שולחן ערוך אורח חיים קעז ג


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם ויש חולקין ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת ואז אפילו אם אחר כך יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל.

הגה: ואף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו (בית יוסף בשם הר"י).

מפרשים

ט"ז

ואפי' אם אוכל וכו'. זה דעת הטור ע"ש לשונו דכ' וכ' א"א הרא"ש ז"ל ויש להסתפק כו' אבל כשמביאין לו פירות באמצע סעודה כו' כת' ב"י ואע"פ שלא כ' הרא"ש שם דבר זה בהדיא משמע לרבינו שמאחר שכת' שאין להוכיח משם כו' אלמא ס"ל שטעונין ברכה לפניהם עכ"ל ואין הבנה לדבריו דכיון שכ' שאין להוכיח מאן מוכח דעתיה היאך היא ונ"ל הדברים על מכונן ונדקדק עוד במ"ש הרא"ש ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביאו פירות לאכול בהם פתו כו' והי' לו לו' ומיהו אין להוכיח שאם אכל פירות באמצע סעודה שאין לברך לפניהם דהא מזה מיירי במ"ש קודם לזה דאי בלא פת כו' דהיינו בלא פת כלל היה לו לומ' גם בזה שאין להוכיח דאוכל פירות בלא פת כלל דא"צ ברכה לפניהם מדלא א"ל אכול בלא פת תוך הסעודה ונראה דהצעה בדברי הרא"ש היא כך דמתחלה כ' יש להסתפק כו' כוונתו דבאוכל פירות בלא פת בקובע סעודה על שאר מינים פשיט' לי דצריך ברכה לפניה' כדברי ר"פ ואפי' אוכל קצת עם פת מ"מ לא מועיל למה שיאכל בלא פת אלא בקובע סעוד' על פירות מסתפקא לי אם מהני מה שיאכל בפת למה שיאכל בלא פת ועל זה כ' הסברא היא דשפיר מועיל כיון שעיקר הקביעות היה על זה. ובזה אין לו הוכחה אלא סברא אלא דיש לכאורה קושיא על דבריו אלה מהירושלמי לזה כ' שאין משם קושיא דהירושלמי אמר שם כר"פ דאם אוכל פירות בלא פת לאחר הסעודה דצריך לברך לפניה ולאחריה וכתב שלכאורה י"ל על מה שאני מסתפק בקובע על פירות אבל בקובע על שאר מינים אלא שהביאו לו לאכול עם פת באמצע סעודה ואכל קצת בלא פת פשיט' לי שצריך לברך לפניה כר"פ והא ע"כ צריך אתה לחלק בין זה לדר"פ דהא כאן היה לו לומר שיאכלנו בתוך הסעודה ויברך לפניה וע"כ דא"צ לברך לפניה וקשיא על ר"פ דמצריך לברך לפניה וע"כ אתה צ"ל דכאן שאני דאכל מקצת עם הפת ע"כ צריך לברך גם על מה שיאכל בלא פת וזה מתנגד למ"ש דא"צ לברך בזה ע"כ אמר שאין להוכיח כן ולהקשות עליו דכאן אפשר שצריך לברך ולא הקשה כן בירוש' דבעי להקשות גם על ברכה שלאחריה דיהא חייב והיינו אחר הסעודה והשתא ניחא מ"ש הטור אבל כשמביאין כו' דזה פשוט כדברי הרא"ש. וקשה למה כ' הרא"ש יש להסתפק כו' ופשיט ליה מסברא דנפשיה והלא מוכח כן בירוש' מדלא בירך כלל רב הונא על תמרי דאכל מטעם שזה עיקר נגיסתו ואי ס"ד דצריך ברכ' לפניה בזה היה לו לכל הפחות לאכול תוך הסעודה ולברך לפניה אלא ודאי דא"צ ברכה כלל וא"ל דמתחלה היה סובר הרא"ש דאין כאן אלא סברא ואחר שהבי' הירוש' אמר למילתיה באמת מכח הירוש' וחזר ממ"ש מצד הסברא זה אינו חדא דאין ל' הרא"ש משמע כן ותו דהטור כתב יש להסתפק והביא הסבר' היה לו לפשוט מן הירוש' לפ"ז ונ"ל דהרא"ש היה לו ספק גם בירוש' היאך היה המעשה דאפשר לומר דרב הונא בירך באמת לפניה אלא דלאחריה לא בירך וע"ז הוקשה לו דהיה לו לאכול אחר הסעודה וירויח גם ברכה דלאחריה וע"ז השיב דעיקר נגיסתו על הפירות והיאך אניח הפירות אחר הסעודה להרויח ברכה א' כי אני צריך זה לעיקר אכילתי. לפ"ז גם בקובע על הפירות צריך ברכה לפניה בתוך הסעודה א"ד דלא בירך כלל אפי' לפניה והוקשה לו על ב' הברכות והשיב על ב' הברכות עיקר נגיסתו הם הפירות וא"צ כלל לברכה אפי' לפניה. וע"כ הוכרח הרא"ש להסבר' וא"ל לפ"ז למה לא דחה הרא"ש אין להוכיח כו' מכח דבר זה שאמרנו דשמא רב הונא בירך באמת לפניה וכמ"ש י"ל דאה"נ קאמר דאין להוכיח כן כי לברך גם בסוף אמר שבקן לבתר מזונך כלומר דהברכה הראשונה אפשר שהיתה באמת אלא שעל השניה קא פריך בזה הכל ניחא בס"ד והעולה מדעת הטור ע"פ הרא"ש דבקובע על פירות ואוכל קצת עם הפת וקצת בלא פת פטור גם על מה שבלא פת הן שיהי' תחלה הן סוף:

