שולחן ערוך אורח חיים קצו א
שולחן ערוך אורח חיים · קצו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:
מפרשים
אכל דבר איסור. כ"כ רמב"ם פ"א מברכות והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קבוע הואיל ואוכלין דבר איסור הוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל והיינו מן המשנה דר"פ ג' שאכלו אכל טבל אפילו דרבנן אין מזמנין עליו וסובר הראב"ד דוקא לזימון לא אבל ברוכי מברכינן והרמב"ם צ"ל דס"ל דרבותא נקט זימון דהוא קיל מב"ה דהא אפילו על העלה ירק שאכל אחד מהם מזמנינן קמ"ל דדבר איסור גרע טפי וכ"ש דלא מברך והרא"ש הסכים להראב"ד מדאיתא בפ' הגוזל ראב"י או' גזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז אומר בוצע ברך ניאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ עכ"ל והב"י חיזק דעת הרמב"ם מהירושלמי במצה גזולה אסור לברך עליה כו' ועוד מתוספתא דתני' על כולם אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם כו' וההוא דאין זה מברך אלא מנאץ ה"ק הלכך לא יברך ולעד"נ דודאי לא היה מביא הרא"ש ראיה מההיא דמנאץ ללמוד משם שיברך וינאץ הקב"ה דודאי טוב לו השתיקה אלא נראה דגם הראב"ד אינו חולק על אוכל איסור במזיד אלא על האוכל בשוגג שכ"כ הרמב"ם שם כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו תחלה וסוף כו' ונ"ל דכ"ע ס"ל דמתני' שאמרה אכל טבל אין מזמנין היינו שאכל בשוגג דאלו במזיד הוה רשע גמור ופשיטא שאין מזמנין עמו אלא ודאי דבשוגג אמרינן כן וס"ל להרמב"ם דאין אכילתו נחשבת אכילה כלל ודומה למ"ש בי"ד סי' קי"ט המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו יחזור לו המעות דהוה כאלו לא אכלו הכי נמי כן הוא לענין ברכה וחמיר טפי דאפילו באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל כלל ומטעם זה נראה דהאוכל איסור בשעת סכנה דלא יברך לדעת רמב"ם דחד טעמא הוא דשגיאות מי יבין וה"ל למפרע כאלו אכל היתר ואפ"ה אינו מברך וכ"כ ב"י אח"כ בשם הרי"ו. ואע"ג דכתב ב"י ונ"ל דהרמב"ם מודה דכל כה"ג יברך כו' תמוה מאוד דלמה יגרע שוגג מן שעת הסכנה כמזיד דה"נ יש אונס בשוגג דליביה אנסי' דהא פטור הוא מעונש שבועה אם נשבע לשקר כדאי' בשבועות בתלמידי דרב מטעם האדם בשבועה פרט לאנוס וכן אשה שזינתה בשוגג ה"ל כאנוסה אלא נרא' פשוט לע"ד דהעיקר כמ"ש הררי"ו דאפי' בשעת הסכנה לא יברך להרמב"ם וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' תשצ"ד בחולה שאוכל ביה"כ שפסק שצריך לברך וכתב אע"ג דרמב"ם פסק באוכל טבל שאינו מברך אבל מנין לו והראב"ד השיג עליו עכ"ל הרי שהשוה דין זה דאוכל טבל לחולה ביה"כ ובודאי בשוגג מיירי ומדמהו לאונס דחולה ובתרוייהו לא יברך להרמב"ם וע"ז חולק הראב"ד דבשוגג יברך כיון דנהנה אלא שאין מזמנין עליו דלא חשיבה אכילתו קבע אבל ברכה תחלה וסוף יברך כיון שנהנה ואע"ג דבשוגג אין שייך תחלה דהא לא ידע דיש כאן איסור מ"מ שייך שפיר תחלה היכא דהוא אניס דהוא נמי מיקרי שוגג אע"פ שעושה במזיד א"כ שפיר מסכים הרא"ש לדברי ראב"ד מדאמרינן אין זה מברך אלא מנאץ ש"מ ששייך ברכה אלא שהוא מנאץ והיינו במזיד אבל אם עשה כן בשוגג אין כאן ניאוץ וא"כ נשאר עליו שפיר חיוב הברכה ומ"ש ב"י ראיה לאיסור לברך ממצה גזולה וכן התוס' זה מיירי במזיד ואין משם ראיה לשוגג גם דברי רבינו הטור י"ל בזה על שוגג כנלע"ד נכון ואף את"ל דלא מפ' דברי הראב"ד והרא"ש כן מ"מ לענין הלכה נר' שפיר להכריע כן דאוכל איסור בשוגג יברך אחריו כיון שכבר פסק דבמקום סכנה חייב לברך ודא ודא א' היא ע' תשו' רשב"א סימן תשצ"ז:
(א) בסוף: כ"כ הרמב"ם פ"א דברכות. והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר איסור אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל וכתב ט"ז והראב"ד אינו חולק אלא על האוכל בשוגג אבל אם אכל במזיד אינו חולק ופטור מברכה ע"ש. כתב בתשובת באר עשק סי' ק"ט אבל מי שאינו נזהר מסתם יינם אפי' הרמב"ם מודה שיברך ע"ש. כתב הב"י דה"ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אע"פ שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף ע"ש והמ"א חולק עליו ופסק דמברכין עליו בה"מ דקנאה בשינוי וכן יש להורות דהא בה"מ דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בה"מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי עיין מ"א. והבאר היטב לפני כתב בשם המ"א דבגנב חיטים ועשה לחם מברך אף בתחלה ולא דק.
(א) דבר איסור - אפילו אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:
(ב) ואין מברכין עליו - וה"ה שאין עונין אמן על ברכתו:
(ג) לא בתחלה וכו' - הואיל ודבר איסור הוא ויש עבירה באכילתו מנאץ את ה' בברכתו ע"ז וכענין שנאמר בוצע ברך נאץ ה':
(ד) ולא בסוף - ואפילו אם אכל כדי שביעה ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ אלא דלענין זימון אפילו בשוגג אין לזמן ע"ז דאכילת איסור לא חשיבא קביעות. אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן י"א שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי ותמיד הוא בכלל נאוץ וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך: