שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/לד
שאלה לד:
ראובן שמתה אשתו והניחה לו שתי בנות ולקח אחותה והוליד ממנה ג"כ שתי בנות ויש לו שתי בתים בחצר אחד אחת היה הוא דר בה ואחת היה חתנו דר בה ובשעת פטירתו אמר לחתנו אני לא הנחתי מאומה ואין לי במה לקבר קנה אותה ממני חצי הבית אשר אתה דר בה ועשה לי ארון ותכריכין וכן היה והחצי השני הניחו לבתו הגדול' מאשתו השניה בשביל שתנשא בו ולא אמר על הבית השניה שום דבר ונלב"ע וחי"ליש וישבה האלמנה ושתי בנותיה והצליחו במעשה ידיהם ונשאת הבת ולא מכרה חצי הבית. לאחר ימים מתה האלמנה ובקשו לה תכריכין ולא מצאו עמדה הבת הנשואה מכרה מבגדיה שעשה לה בעלה ולקחה תכריכין ונקברה אמה ועתה עמדה הבת הקטנה לינשא ובקשו למכור הבית או להוציאהו לבעלה בנדוניתה ועמד חתנו הראשון וערער על הענין ואומר לבת אמך מתה ולא נשבעה שבועת אלמנה ואין לה כתובה ומעשה ידיכם לאמצע שאתם עדיין ברשות אביכן ואומר לבת הגדולה הנשואה אתה לא החזקת במתנה שנתן לך אביך והוא רוצה שארבעת הבנות יחלקו הבית וחצי הבית בשוה ואפי' התכריכין אומר שאינו רוצה לתת חלק אשתו והוא טוען על הבנות שמא יש בידכ' מנכסי המת ואין אנו יודעים בו ועתה תודיעני איזו הדרך ישכון אור והאלמנה אם ירשו בנותיה כתובתה והמתנה שנתן האב לבתו אם תטול אותה יותר על חלק ירושתה והתכריכין אם יתן חתנו חלק אשתו ושלומך למעלה יגדל ולא ידל. זאת השאלה נשאל עליה החכם הנבון אחינו כה"ר משה מועטי נר"ו מעיר קוצמטינא וזאת תשובתו בקיצור ואם באו דבריו באריכות:
תשובה:
הטענה שטען חתנו שמתה האלמנה קודם שנשבעה ולזה לא יזכו בנותיה בכתובה הדין עמו דקי"ל (שבועות מ"ח ע"א) אין אדם מוריש שבועה לבניו ולזה לא יזכו יורשיה בכתובתה לבד אם יש עדיין מנכסי נדונייתא קיימין כמ"ש הרב ז"ל וזהו אם לא היה כתוב נאמנות בשטר כתובתה אבל אם יש נאמנות כתוב בשטר כתובתה אע"פ שמתה קודם שנשבע' לא אבדו יורשיה כתובתה כמ"ש הריב"ש ז"ל אבל מה שטוען שחצי הבית שנתן ראובן לבתו לא זכתה בו אין בדבריו כלום דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי. ואע"ג דקי"ל מתנת ש"מ במקצת צריכה קנין וזו מתנה במקצת שהרי שייר הבית השני שלא נתנו לאחר. י"ל דזה אינו נקרא ש"מ אלא מצוה מחמת מיתה וקי"ל מתנת מצוה מחמת מיתה במקצת אינה צריכה קנין וראובן זה אע"פ שלא הזכיר מיתה בפירוש הרי הזכיר ענייני המיתה שהרי אמר אני לא הנחתי מאומה ר"ל שהוא הולך למות ואינו מניח מאומה וגם אמר ואין לו תכריכין במה לקבר דכל הני מילי ענייני מיתה הם א"כ אפי' לא היה בם קנין קיימת. ומה שטוען ג"כ על התכריכין שאינו חייב לתת חלק לאשתו הנה אם היה הדין כהרב ז"ל שכתב דאלמנה שמתה קודם שנשבע' שאבדה כתובה שיורשי הבעל חייבים בקבורתה ולא היה עליו שום חולק לא היה בדברי הטוען כלום שזה דומה למי שאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך שהוא חייב שהרי הבנות אומרים לו מנה לנו בידך מדמי התכריכין והוא אומר שמא יש בידכם דבר שלא ידענו בו דחייב לשלם. אך כבר השיגו הראב"ד ז"ל וכתב שיורשיה שהיו ראוים ליורשה אלו נשבעה קודם שמתה חייבים בקבורתה ולדעתו הסכים הטור ז"ל וכן הסכימו האחרוני' ז"ל א"כ בנדון זה חוב קבורתה על שתי בנותיה לבד. אבל מה שנסתפק לי בענין זה אם תטול הבת הגדולה חלקה עם אחיותיה ויחלק הבית ביניהם לארבעה חלקי' או אם נאמר שכבר נטלה חלקה בחצי הבית שנתן לה אביה וקנית הנשאר יחלק בין שלשת הבנות וע"ז כתב החכם נר"ו והביא סוגית יש נוחלין (קל"ח ע"א) ומחלוקת רשב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל באם אמר תנו ק"ק זוז לבני סתם דלדעת רשב"ם ז"ל דלא יטול שתיהם אלא אם אמר בראוי לו אבל אם אמר סתם לא יטול אלא אחת וידו על העליונה והרא"ש ז"ל פליג עליה וסובר דאפי' לא אמר בראוי לו מאחר שלא אמר בבכורתו יטול שתיהם וכתב הילכך בנדון זה לדעת הרא"ש והרמ"ה ז"ל תטול הבת חצי הבית יותר על חלק ירושתה אבל לדעת רשב"ם ז"ל והר"ש לא תטול אלא אחת וידה על העליונה ודעת הרשב"א ז"ל ממ"ש הרב המגיד ז"ל בשמו נראה שדעתו כרשב"ם ז"ל וא"כ נמצא לדעת כולהו הני רבאוותא לבד הרא"ש והרמ"ה ז"ל לא תטול הבת אלא או חצי הבית או חלקה עם אחיותיה וא"כ היורשי' שהם מוחזקי' יכולין לומר קים לן כרשב"ם ז"ל וככל מאן דעמיה. ואח"כ כתב וי"ל דלא היא דלא תטול אלא כשתיהן ואין כאן ספק שכבר כתב הריב"ש ז"ל סי' ת"ף הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל היכא שנתן מתנה בפי' דתטול את שתיהן נמצא בנדון זה שאמר שהניח חצי הבית לבתו אם דברים אלו שכתבת בדיוק שבזה הלשון אמר אני מניח לבתי חצי הבית הרי כתב הרא"ש ז"ל שלשון מניח בש"מ הוי לשון מתנה וכן כתב הריב"ש ז"ל בסי' הנזכר הילכך תטול את שתיהן כמ"ש הריב"ש ז"ל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל היכא שנתן מתנ' בפי' שתטול את שתיהן וכ"ש הכא שאמר בשביל שתנשא בו ואף אם לא הזכיר לשון הנחה אלא שכך אמר חצי הבית לבתי בשביל שתנשא בו אפי' הכי ודאי מתנה נתן לה בשביל שתפרנס את עצמה לנישואין לא מחמת ירושתה ודברי' פשוטים הם ואין צריכין ראיה כתוב בתשובת הרשב"א ז"ל שנשאל על ראובן שצוה בשעת מיתתו שתטול בתו מנכסיו כך וכך. ולא צוה שתטול מחמת נישואיה והשיב שתטול אותו סך מלבד עישור נכסי. הכא נמי דכוותה שאמר חצי הבית לבתי בשביל שתנשא ולא צוה שתטול אותו מחמת ירושה תטול אותו חצי הבית מלבד ירושתה. עכ"ל החכם נר"ו. ושלח לי הפסק הזה שכתב לראות אם אני מסכים לדעתו בכל מה שכתב:
וזאת תשובתי החכם הנבון כה"ר משה יצ"ו מה שכתבו בענין בנות האלמנה שאינם יורשות כתובתה מאחר שמתה קודם שנשבעה ואין כתוב נאמנות בכתובה כך היא שורת הדין כמו שהסכימו גדולי האחרוני' ז"ל. גם מה שכתבת במתנה זו דאע"ג דהויא במקצת ואין בה קנין שהיא קיימת כן הוא האמת שזה מצוה מחמת מיתה הוא אע"פ שלא נזכר' מיתה בדבריו הרי הזכיר ענייני המיתה שצוה לחתנו שיעשה לו תכריכין וצרכי קבורה. גם מה שכתבת שחיוב קבורת האלמנה על יורשיה שהיו ראויים לירש כתובתה יפה דנת. אך במה שהוצרכת להביא דמיון ממי שאמר לחבירו מנה לי בידך. נ"ל שלא לצורך הבאת דמיון זה ודברי הטוען בזה בטלים מעצמם והם פורחין באויר ואין להם על מה לסמוך. לפי שלא ימנע מחלוקה בטענתו זאת שטוען שמא יש בידכם איזה דבר ולא ידענו בו או כוונתו ר"ל ממה שהותירו ממעשה ידיהם שלדעתו שמה שהותירו הוא לכל היורשי' או כוונתו שנשאר בידם מנכסי המת ולכל הפירושים דבריו בטלין ומבוטלין ואין לו דין ודברים עמהם שאם כוונתו על מה שהותירה האלמנה ובתה הוא שלהם ואין ליורשי' עסק בו לפי שלא אמרו מעשה ידי האלמנה ליורשים אלא אם היא ניזונית מנכסי בעלה אבל אם אינה ניזונית משל בעלה מעשה ידיה שלה. ובנדון זה נראה פשוט שלא הניח בעלה דבר שתהא ניזונית ממנו שהרי בעת מותו בפיו דבר שלא היה משאיר אחריו מאומה ואפי' התכריכין לא היו לו ולא ממה לקנות' שכל כך דבקה לארץ בטנו עד שאפי' מה שהוא לצורך קבורתו לא היה לו והוצרך למכור נחלתו כדי לעשות לו תכריכין והרי זה צווח ככרוכיא שבביתו אין לחם ואין שמלה שתזון ותתפרנס אלמנתו וא"כ האלמנה ושתי בנותיה הנמצאות עמה לא היו ניזונות רק ממעשה ידיהן וא"כ מה שהותירו הותורו לעצמן וזה דבר פשוט. ואם כוונתו שנשארו ביד האלמנה מעזבון בעלה שהוא חושדם שמא הכחידוהו. ממה שכתבנו בביטול דבריו הראשונים גם אלה בטלים הם שהרי צוה בעת מותו ואמר שאפי' ליקבר אין לו. ואין לומר שמא היו לו נכסים וכדי שלא להשביע את יורשיו אמר כן ושמא מערים דעשוי אדם שלא להשביע את עצמו ואפי' אמר כן בשעת מיתה ג"כ דעשוי אדם שלא להשביע את בניו. אין סברא לומר כן בנדון זה מתרי טעמי חדא דאין עשוי אדם כל כך לומר שאין לו אפי' תכריכין במה ליקבר וימכור נחלתו בעת מותו על דבר התכריכין כדי שלא להשביע את בניו שזה חרפה רצופה וקלון מתמיד לומר שאין לו תכריכין במה ליקבר כדי שלא להשביע את בניו ולא היה ראובן זה חשוד לבני אדם לעשיר כדי שיאמר זה שלא להשביע את בניו וכל מי שיש לו מות בקדקדו ישפוט זה ועוד טעמא אחריתי דלא אמרו עשוי אדם שלא להשביע את בניו אלא במי שאינו מוסר לפני עדי' דבריו אלא משיח שיחה בשעת מיתה אבל מי שמזמין עדים בעת מותו ומצוה צואתו לפניהם ובכלל מה שהוא מצוה הוא אומר שיודע שאינו משאיר אחריו כלום כמו שאמר ראובן זה לא אמרי' בזה שהוא מערים וכדי שלא להשביע את בניו אמר כן דכולי האי לא עביד איניש לומר כדי שלא להשביע את בניו וכן מצאתי בתשובה להרב הגדול מוהר"י טראנא ז"ל שנשאל על ש"מ שהיה מצוה צואתו ובכלל דבריו אמר אני יודע שאשתי אין לה ממה לגבות כתובתה וגם פחות הרבה ואני מחלה פניה שתעשה דבר פלוני ונלב"ע ואחר זמן מועט מתה האלמנה קודם שנשבעה ובאו יורשיה לירש כתובתה ונשאל הרב ז"ל על זה ואחר שהביא כמה ראיות לזכות יורשיה לפי שצוה בעלה ואמר בשעת מיתה שהיא יודע שאין לה ממה לגבות כתובתה ומזה לא חיישינן דילמא אתפסה צררי כתב אחר זה ומי שאמר שאין בדברי ש"מ זה כלום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו טעות הוא בידו דלא אמרינן הכי אלא באומר כן באקראי אבל כשהוא מתכוין לצוות ומזמין עדים על צוואתו מוזהר הוא שלא לומר בפני עדים דבר שיהא נזק לו או לבניו. ועל זה האריך הרב ז"ל להביא ראיות ובסוף חתם דבריו ואמר ופשיטא דהכא מוסר דבריו הוא שהרי הוא מצוה בפני עדים ומוסר דבריו לפניהם ובכי האי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כללן של דברים מאחר שאמר ש"מ בצוואתו שהוא יודע שאין בכל הנכסי' כדי כתובת אשתו אע"פ שמתה קודם שנשבעה הוחזקו כל הנכסים בחזקת יורשיה. הנה הרב ז"ל הורה הלכה למעשה שכל מה שאומר הש"מ בשעת מיתה ומסדר דבריו ומסרם לפני עדי' שמזמין על צואתו לא אמרי' בכי האי גוונא אדם עשוי שלא להשביע בניו א"כ בנדון זה שהזמין ש"מ עדי' לצוות צוואתו בפניהם וסדר ומסר דבריו ובכלל מה שצוה אמר שלא הי' מניח אחריו שום דבר ואין לו מאומה אפילו במה ליקבר שהוא דבר שלא יחסר רק למי שהוכה בשבט העניות והדלות לא אמרי' בכי האי אדם עשוי שלא להשביע את בניו וא"כ טענת חתנו היא פורחת באויר ולא היית צריך להביא ראיה עליה. ומה גם שאין הנדון דומה לראיה שהאומר לחבירו מנה יש לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו דקי"ל דחייב לשלם הוא בטוען ברי ואומר מנה לי בידך שהלויתיך או הפקדתי אצלך שנתחייב בפני עדים או שהודית לי בפני עדים ואמרת לעדים אתם עדי או אמרת אתם עדי שבכל זה התובע טוען ודאי והנתבע משיב איני יודע אז אמרי' חייב לשלם אבל אם התובע אינו טוען ודאי והנתבע ג"כ אינו משיב ודאי אינו צריך לישבע לא מיבעיא דאינו חייב לשלם אלא אפי' שבועה אינו נשבע דאפי' הוא טוען ודאי על פי הודאת הנתבע אלא שלא היתה בפני עדים או אפי' היתה בעדים אלא שלא אמר אתם עדי אין זה נקרא טוענו ברי או אפי' היה טוען ודאי ואומר אתה נתחייבת לי שהודית לי כמ"ש הטור ז"ל סי' ע"ה מכ"ש בנ"ד שהבנות אינם טוענות ודאי מנה לנו בידך אלא טוענו' אתה מחייב לנו מנה שאתה צריך ליתן חלק אשתך בתכריכין ואין זה נקרא טוען ברי לפי שלדעת' מן הדין הוא חייב להם ויתכן שמן הדין אינו חייב להם וגרע זה ממ"ש הטור ז"ל שכתבנו לשונו לעיל וא"כ הם אינם טוענים אלא שמא והוא ג"כ משיב שמא יש בידכם משלי ונמצא ששניהם טועני' שמא וכתב הטור ז"ל בסי' הנזכר אם טענו שניהם שמא אינו צריך לישבע ומכ"ש לשלם נמצא דאין הנדון דומה לראיה אלא כמו שכתבנו שטענתו זאת היא בטלה מעצמה:
ומה שרצית לזכות הבת בחצי הבית יותר על חלק ירושתה בנכסי אביה מדברי הריב"ש ז"ל שכתב בסי' ת"ף בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל כבודך במקומו מונח ואין משם ראיה לנדון זה לא ממנו ולא מקצתו לפי שדבריהם ז"ל הוא בנותן מתנה בפירוש שאומר כן אני נותן לפלוני במתנה או תנו לפלוני במתנה או יטול פלוני במתנה אבל אם אמר אני נותן לפלוני או אני מניח לפלוני שגם הוא לשון מתנה כמ"ש הטור בשם הרא"ש ז"ל ולדבריו הסכימו האחרונים ז"ל ולא פי' ואמר במתנה אין זאת נקראת מתנה בפי' אלא נקראת מתנה סתם כשאר לישני דנאמרו בגמרא פ' מי שמת (קמ"ח ע"ב) שהם יטול (ויחזור) [ויחזיק] ויקנה. שהם נקראות מתנה סתם אך כשמוסיף ואומר במתנה הרי פירש שמה שהוא נותן הוא במתנה דאי לא תימא הכי הרי באומר תנו מנה לאשתי או לבני סתם ולא אמר במתנה דעת הרמב"ן והרשב"א דלא יטול שתיהן כמ"ש הריב"ש בתשו' הנזכר בשמם ואם היה הדבר כמו שכתבת דבכל לשון מתנה לדעתם ז"ל דיטול את שתיהן למה אם אמר תנו מנה לאשתי או לבני אמרי' דלא יטול אלא אחת. אלא שהדבר ברור כשמש שאין דעתם ז"ל דיטול את שתיהן אלא באומר אני נותן במתנה או תנו במתנה אבל אם אמר אני נותן או מניח או יטול ולא הוסיף ואמר במתנה נקראת מתנה סתם ולא יטול אלא אחת וידו על העליונה לדעת הני רבוואתא ז"ל וזה נ"ל ברור בדבריהם בעמדי על דברי הריב"ש ז"ל בס' בית יוסף ואח"כ עמדתי על דברי הריב"ש במקומם וראיתי שכתב כן בפי' בתירוץ השני וז"ל וי"ל שבלשון צואה זו לא אמר בפירוש אני נותן לאשתי במתנה מזונות וכו' א"כ מה שרצית לזכות את הבת בשתיהן מדברי הריב"ש ז"ל שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל נראה שאין משם ראיה:
ואשר אני אחזה לי לזכות את הבת הנז' בתחלה עלה בדעתי לזכותה כדעת הרא"ש ז"ל והרמ"ה ז"ל דס"ל אפי' אמר סתם תנו מנה לאשתי ולא אמר מלה יתירה דתטול את שתיהן וגם הרשב"א ז"ל נרא' מדבריו בתשו' דס"ל הכי שהרי בתשו' שכתבת משמו נראה דס"ל כהרא"ש ז"ל שהרי כתב שתטול הק"ק יותר על עישור נכסי ושם לא אמר אביה אלא תטול בתי ק"ק סתם ולא אמר שום מלה יתירה וכתב הרב ז"ל שתטול הסך ההוא יותר על עישור נכסי והרי זה כמו שאמר תטול אשתי מנה ולא אמר בכתובתה דס"ל להרא"ש ז"ל והרמ"ה ז"ל דתטול את שתיהן. ועוד נראה להכריע שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל מתשו' אחריתי שכתב מהרי"ק ז"ל משמו סוף סי' רפ"א וז"ל מסתברא שאין לו אלא המנה או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנה לו יתר על ירושתו למה כתב לו מחמת ירושה וכו' הרי הרב ז"ל הורה בדבריו שאלו אמר סתם תנו לבני מנה סתם היה נוטל המנה יותר על ירושתו וכן מצאתי להרב מוהר"י אדרבי ז"ל שהכריע כן מתשו' אחרת מתשו' הרשב"א ז"ל דס"ל כרא"ש ז"ל. ואע"פ שהריב"ש ז"ל כתב משמו אם אמר בפי' במתנה דיטול שתיהן דמשמע דוקא אם אמר במתנה בפי' אפשר דכתב כן אפי' לדעת רשב"ם ז"ל דסבר דלא יטול שתיהן אלא אם אמר בראוי לו אם אמר במתנה בפירוש אפי' רשב"ם ז"ל מודה דיטול שתיהן. א"נ שבחדושיו כתב כן ובתשו' הסכי' לדעת הרא"ש ז"ל. ובהכי יתיישב ג"כ מ"ש הרב המגיד ז"ל בשמו דאפשר מ"ש גם הוא בשמו הוא מה שכתב בחידושיו כמה דאשכחן להרא"ש ז"ל דכמה פעמי' כותב בתשו' הפך מ"ש בפסקיו וכן מצאתי להרשב"א עצמו בענין המוסר ממון חבירו ביד אנס שבחדושיו הסכים לדעת הרי"ף ז"ל ובתשו' הסכים לדעת הראב"ד ז"ל וא"כ מאחר שמצאנו שהרא"ש והרמ"ה והרשב"א ז"ל אזלי בשטה חדא וגם הטור ז"ל דקאי בשיטת אביו וגם מוהרי"א ז"ל שהוא אחרון ופסק כוותייהו הדעת מכרעת דנקטינן כוותייהו. אך מה נעשה והרי היורשי' הם מוחזקי' ויכולים לומר קים לן כהרשב"ם ז"ל וככל מאן דעמיה והדין עמהם בזה כמו שכתבתי דאין מוציאין ממון מחזקת בעליו מן הספק. ולכן נ"ל הדרך הישר והנכון שממנו נבוא לזכות את הבת בחצי הבית יותר על חלק ירושת' ממה שאמר אביה בשביל שתנשא בו שזה לישנא יתירא הוא ובודאי לשם מתנה נתנו לה שאם כוונתו לחלק ירושת' למה אמר בשביל שתנשא בו ומאחר שאמר לישנא יתירה ודאי לטפויי אתא והרי זה כמי שאומר תנו מנה לבני בראוי לו דקי"ל אליבא דכ"ע שיטול המנה יותר על מה שראוי לו ליטול בנכסי אביו שלא נמצא שום חולק בזה דהלכה כר"ע דדריש לישנא יתירה (ב"ב קל"ח ע"ב) וכן פסק הרב מוהר"י אדרבי ז"ל בתשו' על נדון כיוצא בזה בראובן שהיו יורשיו שמעון ולוי שני בני אחיו ויהודה אחיו וצוה בשעת מיתה שיטול יהודה אחיו סך לכלכל את שיבתו ופסק הרב ז"ל שיטול יהודה הסך ההוא יותר על חלק ירושתו בנכסי ראובן מאחר שהוסיף ואמר לכלכל את שיבתו דלישנא יתירה דא לטיפויי אתא הרי הנדון שלפנינו הוא עצמו הנדון ז"ל וזיכה הרב ז"ל ליהודה מחמת שאמר לו לכלכל את שיבתו שהוא לישנא יתירה אף אנו נזכה את הבת הזאת מחמת שאמר אביה בשביל שתנשא בו שהוא לישנא יתירה. ומה שכתבת שאף אם לא הזכיר לשון הנחה אלא אמר חצי הבית שתנשא בו אפ"ה זכתה בחצי הבית יותר על חלק ירושתה. בזה הפרזת על המדה שאם לא נזכר בדבריו לשון מתנה מהיכא תייתי לן שתזכה בו הבת ואם בלשונות שמובן מהן קצת לשון מתנה כמו יהנה פלוני מנכסי או יעמוד בהן אמרינן (ב"ב קמ"ט ע"א) דאין בם מועיל כ"ש במקום שלא הזכיר שום לשון מתנה ולא עוד אלא שאתה דן בה לשון מתנה בפי' והבאת לזה ראיה מדברי הריב"ש ז"ל ומה שהבאת ראיה מתשו' הרשב"א ז"ל מאד תמהתי מדבריך אלה והרי שם אמר תטול בתי מנכסי וכו' ולשון תטול בש"מ הוא לשון מתנ' ואיך תביא משם ראי' למקום שלא נזכר בו לשון מתנה באופן שהדין דין אמת כמו שכתבת שתזכה הבת בחצי הבית יותר על חלקה בנכסי אביה אבל לא מן הראיות שכתבת שאינן דומות לנדון זה. זהו מה שנראה לי ושלומך יגדל. וכראות החכם נר"ו דברי אלה חזר וכתב וז"ל.
מה שכתב כ"ת בתחלת השגותיך עלי וז"ל שאין אנו צריכין לדמויי זה ודברי הטוען בטלים מעצמם וכו' לי נראה דאי לאו ההיא דמוי לא היו זוכות הבנות מצד טענותיך ופשוט הוא דקי"ל אדם עשוי שלא להשבימ את בניו כדאיתא בפ' גט פשוט (קע"ד ע"ב) ואפי' אמר כן בפני עדים וע"ז כתב ראיות לדעתו וכתב נמצא דבההיא טענה שרצית לזכות הבנות אינה טענה כלל ולא מינ' ולא מקצתה ואותה תשו' שמצאת און בה לא ראיתיה ולא טעמתי טעמה וכל עוד אינני מניח תלמוד ערוך שבידינו ודברי הפוסקי' דאדם עשוי שלא להשביע בניו. גם מה שכתב כ"ת שהמתנה בפירוש היא שיאמר אני נותן במתנה או אני מניח במתנה וזאת היא הכוונה בדברי הריב"ש ז"ל אך אם אמר אני נותן או אני מניח ולא אמר במתנה נקראת מתנה סתם והראיה שהרי באומר תנו מנה לבני או לאשתי ס"ל דלא יטלו אלא אחת א"כ במלת מתנה תליא לומר שהוא בפירש. לזה אני אומר דלא דמי אומר תנו לאומר אני נותן או אני מניח שהאומר תנו אינו לשון מתנה אלא שהוא מצוה לאחרי' שיתנו הם אבל הוא אינו נותן. ואיפשר שהוא פורע בחובו ומה שראוי ומוטל עליו אבל כשהוא אומר אני נותן או אני מניח מוכח דלשם מתנה הוא נותן משא"כ באומר תנו דאף האומר תנו לפלוני בחובו אינו לשון מתנה. שכן דרך בני אדם לומר כן ולא סגי בלאו הכי נמצא דלא דמי מלת תנו לאומר אני נותן או אני מניח דמשמע שהוא נותן במתנה משא"כ באומר תנו. ועוד י"ל דאי לא תימא הכי דיש הפרש בין תנו לאני נותן מה קושיא זה שנתקשה בה הריב"ש ז"ל דאמאי לא תטול שתי מזונות אחת מתנאי ב"ד ואחת מחמת המתנה. ומה קושיא היא זאת הרי הוא בעצמו אמר באומר תנו לא יטול את שתיהן אלא אם אומר במתנה וליטעמיך דאמרת שגם באומר אני נותן או אני מניח דלא יטול את שתיהן אלא אם אמר במתנה אין מקום לקושית הריב"ש ז"ל עד שיצטרך לתרץ שני תירוצין. אלא בוראי שיש הפרש בין אומר תנו לאומר אני נותן ואין הוכחה אם לגבי אומר תנו דצריך לומר במתנה דלגבי אומר אני נותן דצריך לומר ג"כ במתנה כדי לקרותה מתנה בפי'. דלא דמי אומר אני נותן או אני מניח. ומה שהקשה עלי כ"ת מלשון הריב"ש ז"ל שכתב בתירוץ השני דבלשון צואה זו לא אמר בפי' אני נותן לאשתי במתנ' מזונות וכו' דאלמא דלא תטול שתיהן עד שיאמר במתנה. ע"ז יש לי לומר דאם איתא דכוונת הריב"ש אינה רק על מלת מתנה דבה תליא מלתא כדי שתטול את שתיהן כך ה"ל למימר דבצואה זו לא אמר אני נותן לאשתי במתנה שתהא ניזונית עד מן פלוני ולמה שינה דבורו ממלת ניזונת למלת מזונות אם כוונתו היא אינה רק בשביל שלא אמר במתנה אלא כוונת הרב ז"ל על שלא אמר מזונות ואמר שתהא ניזונית זהו כוונת הרב ז"ל. עי"ל דאם איתא דהרב ז"ל ס"ל באומר אני נותן שלא יספיק עד שיאמר במתנה כך ה"ל למימר תדע למה לא תטול שתי מזונות משום דאנן בעינן עד שיאמר אני נותן במתנה ובצואה זו לא אמר אלא אני מניח ולמה הוצרך לכל התירוצים ההם אם איתא דהסכמת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאינה נקראת מתנה בפי' רק עד שיאמר במתנה אלא ודאי שהריב"ש ז"ל ידע כוונתם שלא במלת מתנה תלוי במתנה אלא הדבר כדבר הנלמד מן הענין ומלת במתנה שכתב הריב"ש ז"ל באה אגב שיטפא א"כ על משמרתי אעמוד מזכה אני ממלת אני מניח מדברי הריב"ש ז"ל שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל בפשיטות בהשתתף עמה בשביל שתנשא בו דהענין מוכיח דמשום מתנה נתן לה ולא משום ירושה. ומה שהקשה כ"ת עלי שאמרתי ואף אם תאמר שלא אמר לשון הנחה אלא חצי הבית לבתי שתנשא בו אפ"ה זכתה בו ועל זה כתב כ"ת שהפרזתי על המדה דאם לא הזכיר לשון מתנה מהיכא תיתי שתזכה בו. על זה י"ל למה יקשה כ"ת קודם שיחקור ויפשפש על הדין הא קי"ל האומר נכסי לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ונפקא מינה לענין הפסקה ודברים אלו דברים פשוטי' ולא הוצרכתי לכותבם אלא מפני שכתב כ"ת דאם אין בה לשון מתנה היא בטלה דלא נחלק אדם מעולם באומר נכסי לך שלא יזכה. ומה שכתב כ"ת ואשר אני אחזה לי וכו' עד אפי' אמר סתם אני מניח לבני וכו' האי אפי' אין לו הבנה ולא יתיישב כלל ונראה ממנו דהפכת השטה דמשמע לא מבעיא אם אמר לבני בבכורתו שיטול את שתיהן אלא אפי' אמר סתם אני נותן לבני ולא אמר בבכורתו דיטול את שתיהן הרי בזה הפכת השטה דאין מי שיאמר דאם אמר בבכורתו דיטול את שתיהן. זהו תורף דברי החכם יצ"ו ואם באו באורך ובערבוביא וכפולים ומכופלים המורם מהם הוא הכתוב לעיל ועלה בדעתי שלא להשי' על דבריו שאין מטבעי לדחוק עצמי כדי לקיים דברי אך להשיב מפני הכבוד כתבתי לו שירותים אלו.
תחלת דברי וראשית אמרי אומר אני שמה שאני רואה בך שאינך מעריך דברי הפוסקים האחרונים וכשאתה רואה דין אחד בהרמב"ם ז"ל או בפוסקים הראשוני' יעלה בדעתך שלך לבדך נגלו תעלומות הדין ההוא והם לא ידעו ולא הבינו אותו ולמה לא תעשה כמה קלין וחמורין ותאמר אם אתה עיני בשר לך הם ז"ל אשר סוקרי' התלמוד בסקירה אחת ודברי הפוסקי' ישנים גם חדשים מנחי להו בכסתייהו יעלה בשכלך שנעלם מהם הדין ההוא ומי יתן והיה שימצא בדור הזה מי שיבין דבריהם על נכון ק"ו ובנו של ק"ו שימצא מי שיקום וישתעי דין ודברים בהדייהו מדברי הראשוני' כאלו נעלמו מהם דברי הפוסק אין זה כי אם כל קביל די רוח יתיר' אשתכחת ביה ומאחר שהראתיך פסק הרב הגדול מהר"י ז"ל יריע אף יצריח הנדון בעצמו שלפנינו והביא ראיות אשר נראו וישרו בעיניו לא היה לך לפצות פה עוד ולדבר ומה יהיה לך להביא עוד עצות מרחוק רחוקי' הרחק כמטחוי קשת מן הנדון הזה ולא יש להם שום שייכות עמו ואפי' דמדומי ראי' אינם והרי הנדון שנשאל עליו הרב הנדון הזה שבידינו שצוה הנותן שינתן לאחיו שהוא יורשו הסך ההוא כנדון שבידנו שצוה הנותן שתטול בתו שהיא ראויה ליורשו ואלו ראה הרב ז"ל שבכל לשון מתנה היא הסכמת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שיטול המקבל את שתיהן איך נעלמו ממנו דבריהם והלך לו לטעם לישנא יתירה ואתה לא עשית ערך מדבריו אחרי ראותך אותם והראית לדעת שנעלמו דבריהם ממנו ואלו השוית עצמך אליו החרשתי אלא שחשבת שהבנת דבריהם יותר ממנו ולא ידעת שכל השומע ישחק לך ואם אתה לא חששת לדבריו איך יחושו אחרים לדבריך. ועוד מה מאד נפלאתי ממך אשר עסקת בתשו' האחרונים ולא דרכת בדרכיהם אשר אתה רואה כמה פעמי' אחר אשר מביאים ראיות לדבריה' ושקלי וטרי חותמי' דבריהם ואומרי'. ואחר שכתבתי כ"ז מצאתי תשו' אחת לרב פלוני וראיתי שנשאל על נדון כיוצא בזה ואם ימצאו דבריהם מכווני' לדעת הרב הם מסתייעין ממנו ואם לאו ישימו יד לפה וסותרי' דבריהם ומבטלי' דעתם לפני דעתו ובאמת שכבר עלה בדעתי שלא לקרא בגרון ולא להשיב על הקונדריס הזה האחרון שרו' דברי' ודבר שפתים למי שדוחק עצמו ונכנס במשעול צר מן המצר כדי להעמיד דעתו אך למחסור אך להשיב מפני הכבוד באתי בקצרה ואם היא ארוכה למי שעומד על תוכן הדברים:
מה שכתבת בענין אדם עשוי שלא להשביע את בניו והארכת לכתוב סוגי' הגמרא ודברי התוספת ודברי הרב ז"ל כל זה בנוי על יסוד אשר כתבתי לך שאתה מעריך עצמך כאחד מיוחד מהאחרוני' וע"ז כתבת ואותה תשובה וכו' אינני מניח תלמוד ערוך שבידנו ראה גם ראה עד היכן גבהת בשכלך ובאיזה מקום חשבת לעמוד שעל רב גדול בישראל ויחיד בדורו אתה אומר שלא תניח תלמוד ערוך מפני דבריו כאלו התלמוד ההוא שאתה חוש' שהוא ערוך בידך לא ראהו הרב ז"ל ואינו ערוך בידו כמו שהוא ערוך בידך וכאלו הרב ז"ל לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל ולכל הפחות היה לך לבלום פיך ולשום מחסום לשפתיך עד שתעמוד על דברי התשו' ותבין אותה ואז תשכיל אם עמד הרב ז"ל על דברי התלמוד ודברי הרמב"ם ז"ל ואם ראית שדבריו מיוסדים ע"פ הגמרא והרמב"ם ז"ל לא תשנה פעם אחרת לסמוך על דעתך ואם קצר מצע שכלך מלהבין דבריו עם דבריהם תבטל דעתך מפני דעתו וזה יהיה לך לשבח ולתהלה ות"ל אנחנו עמדנו על דברי הרב ז"ל בחברת אנשים חכמי' וידועי' וירדנו לסוף דעתו וטעמנו צוף דבש אמריו כי נעמו מיוסדי' ע"פ הגמרא והתוספת ודברי הרמב"ם ז"ל וראינו שכמה וכמה רחקו דבריהם מן הנדון שנשאל עליו הרב ז"ל ומן הנדון שבידינו וראינו שהתלמוד הוא ערוך ביד הרב ז"ל יותר ויותר מדאי ממה שהוא ערוך בידך ואם תרצה לעמוד על דבריו הנה הספר שלו מצוי אצלנו והמתבונן בדבריו וילטוש עיני שכלו יראה ויבין משם זכות יורשי האלמנה בכתובתה אע"פ שמתה קודם שנשבעה גם המעמיד בדבריו יבין הענין לאשורו למה השבתי אחור ימיני מלזכות יורשיה.
עוד כתבת ואפי' שבועת היסת לא היו נשבעין הבנות וכו' בזה טרחת לכתוב בדברי' הידועי' לדרדקי דבי רב דאין נשבעין על טענת שמא ומה הודעת בזה. אך למה העלמת עיניך מתקנת הגאוני' שתקנו שמחרימין סתם על טענת שמא במעמד הטוען והנטען ונפקא מינה שלא להצריך הבנות לקבל חרם סתם וכבר כתבתי לך שאין הראיה שהבאת מדין מנה לי בידך דומה לנדון זה דהתם טוען ברי והכא הבנות טוענין שמנה שיש להם בידו הו' שצריך ליתן חלק אשתו בתכריכין לכשיתחייב בדין ואין זאת טענת ברי ועל זה לא השבת דבר.
עוד כתבת באומר תנו שאינו לשון מתנה אלא שהוא מצוה לאחרי' שיתנו הם אבל הוא אינו נותן ואיפשר שהוא פורע חובו ומה שמוטל וראוי עליו אבל כשהוא אומר אני נותן או אני מניח מוכח דלשם מתנה הוא נותן משא"כ באומר תנו וכו' וע"ז לא הבאת ראיה לא מן הגמרא ולא מן הפוסקי' אלא חלקת חילוק זה מדעתך בין אומר תנו לאומר אני נותן או אני מניח כאלו דבריך אלה קבלה מסורי' לך מסיני ואיך לא ידעת אם לא שמעת כי בעונותינו הרבי' זה לנו כמה שנים שפסקה הקבלה ומפי ספרי' אנו חיים. ועתה אתה המעיין אשר על כל דבריך לא יבואו רק בתכלית העיון וההשקפה בדברי הפוסקי' ז"ל אשאלך והודיענו אם אמר יטול פלוני מנה למה הוסכם מכל הפוסקי' שהוא לשון מתנה והלא הוא לא אמר אני נותן לפלוני מנה רק צוה שיקבל המקבל והוא לא נתן לו מאומה ומה לי אם אמר לאחרי' תנו שלדעתך הוא אינו נותן ומה לי אם אמר יטול ולמה לא תאמר ג"כ בזה שהוא אינו נותן רק אמר למקבל שיטול מאחר שהדבר תלוי בדברי הנותן שצריך לומר שהוא נותן הרי באומר יטול לא אמר כלום שהוא נותן והרי הוא כאומר תנו ולפי דעתך שגם בין יטול ובין אני נותן מוכרח אתה לעשות חילוק זה ואיך הוסכם שהוא לשון מתנה. ועוד לשון תנו עצמו אין מי שאומר שאינו לשון מתנה ולא לשון מתנה כל דהו בלבד משמע אלא דלדעת הרא"ש קרי לה מתנה בפי' דהכי כתב האומר תנו מנה לפלו' בני נוטלו יתר על מה שראוי לו ראה עתה כמה רחקה דעתך מדעתו שלפי פירושך זה שאתה מפרש באומר תנו שהוא אינו נותן אינו נוטל כלום דהכי משמע מפירושך ודעת הרא"ש ז"ל שנוטל יותר על ירושתו ולמה לא תאמר לו דלאו סגי בלאו הכי ודרכן של בני אדם לומר כן. ומה שאמרת שאיפשר באומר תנו שפורע חובו ומה שמוטל עליו דלגבי דידיה לא אמר מתנה אמור ג"כ זה להרא"ש ז"ל דאמר שלשון תנו חשיב מתנה גמורה שיטול בה שתיהן. ועוד למה לא תפרש פירוש זה ג"כ באומר יטול פלוני או אני נותן לפ' דאיפשר דפורע חובו ומה שמוטל עליו ולמה לא נחה דעתך לפרש פירוש זה אלא באומר תנו. גם מה שכתבת דאף האומר תנו מנה לפלוני בחובו אינו לשון מתנה משא"כ באומד אני נותן או אני מניח מנה לפלוני בחובו רציתי לידע היכן מצאת דין זה בתלמוד ערוך שבידך או בדברי הפוסקים וכי מפני שלא מצאת דין זה אלא באומר תנו לפלוני מנה בחובו ולפי שאמר בחובו אמרו דלא יטול אלא אחת ולא נזכר בגמרא דין זה באומר אני נותן על זה באת אתה ורצית לעשות דין חדש ולומר שדוקא אם אמר בלשון הגמ' תנו מנה לפלוני בחובו אז לא יטול אלא אחת לפי שאינו לשון אבל אם אמר אני נותן או מניח מנה לפלוני בחובו יטול את שתיהן מה שלא נזכר דין זה בשום פוסק. ועוד לפי דבריך אלה דאם אמר תנו מנה לפלוני בחובו דאינו לשון מתנה למה תהיה ידו על העליונה ואם יהיה המתנה יתר על חובו למה אמרו יטול היתר משום מתנה ואם הוא אינו נותן כאן ואין לשון מתנה למה יטול המותר על חובו מאחר שאתה אומר שאין כוונתו רק לפרוע חובו ולא סגי בלאו למימר הכי א"כ לא יטול רק כדי חובו לפי שלא נתכוין רק לפריעת חובו בלבד ולא למתנה כפי פירושך. גם מה שכתבת אבל כשהוא אומר אני נותן או אני מניח מוכח דבמתנה הוא נותן שאם אין רצונו ליתן למה אומר אני נותן או אני מניח יאמר יורית ויחסין או אחד מהלשונות או יטול וכו'. יובן מדבריך אלה שגם הלשונות האלו מי שאומרם אין כונתו ג"כ ליתן דהכי כתבת האם אין רצונו ליתן יאמר הלשונות ההם דמשמע מי שאין רצונו ליתן יאמר הלשונות ההם בזה הראית לדעת שגם על הגמרא אתה חולק דהרי לשונות אלו נזכרו בגמרא (ב"ב קמ"ט ע"א) ומסקנת הגמ' דכלהו לשון מתנה ר"ל מי שרוצה ליתן יאמר לשונות אלו ואם כוונתך לומר שאם אין רצונו ליתן ר"ל ליתן מתנה בפי' יאמר הלשונות סתם שר"ל הם לשון מתנה אבל אינם מתנה בפי' נמצא שאתה עושה שלש חלוקות בדבר מלת תנו אינה לשון מתנה והלשונות ההמה הנז' בגמרא הם מתנה סתם ולשון אני נותן או אני מניח הם מתנה בפי' והרי הטור ז"ל אחר כתבו לשונות אלו הנזכר בגמרא ואמר שהם לשון מתנה אחר סמוך כתב שלשון אני מניח כתב הרא"ש שהוא לשון מתנה דמשמע דשוה לשון אני מניח להני לשונות אחריני ואין ללשון אני מניח יתר שאת עליהם. ועוד לשון אני מניח לדעת מהר"י קולון ז"ל אינו לשון מתנה כלל. ראה עתה כמה אתה רחוק מן האמת בסברתך זאת שאתה אומר שלשון אני מניח הוא מתנה בפי' ולדעת הרב הזה ז"ל אפי' לשון מתנה כל דהו אינו לשון ירושה כיחסין ויורית וכו' באופן שתכלי' מה שאני מבין מדבריך אלה שתורה חדשה אתה בודה מלבך ואני סובר שאתה מבין מה שאתה כותב בזה וכל איש חכם לב אשר הוא שלם אתנו בדעתו בראותם דבריך אלה המה ראו כן תמהו ודחו ודחפו אותם בשתי ידים שהן דברים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו והאמת יורה דרכו למי שמודה על האמת שאין הפרש בין אומר תנו לאומר יטול או אני נותן או אני מניח כולם לשון מתנה סתם מקרו ואם אמר א' מלשונות אלו ואמר בחובו או בכתובתה יטול אחת וידו על העליונה ואם לא אמר בחובו אתאן למחלוקת רשב"ם והרא"ש ז"ל ואם אמר בראוי לו או אמר במתנה יטול את שתיהן דס"ל ז"ל אם אמר לשונות אלו ולא אמר במתנה יפול לנו ספק בדבריו אם כוונתו למתנה או לאו ולזה אמרי' דלא יטול אלא אחת שמהספק שאנו מסופקים בדבריו אין לנו כח להוציא מן היורשי' דאפשר כוונתו לפריעת חובו והשאר למתנה מאחר שזכר לשון מתנה ואנו רואין שהחוב פחות ממה שאמר ליתן לו אמרי' על היתר במתנה נתנו אבל אני נותן מתנה לא נשאר לנו שום ספק בדבריו שמא גם חובו בכלל מה שאמר שהרי אמר במתנה ולזה יטול המתנה ויטול חובו וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. גם מה שכתבת שאם אין הפרש בין תנו לאני נותן מה קושיא זאת שנתקשה בה הריב"ש עד שהוצרך לתרצה על זה אני אומר שהרב ז"ל מעולם לא נתקשה בדבר זה ולא נראית בעיניו שזה קושיא שהוא ידע והבין שדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל אין להם שייכות לנדון שנשאל הוא עליו ולא תהיה כזאת בישראל שיחשוב זה הריב"ש ז"ל בדבריהם. אך הריב"ש ז"ל בתחלה הוכיח דלשון אני מניח שאמר המצוה בנדון שנשאל עליו שהוא לשון מתנה כמו שכתב הרא"ש ז"ל ואחר שהוכיח שהוא לשון מתנה א"כ רצתה משום מתנה אוכלת רצתה משום תנאי ב"ד שיש לה מזונות כל ימי מיגר אלמנותה אוכלת ולזה הביא ראיה מדברי הרמב"ן והרשב"א דאם אמר תנו מנה לפלוני בחובו לא יטול אלא אחת ואם אמר סתם ג"כ לא יטול אלא אחת וידו על העליונה וא"כ בנדון זה שהי' יש לה מזונות מתנאי ב"ד ואמר אני מניח שתהא ניזונית ואנו דנין בל' זה דאמר אני מניח שהוא לשון מתנה א"כ ידה על העליונה רצתה משום תנאי ב"ד אוכלת רצתה משום מתנה דאמר אני מניח אוכלה. ולפי שכתב הרב ז"ל של' זה דאמר אני מניח הוא לשון מתנה ועוד כתב בנדון זה ג"כ כיון שנתן לה מזונות במתנה בלשונו זה יבא מי שאינו יודע לשאול ויאמר והרי הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאם אמר אני נותן במתנה בפי' דיטול שתיהן ויראה שאנו דנין בצואה זאת שהיא מתנה וגם אמרנו כיון שנתן לה מזונות במתנה ויאמר למה לא תטול שתיהן דייק והבין בלשונו שכתב כיון שאנו דנין לשון צואה זו שהיא לשון מתנה וכו' ולא אמר שהיא מתנה בפי' דלפי דבריך שלשון אני מניח לדעת הריב"ש ז"ל היא מתנה בפי' כך ה"ל למימר שהיא מתנה בפירוש ואילו אמר כן היינו אומרים שהרב ז"ל נתקשה בזה מדברי הרמב"ן ז"ל אך הרב ז"ל לא אמר דברי' אלו אלא כנגד מי שאינו יודע לשאול ויראה שכתב שלשון צואה זו אנו דנין בה כמי שאומר ונותן במתנה אע"פ שלא אמר לשון אני נותן רק אמר אני מניח ואנו דנין בה כמי שנותן מתנה ויראה דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דבלשון מתנה יטול את שתיהן ולא ירד לעומק דברי הרמב"ן ז"ל כנגדו בא השואל וכו' שהרב ז"ל אינו מקשה שום קושיא שהוא ידע והבין שאין שום שייכות לדברי הרמב"ן ז"ל עם הנדון שנשאל עליו ולזה לא אמר שאנו דנין בה מתנה בפי':
עוד כתבת שאם כוונת הרב ז"ל על מלת במתנה למה שינה מלת מזונות לשהיא נזונית ועל זה כתבת דף אחד להבין ולהורות כונת הריב"ש ז"ל מה שהוא מבואר בדבריו באר היטב. אבל לדידך מי ניחא השנוי הזה שאמר ועי"ל דלשון צואה זו לא אמר בפי' אני נותן במתנה מזונות וכו' והי' נ"ל דבלשון צואה זו לא אמר אני מניח מזונות אם איתא דכל כונת הרב ז"ל הוא על מלת מזונות כך היל"ל ולמה שינה דבריו ועוד האריך לומר לא אמר בפי' אני נותן במתנה. אך מי שיודע ויבין דקדוק הלשון וחיבור המלות אחת אל אחת כדי שיהיה לשון נופל על הלשון יבין דברי הרב ז"ל על נכון ולמה שינה מלת מזונות. לשתהא ניזונית. לפי שכשאומר אני נותן במתנה צריך שיסמוך לה ר"ל למלת במתנה שם דבר שיותן ולזה צריך שיאמר מזונות שהוא שם דבר הניתן במתנה שאמר מקודם ולא שיאמר שתהא ניזונית שאין כאן שם דבר שיאמר עליו במתנה ולזה כשאמר הרב ז"ל לא אמר בפי' אני נותן במתנה כתב מזונות ר"ל שכשאומר במתנה כפי דקדוק הלשון יאמר מזונות ולא שיאמר במתנה שתהא ניזונית ולא שיסבור הריב"ש ז"ל שממלת מזונות תובן המתנה בפי' ולא תובן מאומרו שתהא ניזונת. ותינח בדברי הריב"ש מצאת קורי עכביש להסתבך בהם ועל זה בנית יסודך וכתבת דף ארוך מתחלתו לסופו ומה תעשה בדברי הרמב"ן ז"ל שאין שם במה לאחוז רק אמרו סתם אבל אם אמר אני נותן במתנה וכו'. ומה נפלאו דבריך בעיני כל יודע ספר באומרך שמלת במתנה הבאה בדברי הריב"ש ז"ל אגב שיטפא היאומן כי יסופר שיאמר דבר זה על הריב"ש שכתב עליו המבי"ט שהריב"ש ז"ל היה מומחה בדורו כרב נחמן חלילה חלילה שיש מי שאומר שלא באו דבריו בדיוק נמרץ ובהשקפה צרופה ובחינה נאמנה. ולא על הריב"ש ז"ל בלבד חשבת זה אלא אף על דברי הרמב"ן ז"ל בהכרח חשבת דמלת במתנה שכתב אגב שיטפא דקלמוסא כתבה שהרי לפי סברתך שאתה סובר שלדעת הרמב"ן ז"ל אם אמר אני נותן בלבד היא נקראת מתנה בפי' א"כ מלת במתנה שכתב ללא לצורך כתבה ובאה שלא בהשגחה. ראה גם ראה עד היכן גבהת בשכלך ובדמיונך שגם על הראשוני' אתה מתחכם וכל זה יבא לך מן היסוד אשר כתבתי לך בתחלה שאין אתה מעריך דברי האחרונים החוקקי' דבריהם בעט ברזל ועתה נתחדש לי שגם על הראשוני' אתה חושב שבאו דבריה' בלי השגחה ואילו נתקשו לך דבריה' או מצאת במקום אחר דבר שהוא הפך דבריהם החרשתי אלא כדי להעמיד דבריך והעולה על רוחך אתה בא להוציא מפיך דברים אלו. ראה כמה רחקה דעתך מדעת הגאון בעל המפה והגאון בעל הלבוש שכתבו דברי הריב"ש ז"ל וכמה דייקו בדבריהם וז"ל וכל זה לא מיירי אלא שלא אמר בפי' אני נותן במתנה אבל אם אמר במתנה אני נותן וכו' ראה והבן דיוק לשונם שזכרו מלת במתנה בסוף ובתחלה היאומן כי יסופר שהם יחשבו כי מלת במתנה שכתבו הריב"ש והרמב"ן ז"ל באה אגב וידקדקו בלשונם ויכתבו במתנה ובסוף כמו שחשבת אתה. גם זה מצאתי ראיתי לגאונים הנזכרי' שכתבו בטור א"ה סי' ק"ט על מי שאמר תנו מנה לאשתי סתם שכתב שם מהרי"ק ז"ל סברת רשב"ם והרא"ש ז"ל וכתבו הגאונים הנזכרי' ואם אמר בפי' תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד כתובתה וכתבו שזאת סברת הריב"ש ז"ל והדין הזה בעצמו שכתבו בטור ח"מ רנ"ג. אלא שבא"ה כתבוהו על מי שאמר תנו ובח"מ כתבוהו על מי שאמר אני נותן שאם הוסיף ואמר במתנה הוי מתנה בפי' ובשתי מקומות אלו כתב בעל המפה שזאת סברת הריב"ש ז"ל סי' ת"ף והיא התשוב' שעמדנו עלי' הרי נראה בפשיטות מדבריהם שלדעת הריב"ש ז"ל שאין הפרש בין אומר תנו לאומר אני נותן ובשתיהן כדי לקרותם מתנה בפי' כדי שיטול המקבל את שתיהן צריך שיאמר אני נותן במתנה או במתנה אני נותן וכן באומר תנו ואם לא אמר במתנה אתאן לפלוגתא דהרשב"ם והרא"ש ז"ל והטעם כמו שכתבנו לעיל שכשאומר במתנה לא נשאר לנו שום ספק בדברי המצוה אם נתכוין למתנה או לפריעת חוב או לכתובת אשתו שהרי פי' ואמר במתנה משא"כ אם אמר תנו או אני נותן או שאר לשונות אחרים ודברי' פשוטי' הם מפי סופרים ומפי ספרים:
עוד כתבת וז"ל למה לך להקשות קודם שתחקור על הדין הא קי"ל נכסי לך וכו' וגם על זה כתבת דף ארוך כוי"ו דויזתא ואתא סליק ונחית בנכסי לך. וע"ז אני אומר לך אם אני לא חקרתי על הדין ונראה לך שנטיתי מן הדרך אינו מן התימה ואם מתחלה לא חקרתי אח"כ כשעמדתי על הדין במקומו נ"ל ש"ל שכוונתי אל נקודת האמת. והתימה הגדול הוא ממך שאתה מתפאר בעצמך שאתה חוקר ומפשפש על הדין איך נעלם ממך מ"ש בעל הלבוש ז"ל סי' רכ"ג סעיף ב' שכתב ואם אמר כך וכך לפלוני בנכסי אינו לא לשון ירושה ולא לשון מתנה ודבריו אלה הם דברי מהר"י קולון ז"ל בתשוב'. ואיך כתב הרב ז"ל דין זה והא קי"ל נכסי לך אם הוא ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ואין טעם לחלק בין אם אמר נכסי לך דמשמע כל נכסיו ובין אמר כך כך בנכסי דמשמע קצתם דהאי ודאי בורכא הוא ואדמקשית לי מנכסי לך ותקשי לרב מהר"י קולון ז"ל דהאי נכסי לך מימרא היא בגמ' (ב"ב קל"ג ע"א) והכי אפסיקא הילכתא לכן עמוד על דברי מהר"י קולון ז"ל במקומם ותראה כמה נטית מן הדרך. לבד בדבר אחד ראיתי לגלות אזנך שאתה אמרת אם אומר נכסי לך קי"ל דהוי לשון מתנ' ואם היא ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וא"כ ישמעו אזניך מה שפיך מדבר דמשמע בנדון זה שהבת הזאת היא ראויה לירש אביה וכשאומר לה חצי הבית לבתי ולא זכר לשון מתנה אינה נוטלת חצי הבית אלא משום ירושה ולא משום מתנה ומאחר שאינה נוטלתו אלא משום ירושה איך תזכה בו יותר על חלקה בנכסי אביה דכל מה שאמרו הפוסקים דתטול שתיהן הוא מפני שזכר מתנה בפי' אבל אילו היה נוטלו משום ירושה ליכא מאן דאמר דיטול את שתיהן ואיך אתה אוחז החבל בשני ראשים אתה אמרת שאם אמר חצי הבית לבתי הוא דומה לאומר נכסי לך והאומר נכסי לך קי"ל דאם היה ראוי ליורשו אינו נוטלן אלא משום ירושה ומאחר שאינו נוטלן אלא משום ירושה איך אתה דן בבת הזאת שתטול חצי הבית יותר על ירושתה. ומה שאמרת ונפקא מינה לענין הפסקה מי אמר לך דלענין הפסקה בלבד איתמר ולא לכל מילי דדיני ירושה איתמר. ואילו עמדת על סוגיית הגמ' במקומה היית מבין הדברי' על יסודן ולא היית כותב מה שכתבת דהרי בגמ' (שם) איתא אמר רב הונא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר אם היה ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכו' ועלה איתמר ההוא עובדא בההוא דאמר נכסי לפלוני וכו' ומזה אפסיקא הילכתא באומר נכסי לך וכו' אם הוא ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ופי' רשב"ם ז"ל דכיון דראוי ליירשו מסתמא להוריש לו נתכוון הואיל ולא זכר לשון מתנה הילכך כל היכא דאיכא לאוקמה בירושה דתפסא מן התורה לא מוקמינן לה מסתמא במתנה. ראה כמה דייק הרב בלשונו להורות לנו הדין באומר נכסי לך שאם היה ראוי ליורשו אין נוטל אלא משום ירושה לפי שבודאי לא נתכוון המצוה לתת לו אלא משום ירושה עד שיפרש בהדיא ויאמר לשון מתנה. ועוד בגמ' בעי (הגמ') למאי הילכתא ר"ל מאחר שבין לשון ירושה בין לשון מתנה זוכה בהן מה הפרש בין זה לזה וסבר רב אדא לומר לענין מזונות אלמנתו שאם נוטלן משום ירושה אלמנתו ניזונת מהם כדין שאר היורשין שהאלמנה ניזונת מנכסי מורישן דהכי תנן בפרק הניזקין (מ"ח ע"ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין וא"ל רבא מגרע גרעא כח האלמנה במתנת ש"מ מן הירושה ואם בירושה שהיא מן התורה אלמנה ניזונת ממנה מתנת ש"מ שהיא מדרבנן לא תיזון ממנה וכתבו הפוסקים דוקא במתנת בריא שהיא בקנין או מכירה אין האלמנה מוציאה מהן למזונותיה ובהכי מתוקמא הך מתני' אבל מתנת ש"מ היא תקנתא דרבנן כדי שלא תטרף דעתו ומזונות האשה ג"כ תקנתא דרבנן שהוא תנאי ב"ד ולא אידחי האי מקמי האי וכמ"ש רשב"ם ז"ל שם נמצא דלא אידחו דברי רב אדא דהוה סבר לחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה לענין מזונו' האלמנה אלא משום דלאו הכי דינא אלא דגם ממתנת ש"מ האלמנה ניזונות הא אילו הוה דינא כוותיה דאין האלמנה ניזונת ממתנת ש"מ הוה מפקינן מדברי רב הונא דנפקותא לענין דינא דאם היה ראוי ליורשו אלמנה ניזונת ממה שנתן לו לפי שלא נתכוון לתת לו אלא משום ירושה כל עוד שלא נתן לו במתנה ואם אינו ראוי ליורשו לא היתה אלמנתו ניזונת מנכסיו ואם איתא דלא נפקא לן לענין דינא בין לשון ירושה ללשון מתנה אלא לענין הפסקה בלבד כמו שחשבת אפי' הוה דינא דאין אלמנה ניזונת ממתנת ש"מ כמו שחשב רב אדא לא הי' יכול לחלק זה החלוק שחשב לחלק לפי דעתך דאין לחלק ביניהם אלא לענין הפסקה בלבד ולא לענין אחר. אלא נראה פשוט דמאי דאמר רב הונא אם הי' ראוי לירשו נוטלן משום ירושה לכל מילי דירושה איתמר וכאלו אמר בפ' ירש פלוני נכסי ולזה אילולי שהדין הוא שהאלמנה ניזונת ממתנת ש"מ הוה לן למימר שאם הוא ראוי ליורשו אלמנה ניזונת מנכסיו אע"פ שלא אמר לשון ירושה בפי' מאחר שהוא ראוי ליורשו בודאי לירושה איכוון ואם אינו ראוי ליורשו לא היתה אלמנתו ניזונת ממה שנתן. א"כ בנדון זה שהבת הזאת היא ראויה לירש אביה אילו היה אומר לה תנו הבית לבתי ולא היה אומר אני מניח שהוא לשון מתנה לא היתה נוטלתן אלא משום ירושה ומאחר שלא היתה נוטלתו אלא משום ירושה איך תזכה בו יתר על ירושתה והרי זה דמי קצת לההיא תשובה דהרשב"א ז"ל דכתב מהרי"ק ז"ל סי' רכ"ג על מי שאמר אני נותן לבני ק"ק זוז מחמת ירושתו דכתב הרשב"א ז"ל דלא יטול אלא אחת שאם האב רצה ליתנם לו יותר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה וכו' אף אנו נאמר כאן אם איתא דרצה האב ליתן לה יתר על ירושתה למה אמר לה בלשון שאינה זוכה בו אלא משום ירושה ויאמר לה בלשון מתנה. וכבר עלה בדעתי להאריך בענין זה בראיות ברורות מסוגיית הגמ' ומדברי הפוסקים להכריע דמאי דאמר רב הונא לאו לענין הפסקה בלבד איתמר אלא לפי שבנדון זה לא נפקא לן מינה לענין דינא לפי שהאב אמר אני מניח שהוא לשון מתנה לא ראיתי להטריח עצמי. ומה גם שאתה כתבת וז"ל אבל בענין זה דמספקא לן בש"מ שאמר תנו מנה לפלוני בני וכו' אם כוונתו שנכלל בדבריו במה שראוי לו ליקח ממנו או כוונתו שיתנו להם במתנה וכו' הילכך אם אמר מתנה בפי' הרי נתן לו במתנה בפי' ואם לא אמר מתנה בפי' לא יטול אלא אחת. א"כ לפי דבריך שאתה מדמה זה לאומר נכסי לך והרי באומר נכסי לך מספקא לן אי משום ירושה קאמר או משום מתנה כמו שפי' רשב"ם ז"ל בפ' י"נ עד שמפני ספק זה אמרו אם היה ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואף לענין הפסקה כתב הר"ן והרז"ה והר"ש וכמה מהאחרונים ז"ל דלא איתמר נוטלן משום ירושה לענין הפסקה דאין לשני כלום אפי' במה ששייר ראשון אלא בלשון זה דנכסי לך מפני שהוא לשון מסופק אבל אם נתן לו בלשון מתנה יש לה הפסקה אפי' היה ראשון ראוי ליורשו נמצא כי לשון נכסי לך הוא לשון מסופק א"כ מאחר שהוא לשון מסופק ואתה בא לומר שאם היה אומר חצי הבית לבתי הוי כמו אומר נכסי לך נמצא שאם אמר חצי הבית לבתי היה הלשון מסופק והרי דבריך אלו סותרים למה שכתבת בתחלה הילכך אם אמר מתנה בפי' והיכן היא המתנה ואתה אומר שהוא לשון מסופק ראה עתה התימה הגדול עליך שאתה תמיה על אחרים וכותב למה לא תחקור על הדין קודם שאתה כותב ואם על דבריך אשר אתה מוציא מפיך אין אתה חוקר להסכים ראשן לסופן איך תתמה על אחרים שלא יחקרו על דברי אחרים ואם רצית לומר במה שאמר שתנשא בו כוונתו היא למתנה זאת נקראת כוונה לא לשון מתנה ולא די שאתה עושה מהכוונה לשון מתנה מה שלא יכלו הפוסקים לעשות מהני לישני דסלקו בגמ' בתיקו שהמורם מהם שכוונת הנותן למתנה ואפ"ה לא היה כח בפוסקים לדון אותם אחר כוונת הנותן ולקרות להם לשון מתנה אלא שגדל כחך כל כך לדון בה לשון מתנה בפי' מה שכתב הרמב"ן ז"ל אני נותן במתנה רצית לדמות בשביל שתנשא בו להך לישנא דהרמב"ן. חי נפשי שבושתי וגם נכלמתי לראות דבריך אלה:
עוד כתבת האי אפילו שכתבת אין לו הבנה וכתבת שני פעמי' על הכתב ועל הגליון. ואמרת שהפכתי השיטה. גם בזה איני מקפיד עליך ועל כי האי גוונא אמרי' (פסחי' מ"ט ע"ב) אם על עצמו לא חס כיצד יהא חס על אחרים והרי דברי מובנים אפי' לבי רב דחד יומא שאני כתבתי שבתחלה עלה בדעתי לזכות את הבת כדעת הרא"ש ז"ל דסבר אפי' אם אמר בראוי לו דיטול שתיהן אפי' לדעת הרשב"ם ז"ל אלא אפי' אמר סתם יטול בני מנה שדעת הרא"ש ז"ל יטול את שתיהן ראה עתה והביטה השיטה אם היא הפוכה או היא מיוסדת על נכון.