ויש חולקין. הוא דעת רבי' יונה כתב ב"י בשמו שבקובע על הפירות ואוכל תחלה דוקא עם הפת אז פטור אם יאכל אח"כ בלא פת אבל לא להיפך שאם אוכל תחלה בלא פת חייב לברך ולמד הרב"י זה ממ"ש ר"י תחלה וז"ל מיהו אם מתחלה לא היה לו ד"א ללפת בהן הפת אלא אלו הפירות בלבד ומתחיל ללפת בהם הפת ואח"כ אוכל בלא פת אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם דכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור אח"כ כו' עכ"ל דקדק ב"י דתחלה דנקט הר"י הוא דוקא. ע"כ כתב בשמו דאם התחיל בלא פת ואח"כ עם פת חייב לברך תחלה וק"ל טובא דהא אח"כ מבי' הר"י שם את הירוש' דלעיל דכתב פי' דר"ה אכל תמרים אחר שאכל הפת ולא היה מברך אפי' לפניהם ומסיק טעמו דעיקר נגיסתו הפירות כלומר עיקר אכילתו הן שמתחילתו קבעתי עליהם אע"ג שעכשיו אני אוכל אותם בלא פת א"צ ברכה דכי אמרינן טעונין ברכה לפניהם זהו כשלא הביאו אותם ללפת בהם את הפת כלל עכ"ל הרי שלא טען ברכה לפניהם בזה אלא בלא חישב כלל עליהם עם פת משמע בפי' שאם אכל אח"כ עם פת אלא שהתחיל קצת בלא פת אין טעון ברכה כיון שגם מתחלה חשב לאכול עם פת והם עיקר הסעודה ותו קשה דר"ה למה לא בירך כלל היה לו לאכול מעט תחלה בלא פת ויתחייב ע"ז ברכה לפניה. ותו קשה ממ"ש אח"כ רבינו יונה וז"ל ובזה אנו מתרצין מה ששואלין העולם בליל פסח למה אין אנו מברכין בטיבול שני בפה"א כמו בטיבול ראשון והטעם שמתחלה היתה כונתו לאכלו שהיה יודע שמחויב באכילתו ה"ל דברים הבאים מחמת הסעודה כו' ומזה הטעם נמי היו מברכין על הפסח לאכול הפסח ולא היו מברכין שהכל מפני שטפל הוא אצל הפת שאכל תחלה כו' עכ"ל הרי שבמרור אינו אוכל כלל עם פתו בפסח אפשר שאוכל אח"כ הפת מ"מ עכ"פ ההתחלה היתה בלא פת דהא כתב שטפל הוא אצל הפת שאכל תחלה דהיינו קודם ברכתו על פסח ואפ"ה מהני כ"ש כאן דמהני מה שאוכל אח"כ עם הפת ומתחלה היתה כונתו לאכלו וזה עיקר סעודתו דלא יצטרך לברך על מה שאוכל קצת תחלה בלא פת ומן הראוי היה לנו לומר דאפי' לא אכל כלל פת עם פירות בזה דפטור כיון שזהו עיקר הסעודה די בזה מה שאכל תחלה פת ממיל' זה נגרר אחריו כמו במרור ופסח וגבי יין נמי מפורש התם שמן הראוי היה שלא לברך עליו שהוא נגרר אחר הפת שאכל כבר אלא דיין חשוב וקובע ברכה לעצמו אלא דנרא' לרבינו יונה דשאני בכל הני דמוכח' מילתא דקבע סעודה עלייהו כיון שיש עליהם חיוב מן התורה כגון מרור ופסח וגבי יין הכל יודעים שצריך לשתות אחר אכילה משא"כ בזה שקובע סעודתו על הפירות דאדרבה רוב העולם אינם קובעים סעודה ע"ז דמצינו קצת פוסקים דס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ צריך כאן לברר זה דהיינו שיאכל קצת דוקא עם הפירות ורב הונא נמי אכל אח"כ עם פת אף שתחלה אכל בלא פת וסמך על הפת שאכל תחלה. ומש"ל משמו והתחיל לאכול עם הפת כו' לאו דוקא שצריך התחלה אלא רבותא קאמר דהתחלה לחוד סגי למה שאוכל אח"כ בלא פת דאפשר לומר דאח"כ חישב שלא לאכול עם פת כלל אפ"ה מהני כ"ש אם אוכל אח"כ עם פת שאנו רואין שעדיין כונתו על הפת ומה שאכל ממנו תחלה בלא פת נגרר אחר זה כנ"ל ברור שאין רבינו יונה חולק בזה על הטור:

הכלל בהלכה זו דכל מה שאוכל פירות עם הפת פשיט' שא"נ כלל ברכה. ומה שאוכל פירות בלא פת בתוך הסעודה לקינוח בעלמא פשיט' שצריך ברכה לפניה דהוה שלא מחמת הסעודה אלא דאם אוכל קצת עם הפת יש חילוק דאם אוכל תחילה עם פת ואח"כ בלא פת צריך לברך לפניה אא"כ חישב לאכול אח"כ עוד עם הפת ואף אם יזדמן שלא יאכל אח"כ עם פת לית לן בה דבתר מחשבתו אזלינן אבל אם אוכל תחלה בלא פת חייב לברך וזה קובע סעודה על שאר דברים ממיל' הוויין הפירות שלא מחמת סעודה. וכתב ב"י ראוי לחוש כשמביאין פירות בתוך הסעודה שתחלת אכילתו יהיה בפת עכ"ל. והיינו שיחשוב לאכול גם אח"כ עם פת דאל"כ חייב לברך כשאוכל אח"כ בלא פת והוא דבר שאין מתקבל לפע"ד. חדא שמא לא יחשוב בזה ויאכל אח"כ בלא פת ובלא ברכה שלא כדין. שנית דודאי יאכל אח"כ בלא פת דהא אין קובע סעודה עליהם ע"כ נלע"ד דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת ויברך עליהם שזה לד"ה חייב ברכה ולמה ימנע עצמו מברכה והלא בירוש' הקשו על ר"ה שהיה לו לעשות באופן שיתחייב בברכה וזה דוקא בקובע סעודה על שאר דברים כמו שאנו נוהגים רוב פעמים אבל בעני הקובע סעודתו על הפירות יאכל תחלה עם פת ואז לא יצטרך לברך על מה שיאכל אח"כ בלא פת כנ"ל אהאי מלתא ברור ונהיר בס"ד:

מגן אברהם

(ח) קובע ליפתן סעודתו:    פי' שלא היה לו דבר אחר ללפת הפת רק הפירות וכמו שכתב ס"א:

באר היטב

משנה ברורה

(טו) ואם קובע וכו' - ר"ל שקביעת סעודתו ללפת הפת היה רק אלו הפירות וע"כ נחשבים הם כשאר דברים הנזכרים לעיל בס"א:

(טז) ויש חולקין - ס"ל דמ"מ אם אכל מהם בתחלה בלא פת אינם נעשים טפל להסעודה וצריך לברך עליהם בתחלה:

(יז) ואע"פ וכו' מאחר וכו' - ר"ל דאף דבס"א אמרינן שיאכל פת דוקא גם לבסוף בזה שעיקר קביעת סעודתו מתחלה היה רק על אלו הפירות יוכל לאכול אח"כ לכו"ע בלא ברכה אף שאין דעתו לאכול עמהם עוד פת:

ביאור הלכה

(*) ואפילו אם אוכל מהפירות:    ר"ל מעט [טור]:.

(*) טוב שיאכל בתחלה מהפירות וכו':    אין ר"ל שיטעום מעט עם פת דהלא עיקר הטעם שיוכל לאכול הפירות בלי ברכה אף כשלא אכל עוד עם פת כמ"ש הרמ"א הוא משום דקבע סעודתו עליהן ובטעימה בעלמא לא מקרי קביעת סעודה וכן מוכח בתר"י שממנו מקור הדין הזה וז"ל דמכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור הוא אח"כ כשאוכל ממנו בלא פת בכל ענין בין שיחזור לבסוף ויאכל ממנו עם הפת בין וכו' ולשון עיקר לפתן שכתב מוכח כדברינו וכן משמע לשון רמ"א. ואפשר לומר עוד דהמחבר שכתב דטוב שיאכל בתחלה מהפירות דמשמע לכאורה אפילו מעט היינו דיאכל מתחלה מעט עכ"פ אבל יאכל גם אח"כ דהא עיקר סעודתו היה אלו הפירות אבל למה שסיים הרמ"א כלשון רבינו יונה דאף אם לא יאכל לבסוף שפיר דמי היינו בע"כ לא בטעימה קצת וכנ"ל:.



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש