ולברך המוציא ויש חולקים וס"ל דאף בכה"ג הפת עיקר [א"ר ע"ש]:
(ל) עם מי סלקא - וה"ה אם עירבו עם איזה שאר משקה בענין שנהנה מהשמן עי"ז ואינו מזיקו:
(לא) הו"ל שמן עיקר - דמרכך ומרפא את הגרון ואע"ג דהאניגרון מרובה על השמן דלא אזלינן כאן בתר רוב המשקה אלא כל דבר שעיקר כוונתו הוא עיקר לענין הברכה והשני נפטר בברכתו:
(לב) ומברך עליו בפה"ע - ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור:
(לג) אניגרון עיקר - ומשמע מדברי הט"ז דמיירי שמי הסילקא הם הרוב לגבי שמן ולפיכך השמן נטפל לו אבל המ"א כתב דאפילו באניגרון מועט נמי אניגרון עיקר כל שאינו לרפואה אלא לאכול ומברך על האניגרון ופוטר השמן:
(לד) שהכל - כ"כ הרמב"ם שם וכ"מ בתר"י והמג"א תמה דהא מבואר לקמן בסי' ר"ה דברכת מי השלקות הוא בפה"א והגר"א מיישבו דהכא שמתקנו לשתיה הרי הוא כמשקה וברכתו שהכל:
(*) אם הוא חושש בגרונו וכו': עיין בפמ"ג שמסתפק אם בעינן שיתכוין לרפואה או דלמא אפילו בסתמא הוי כמכוין ע"ש:.