עוד כתבת וז"ל ומה שכתבת שיש לבעל דין וכו' בזה אני אומר כד ניים ושכיב וכתבת על הגליון כתבתיהו בלי עיון. לזה אני אומר אמת שתיבת כתבתיהו היא מהתיבות שאין להם הכרע ואולי האמת נפל בפיך במקרה ואיך לא ראית שכל מה שכתבתי בדברי הרשב"א ז"ל הוא להלכה שאני עשיתי חלקי הסותר מה שאפשר להבין בדברי הרשב"א ז"ל. ואמרתי אם אפשר שיש לבעל דין לחלוק וירצה להבין בדברי הרשב"א ז"ל שאלו אמר סתם אני נותן לבתי היה יותר טוב משאמר בשביל שתנשא בו שיאמר החולק בזה כמי שאומר בבכרותו או בחובו ועל זה אמרתי כי מי שירצה לדחוק עצמו יבין זה בדברי הרשב"א ז"ל וחזרתי וסתרתי הצד ההוא ואמרתי י"ל שיש להבין מדבריו בהפך שזכתה הבת בשתיהן מפני שלא אמר מחמת נישואיה דהויה לה מתנה סתם ולזה אמר הרב שתטול שתיהן ר"ל המתנה ההיא זולת עישור נכסי הראוי לה בנכסי אביה כמו שהוא האמת והנכון בדברי הרשב"א ז"ל הצד הזה האחרון שכתבתי וכל זה כתבתי בהבנת דברי הרשב"א ז"ל ולזה כתבתי שיש לבעל דין לחלוק אם ירצה לדמות נדון דידן לנדון דהרשב"א ז"ל וירצה לומר כמו דבנדון דהרשב"א ז"ל לא זכתה הבת במתנה אלא בשביל שלא אמר מחמת נישואיה כך בנדון דידן וגמר אומר שאילו אמר סתם אני מניח חצי הבית לבתי סתם ולא היה אומר בשביל שתנשא בו היתה הבת זוכה בו כדעת הרא"ש ז"ל וכל זה כתבתי לישא וליתן בדברי הרשב"א ז"ל כי כן דרך האחרונים בתשובותיהם כותבים כל מאי דאיפשר לבעל דין לחלוק אפי' בדרך רחוק כדי לברר וללבן דבריהם מבלי שימצא החולק מקום לסתור דבריהם וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. אך מה שכתבתי לענין הדין מאיזה מקום אני בא לזכות הבת בחצי הבית יותר על חלקה בנכסי אביה שהוא מלישנא יתירה שאמ' אביה בשביל שתנשא בו היא הדרך הנכונה והישרה. מיוסדת על פי הגמרא. ועל אדני דברי הפוסקים דהרי בגמ' (ב"ב קל"ח ע"א) אמרו אם אמר תנו מנה לפלוני בני בראוי לו והוה פשוט שהוא יורש עצר נוטל המנה מלבד חלק ירושתו ואע"ג דלשון בראוי לו הוא לשון גרוע כמו שהקשה הגמ' (שם ע"ב ע"ש) ודילמא בראוי לו ר"ל במה שנוגע לחלק ירושתו ותירצו הא מני ר' עקיבא היא דדריש לישנא יתירה ור"ל שאם כוונתו על מה שראוי לו בירושתו למה צריך לומר בראוי לו ומדאמר מילתא דלא הוה צריך למימרה א"כ לטפויי אתא ודכוותה בנדון דידן שהבת היא יורשת בנכסי אביה ומאחר שהיא יורשת אם איתא דמה שנתן לה חצי הבית הוא לסלק ירושתה למה אמר בשביל שתנשא בו אלא ודאי לטפויי אתא שמלבד חלק ירושתה נתן לה חצי הבית תוספת על חלק ירושתה ולזה הבאתי סעד וסמך לדברי מתשובת מהרי"א ז"ל שהיא דומה בדומה לנדון דידן וזאת נראית לי נכונה וסלולה דרך המלך מלכו של עולם יקרא לה ואין בה נפתל ועקש. ומה שכתבת על תשובת הרשב"א ז"ל אני בתחלה לא עמדתי על דברי התשובה במקומה ואתה רמיתני שהבאת אותה ראיה לנדון דידן וחשבתי שאתה עמדת עליה ובאת עד תכונתה ועתה בשלחך הקונדריס האחרון עמדתי עליה בב"י סי' ר"ן וראיתי דלא שייכא כלל ועיקר לנידון דידן שהשואל שאל אם נאמר שויתרה הבת עישור נכסי שיש לה ליטול מנכסי אביה מחמת המתנה שנתן לה כמי שירשה בנכסי אביה שהדין הוא שאין לה עישור נכסי משום רווח ביתא ורצה השואל לידע אם נשוה המתנה שנתן לה אביה לירושה והשיב הרב ז"ל דלא אמרי' ויתרה עישור נכסי אלא אם מת הבן ונפלה לה ירושה בנכסי אביה אבל במתנה שנתן לה אביה כמי שנתנו לה אחרים דמי ולא ויתרה עישור נכסי ואין מכאן ראיה לנדון דידן כלל. ומעתה הקולות יחדלון ומטר הויכוח לא יותך ארצה שאין מטבעי לומר קבלו דעתי וכבר כתבתי שלא היה בלבי להשיב על הקונדריס האחרון הזה להיותי יודע שלא יכנסו דברי אחרים באזניך. ולא תבטל דעתך מפני כמה דעות. ומה גם שאתה אתה הוא הנשאל על זה והשיב תשיב מה שעלה בדעתך ולענין הדין אני מסכים עמך ואם לא מטעמך ומה בכך ואם יגזור ה' בחיים ויבא דין אחר לפנינו שנצטרך בו אל החילוקים אשר ביננו אז נדעה ביננו מה טוב בהרצות הדברים לפני ההרים הגבוהים היושבים על כסא ההוראה בעיירות של חכמים אשר כח בהם להכריח ואם ראית דברי ויש בם דברים אשר אין דעתך נוחה האלהים בשמים חוקר לב ויודע תעלומות שלא יצאו הדברים ממני אלא שחששתי לכבוד הרבנים הקדושים אשר בארץ החיים המה וה' יכפר בעדי כה דברי העבד הנרצע לעבודת עבדי ה' וצדקתם נאמן אהבתך בלב זך וברור. מעפר דל שלמה צרור ס"ט: