שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/יט
שאלה יט: עוד שאל השואל ראובן נתן לשמעון סך מעות בתורת עסק' להוליך למצרים וקבעו זמן העסק עד שילך שמעון למצרי' ויחזור לגר"בה וכתבו שטר העסק ושמעון קנה בסך הנז' שמן זית וקצת טליתות להוליכם למצרים ואחר עשרה ימים להגעתו למצרים הוכה במגפה ומת ובא מושל העיר ולקח כל אשר נמצא אתו ובכללם נאבדו כל סחורות העסק הנז' כי כן דינא דמלכותא במצרים שכל מי שמת שם ואין לו יורש במצרים נכסיו הולכין לטמיון ואחר פטירתו כמו ד' חדשים נפטר ראובן ג"כ פה העיר גרב"ה וקמו יורשי ראובן לתבוע מיורשי שמעון שיפרעו להם מנכסי מורישן חצי הסך הכתוב בשטר שהוא מלוה גבי מורישן כדין העסק שפלגא מלוה ופלגא פקדון ויש מי שאמר שהדין עם יורשי שמעון ולא יפרעו שום דבר והאדון יורינו מורה צדק:
תשובה: עם היות שלא נתברר בשאלה מאיזה צד גזר אומר הת"ח הזה ופטר את יורשי שמעון נ"ל שנראה לו כן לפי ששמעון נפטר קודם ראובן ואח"כ נפטר ראובן וקי"ל מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין היורשין נוטלין כלום אפי' בשבועה מטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ו ממלוה וכן פסק הטור סי' ק"ט ואם מטעם זה לבד רצה לפטור את יורשי שמעון במחילה מכבודו נראה דלא דק ולא מבעיא אם כתוב בשטר נאמנות שהאמין הלוה למלוה עליו ועל באי כחו שנוטלין יורשיו בשבועת היורשין ואם האמין גם את יורשי המלוה נוטלין ג"כ כמו שמבואר כל זה בהרמב"ם והטור ז"ל אלא אפי' לא נכתב בשטר שום נאמנות לא למלוה ולא ליורשיו אפ"ה חייבים היורשים לפרוע ליורשי ראובן מנכסי אביהן חצי הסך הכתוב בשטר שהוא מלוה ברשות מורישן והטעם לזה הוא משום שמה דאמר רב ושמואל בפ' (שבועת הדיינין) [כל הנשבעין] (מ"ח ע"א) מת לוה בחיי מלוה אין היורשים נוטלין כלום ואפי' בשבועה טעמא הוי משום דאבוהון לא הוא נטיל אלא בשבועה ולפיכך אם מת קודם שנשבע אין יורשיו נוטלין כלום לפי שאינן יכולין לישבע השבועה שהיה מורישן צריך לישבע כדי (לא יפרע) [להפרע] אבל במקום שהי' אביהן נוטל בלא שבועה יורשיו נוטלין לפי שהעיכוב שהיה להם מצד מורישן שהיא השבועה שהיה צריך לישבע הלכה לה. ובנ"ד אילו היה ראובן חי והיה תובע את יורשי שמעון היה גובה מהם בלא שבועה לפי שהיה העסק לזמן קבוע עד שילך שמעון למצרים ויחזור והויא לה מלוה בתוך הזמן דנוטל המלוה בלא שבועה בין מלוה בין מיורשיו דהכי אפסיקא הלכתא בפ"ק דבתרא (ה' ע"ב) כר"ל דאמר אפי' הקובע זמן לחבירו ומת בתוך זמנו נוטל מלוה בלא שבועה ומסקנא דגמ' אפי' מיתמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"א ממלוה וז"ל אין ההלואה ע"פ נגבית מן היורשין אלא באחד מג' דרכים אלו כשחייב מודה בה וכו' או שהיתה מלוה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן וכו' כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה וכו' וכן פסק הטור ז"ל סי' ק"א וז"ל או שהיתה ההלואה לזמן ידוע ועדיין לא הגיע הזמן דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וגובה אפילו מלוה ע"פ בלא שבועה. וכתב מהרי"ק ז"ל השוה רבינו דין ההלואה לזמן ולא הגיע זמנה לאלו משום דליכא למיחש לצררי דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וכן דעת הרב ז"ל וכן ביאר דבריו המ"מ בראש פי"ב וכתב שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. והרא"ש כתב שר"י חולק במלוה לזמן ודחה הוא דבריו והר"ן כתב שיש מי שחולק במלוה לזמן והוא ז"ל דחה דבריו. הרי כל הני רבאוותא ס"ל אם מת לוה תוך הזמן נוטל מלוה בלא שבועה ולא חיישינן דילמא צררי אתפסיה. וא"ת למה בענין גביית כתובת אלמנה לא תטול מן היורשים אלא בשבועה אע"ג דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים דחיישינן דילמא אתפסה הבעל צררי ולמה בשאר שטרות לא חיישינן להאי חששא. כבר הרא"ש ז"ל בתשובה צ"ד נתן הטעם דהתם חיישינן דאיפשר הבעל אינו רוצה שתתבזה אלמנתו ותלך לב"ד לתבוע כתובתה ואמרי' דילמא צררי אתפסה משא"כ בשאר הלואות דעלמא וגם לפריעה לא חיישינן דאין אדם פורע תוך זמנו. ואף אם קודם שנפרע המלוה מן היורשין מת גם הוא כנ"ד מאחר שהוא תוך הזמן לא דיינינן הך דינא דרב ושמואל וכן כתב הריב"א ז"ל בפירוש וז"ל ואם מת המלוה ובאים יורשיו לגבות מיורשי הלוה וכו' ואפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שהרי אביהם לא היה צריך לישבע. הרי שכתב בפי' אפי' מת לוה בחיי מלוה וכו' כנ"ד ונתן הטעם לפי שאביהן לא היה צריך לישבע ואין כאן שבועה שמורישה לבניו ואפי' משבועת היורשין פטורין דהכי משמע לשון הטור ז"ל דכתב גובין מהן בלא שבועה. דמשמע בלא שום שבועה ובמלוה תוך הזמן לא שייכא שבועה רק שבועת היורשין. וא"ת אם השבועה שכתב הטור דגובין היורשין בלא שבועה היא שבועת היורשין למה בענין הנאמנות אם האמין הלוה למלוה לבד ומת המלוה ובאו יורשיו ליפרע מן הלוה מיורשיו צריכין לישבע היורשין ואינם נפטרין ממנה רק אם האמין ג"כ ליורשי המלוה עליו ועל יורשיו והלא גם שם לא היה אביהן צריך לישבע מצד הנאמנות כמו שבמלוה לזמן לא היה צריך לישבע מצד החזקה ומאחר ששני דינין אלו טעם אחד יש להם למה בנאמנות לא יטלו היורשים רק בשבועת היורשין ובמלוה תוך הזמן יטלו בלא שבועה. וי"ל דבדין הנאמנות מאחר שעבר זמן ההלואה חיישינן שמא פרעו לפי שהמלוה היה לו יכולת וכח לתובעו ולדחוק אותו ליפרע ממנו ולזה חיישינן שמא פרעו ולא חש הלוה לתבוע השטר ואיפשר דבעת מיתתו צוה על שטר זה שהוא פרוע ולזה צריכין היורשין לישבע. אבל מלוה לזמן אין המלוה יכול לדחקו וליפרע ממנו והלוה ג"כ אינו מגבהו מדעתו דחזקה אין אדם וכו' ולזה לא חיישינן שמא פרעו ולא קרע השטר ואמרי' שמא צוה בשעת מיתה לפי שאין לנו מקום לומר שמא פרע מאחר שהלוה אינו פורע מרצונו והמלוה אינו יכול לדוחקו ולזה היורשים נוטלים בלא שבועה ואע"פ שדין זה לא כתבו הרמב"ם והטור ז"ל אלא במלוה ע"פ. נראה ברור שגם במלוה בשטר הדין כן ואתי במכ"ש. ולשון הטור יוכיח דכ' אפי' במלוה ע"פ דלא מיבעיא במלוה בשטר דאלים כח השטר אלא אפי' מלוה ע"פ דגרע כחה אם היא תוך הזמן גובה בלא שבועה. וכן כתב מהרי"ק ז"ל בכסף משנה וז"ל ובמלוה בשטר אם יש בו אחד מג' דרכים אלו הנז' (עדיין) [גובה] אפי' מיורשים קטנים דלא גרע ממלוה ע"פ וכן כתב הריב"ש ז"ל סי' שצ"ב.
ואם לחשך אדם לומר שכל זה הוא אילו היה כתוב בשטר זמן קבוע חדש או ימים ומת הלוה תוך הזמן הכתוב בשטר אז הוי תוך זמנו אבל בשטר זה לא נכתב לא חדש ולא שנה אלא עד שילך למצרים ויחזור לגרב"ה ואין זה נקרא תוך זמנו ואיפשר ג"כ שנזדמנ' לשמעון איזו סחור' אשר ישרה בעיניו ושלחה לבעל העסק כי כן יקרה לפעמים ואע"פ שקובעין זמן העסק עד שילך ויחזור לפעמים תזדמן למתעסק שום סחורה בזול וישלחנ' לבעל העסק קודם שיבא וטענינן אנן ליורשין האי טענ' לפי שאביהן הי' יכול לטעון טענ' זו ואולי מצד טענ' זו רצה האי צורבא מרבנן לפטור יורשי שמעון. אף אתה אמור לו אי משום הא לא איכפת לן מידי אם מפני שלא נקבע בשטר זמן קבוע חדש או שנה מאחר שכתוב עד שילך ויחזור הוי כאלו נכתב זמן קבוע לפי מה שלא קבעו חדשים ושנים משום שלא היו יודעים כמה הי' לו להתעכב בדרך וכמה הי' לו לישב במצרים ואיפשר שלא ימצא שעת הכושר למכור ולקנות כפי רצונו ולזה לא היו יכולין לכתוב זמן קבוע והזמן שכתבו הוי כמו זמן קבוע תדע שהוא כן דאלו הי' ראובן תובע מעותיו ממנו קודם שיחזור לגרב"ה לא היה יכולת בידו לטלם ממנו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד משלוחין וז"ל הנותן מעות לחבירו לילך למדינת הים לסחורה או לקנות סחורה או לישב בחנות אינו יכול לחזור בו להחזיר המעות מיד השותף עד שילך למקום שהתנו ויחזור וכו' שזה כמו שקבעו זמן הוא. וכ"כ הטור ז"ל סי' קכ"ט הרי לך בהדיא שכתב הרמב"ם ז"ל והרי זה כמו שקבעו זמן הוא א"כ בנדון דידן אף ע"פ שלא קבעו חדשים ושנים הרי זה כמי שקבעו. ולחששא האחרת דשמא תכף לכניסתו למצרים שלח לו איזה סחורה לא חיישינן לה מכמה אנפי חדא שמיום שהלך שמעון לא באה שום ספינה משם א"כ עם מי שלח לו הסחורה וטענה זו אפי' היה שמעון חי וטוען טענה זו לא היה נאמן לפי שהיה צריך להביא ראיה עם מי שלח הסחורה וידוע דלא טענינן ליורשין אלא מה דהוה אבוהון יכול למיטען והיה נאמן בשבועה אנן טענינן ליתומים ויהיו נאמנים בלא שבועה רק מחרימין עליהם סתם כמו שכתב הרא"ש ז"ל אבל בדבר שלא היה אביהן נאמן אנן לא טענינן להו. ואפי' את"ל באה איזו ספינה ממצרים הרי שמעון זה תכף ומיד אחר עשרה ימים לכניסתו לעיר הוכה ומת א"כ אימתי מצא פנאי לקנות הסחורה ולשלחה והוא עדיין לא מכר הסחורות שהוליך בידו מהעסק שהרי בכלל הנכסים שלקח מושל העיר היו סחורות העסק ואיך היה קונה סחורת ושולחם והוא עדיין לא נכנס בידו דבר מדמי הסחורות של העסק. ואפי' אם ירצה איזה מתעקש לומר שמא היו בידו מעות משלו וקנה בהם סחורה ושלחה על סמך שימכור סחורות העסק ויפרע מהם או שמא קנה סחור' בהקפ' ושלחה. כולי האי לא עביד איניש למישבק רווחא דנפשי' ועביד רווחא לאחריני ואע"פ דגם בעסק זה אית ליה רווחא. מה שמרויח לעצמו הוא יותר טוב ומה גם אם לא נתן לו רשות בעל המעות לשלוח לו ע"י אחרים שלא היה שמעון עושה דבר זה מדעתו שיתחייב באונסין ותהיה יד ראובן על העליונה. וכ"ז אנו אומרים אילו באה איזה ספינ' משם כל הימים אשר הי' שמעון חי [אבל באמת] אין אנו צריכין לשום דבר ממה שכתבנו רק שנראה ברור ששמעון עדיין לא מצא ידיו ורגליו למכור ולקנות והוא הולך בטח לעשות מלאכתו ושלוחי מות תפשוהו בבגדו כי הי' דבר המלך נחוץ ונשארו נכסיו עם נכסי העסק והלכו כולם לטמיון וחייבים יורשי שמעון לשלם מנכסי מורישן חצי הסך הכתוב בשטר שהוא מלוה אצל מורישן והוא חייב באונסו. הנלע"ד כתבתי מעפר דל שלמה צרור ס"ט: