שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/יא
שאלה יא: שאלה ששאל ממני הח' הנבון כהה"ר משה מועטי י"ץ וז"ל גרסינן התם (ב"מ נ"א ע"ב) הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונאה אף שלשון זה סתם הוא דמשמע בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח אין בו דין אונאה אעפ"כ לי נראה שלא אמרו זה אלא אם נתאנה לוקח מהטעם שנתן ר"ח בזה שכתב מפני שלא סמך משעה ראשונה על שווי המקח אלא על הדמים שלקח זה דלא שייך טעם זה אלא בלוקח שנתאנה שלא יחזור שמשעה א' בשעת קנייתו לא סמך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן בו הלוקח ומאחר שכך הוא האמת שנתן כמו שאמר אינו יכול לחזור ולתבוע אונאתו נראה מזה שלא אמרו הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונאה אלא בלוקח שנתאנה. ולא מלאני לבי ללמוד ג"כ למוכר שנתאנה ולומר ג"כ שלא סמך מתחלה על שווי המקח אלא על שווי הדמים ועל הריוח שנתן לו שאינו מיושב טעם זה במוכר שנתאנה ומאחר שלא נזכר דין זה בגמרא ובפוסקים אלא בלוקח שנתאנה אין לנו ללמוד ממנו ג"כ למוכר שנתאנה דלא שייך הטעם הנזכר. ועוד אף שלא מצינו טעם זה בדברי ר"ח אימא לך אנא היכא דאיתמר איתמר. ועי"ל מאחר שדין זה אינו מוסכם מכל הגאוני' שלפי דעת רש"י ז"ל וכל הנמשכים אחריו פירש אחר יש בנושא ונותן באמונה די לנו שנעשה דין זה במ"ש הם בפי' בלוקח שנתאנה ולא להוסיף ג"כ במוכר שנתאנה. והואיל ואתא לידן זה נדייק ביה אגב אורחין במ"ש הטור ז"ל (סי' רכ"ז) וז"ל וי"מ שאפילו לא אמר בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר קנית אותו ואוסיף לך כו"כ ריוח אין בו אונאה וכו' יש לשאול מאי אפי' זה ומה חדוש יש בו על דברי הרמב"ם ז"ל עד שכתב הטור ז"ל אפי' לא אמר לו. ומהרי"ק ז"ל כתב ע"ז וז"ל ומשמע לרבינו שהוא פי' מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם ז"ל הוא עכ"ל נראה מדבריו שהוא תופס על הטור ז"ל שכתב ואפי' דלא הוה צריך לכותבו שדברי המפרשים ז"ל בכלל דברי הרמב"ם ז"ל הוא. ולי נראה אם יראה בעיני כ"ת דאפי' דכתב הטור ז"ל דייק שפיר וחידוש גדול יש בדברי המפרשים ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל שדברי הרב ז"ל משמע מהם אימתי אין ללוקח אונאה בזמן שפי' לו בכמה לקח ורצה באותו הערך ונתן לו כ"וכ ריוח והמפרשים ז"ל חידשו דלא מבעיא אם אמר בכך וכך לקחתיו אלא אפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא שקנה ממנו במה שקנאו הוא בסתם ונתן לו כך וכך ריוח לבד מראש הממון ולאחר שמשך החפץ א"ל ראש ממון וא"ל לוקח מאחר שבכך קנית אותו הרי הוא ביוקר ואיני רוצה לקחתו אפ"ה צריך ליקחנו דאדעת' דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו ובזה נסתלקה תפיסת מהרי"ק ז"ל מעל הטור ז"ל כנ"ל. אלא שתמהתי היאך מהרי"ק ז"ל לא ראה דברים אלו שהם פשוטים שכך היא כוונת הטור ז"ל וחידוש גדול יש בדברי המפרשים ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל ואיך אמר דבכלל דברי הרב ז"ל הוא. ואולי י"ל שנ"ל שאפי' חדוש זה הוא בכלל דברי הרב ז"ל אבל לא ידעתי איך דברי המפרשים ז"ל בכלל דברי הרב כפי מה שפירשתי. וכן מספקא לי בדין זה היכא ששיקר שלא קנאם כמו שאמר אלא שקנאם בזול מעכו"ם א' שלא הי' יודע ערכם ששללם משלל וכשבא למוכרם שם אותם בערכם שהם שוי' בשוק ואח"כ א"ל הלוקח השבע לי שקניתם כמו שאמרת וא"ל אני הרי הם אצלי כמו מציאה שקניתים בזול הרבה מעכו"ם שלא ידע ערכם ועתה אם רצונך לקחתם כמ"ש לך קחם ואם אין רצונך שתאמר שהטעיתיך בדבורי הרי מקחך מקח טעות ואני אעמוד בשלי ואתה תעמוד בשלך לא יכלה דעתי לסבול שיתנם לו כמו שלקחם בע"כ והרי הוא לא מכרם לו אלא אדעתא דהכי ר"ל על הערך שא"ל ואיך יתנם לו בזול הרבה ויתאנה. וא"ת ומה קושיא היא זאת הרי אמרנו הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונאה כפי הפשט דמיירי בין במוכר בין בלוקח דאיהו דאפסיד אנפשיה שמכר באמונה כמו שלקחם עכ"ז לא יכולתי לסבול זה הדעת שאדם קונה דבר בזול הרבה כמו שמצא מטמון והעריך אותם בערכ' ששוים בשוק ואמר שבכך קנאם ומכרם בשיווי' שיתנם לאחר בזול כמו שקנאם וא"ת ואם לא נאמר כן מהו הנושא ונותן באמונה י"ל היכא שבא לתבוע האונאה ולקיים המכר אמרי' ליה שאין בו אונאה אבל אם בא לבטל המכר לגמרי כגון שיאמר אם רצונך שתקחנו באותו הסך שאמרתי לך טוב ואם אין רצונך אלא שתקחהו בזול כמו שקניתיו יתבטל המכר שמעינן ליה שזה שהטעהו בדיבורו דין מקח טעות יש לו. ויש לזה הוכחה מדברי רש"י ז"ל במציעא דהיכא דהטעהו בדיבורו דין מ"ט יש לו לא דין אונאה כלל. העולה מדברי מספקא לי בדין זה אי איירי בלוקח ומוכר וכן מספקא לי אי איירי בלוקח ומוכר אם רצה לבטל המכר אם נכריחהו שלא לבטל ויתנהו בע"כ שיתנהו בזול כמו שקנאו או לא נכריחהו אלא יתבטל המכר כמו מ"ט שהטעהו בדיבורו אלו הספיקות נולדו לי כשרציתי לעמוד על דין זה בבירור אנא אדוני העמידני על דעתך במה שכתבתי ומה שמצאתי בדין זה בפוסקי' המפורסמים לא רווה צמאוני מאת אהובך אהבה רבה בקירות לבו כתובה משה מועטי ס"ט:
תשובה: צנא דזגנבילא ושקא דפלפלא חריפא החכם הנבון כה"ר משה נר"ו. נמצאו דבריך לי ואוכלם ויהיו בפי כנפת צופי' אמרום ולהיות שלעת הזאת אני חלוש ביותר וזה לי ימים רבים ואני בדמשק ערש נוסף על צרות לבבי הרחיבו ולא היה בידי לחפש בזויות האחרונים הנמצאים אתי לברר וללבן הענין היטב שא"א שלא נשאל דבר זה מאתם להיותו דבר מצוי בכל עת לבד זה מצאתי להרב הגדול כבוד מהרשד"ם ז"ל שנשאל על ענין זה ויש קצת הוכחה מדבריו לענין זה כמו שנעתיק דבריו לקמן בס"ד אמנם מה שעלה במצודתי ואם מעט מזעיר הוא כפי השעה אציגה לפניך עד ישקיף וירא ה' משמים ויניח לנו מעצבון ידינו אולי יקרה ה' ויאיר עינינו בדברי האחרונים דבר מפורש בענין זה:
מה שדייק כ"ת בדברי הטור ז"ל בחי האהבה בכל עת שיבוא לידי דין זה בס' הלבוש כך אני מבין מדבריו בלי שום עיון ודיוק לבד מפשט הלשון דרך העברה בעלמא כך אני מבין דבריו ולדעתי אין מי שיפרש בדברי הטור ז"ל שום פירו' אחר שלפי הנראה אינו סובל פירוש אחר. ומ"ש שגם למהרי"ק ז"ל נראה לו שזה פירש מחודש אלא שגם חידוש זה הוא בכלל דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן מדבריו שהרי כתב ומשמע לרבי' ז"ל שהוא פי' מחודש ר"ל דלרבינו נראה שהוא מחודש אבל ליה ז"ל נראה שאינו מחודש כמו שנכתוב לקמן בס"ד. אך מה שתמהת עליו במ"ש דדברי המפרשים הם בכלל דברי הרב ז"ל בודאי כגון דא צריכא רבה שאילו לא גילה לנו הוא ז"ל דבר זה כל הרואה דברי הרב ז"ל שלא הזכיר רק חלוקת זכירת הסך בתחלה יחשוב דפליג עלייהו שהרי הטור ז"ל הבין זה בדבריו שאחר שכתב דברי הרב ז"ל כתב וי"מ דמשמע דפליג עלייהו. ולולי שמהרי"ק ז"ל האיר עינינו בסברת הרמב"ם ז"ל כך היינו מפרשים דברי הרב ז"ל ומי כמוהו מורה לירד לעומק דברי הרמב"ם ז"ל:
אמנם היאך דברי המפרשים ז"ל הם בכלל דברי הרב ז"ל באמת שצ"ע ובפתחי ספר הרב ז"ל לראות אם יש בו נוסחא אחרת בשינוי ממ"ש הטור ז"ל בשמו אשר כן יקרה לפעמים שיזדמנו לטור ז"ל נוסחאות משונות בדברי הרב ז"ל עמדתי ע"ד המ"מ ז"ל ומדבריו למדתי ישוב לתמיהת כ"ת אם יראה בעיני מעכ"ת שהמ"מ ז"ל כתב וז"ל כיצד חפץ זה וכו' כך פי' ר"ח נושא ונותן באמונה במביא סחורות ומצאו הרוצה ללוקחו ונתרצה לתת לו סך ידוע מריוח והלה או' בכמה קנ' וכן הוא האמת וכו' הנה המ"מ ז"ל גלה לנו בתחלה שהרב ור"ח ז"ל שניהם בסגנון א' נתנבאו בפי' הבריית' דנושא ונותן באמונה ואח"כ כתב מה שפי' ר"ח ז"ל ואמר החלוקה הב' שהיא זכירת הסך לבסוף שכן אמר בתחלה ונתרצה בסך ידוע מריוח ואח"כ אמר והלה אומר בכמה קנה שזהו זכירת הסך בסוף ובודאי שהחלוקה הא' שהיא זכירת הסך בתחלה נכללת בדברי ר"ח ותייתי במכ"ש א"כ מאחר דהמ"מ ז"ל גלה לנו שהרב ז"ל ור"ח ז"ל שוים בפי' הברייתא וכתב בדברי ר"ח. החלוקה הב' שלא נזכרה בדברי הרב ז"ל והחלוקה שכתב הרב ז"ל היא נכללת בדברי ר"ח ז"ל א"כ משמע שגם הרב ז"ל מודה בחלוקה שכתב ר"ח אע"פ שלא כתבה מאחר ששניהם שוים בפי' הברייתא גם בדינין היוצאין ממנה ג"כ שוים ובודאי שמהרי"ק ז"ל גם הוא סובר כהמ"מ ז"ל שכתב [דרבינו] ור"ח שניהם שוין בפי' הברייתא ובדינין היוצאין ממנה וז"ש ול"נ דבכלל דברי הרמב"ם ז"ל הוא ומה שלא כתב הרב ז"ל רק החלוקה האחת אפשר שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולעולם לא פליגי זה מה שנ"ל לישב דברי מהרי"ק כפי השעה. הן אמת שהוא דחוק קצת מצד הלשון שכתב ונ"ל דבכלל דברי הרמב"ם הוא שמה שכתבנו הוא בכלל סברת הרמב"ם ז"ל הוא לא בכלל דבריו כמו שכ' מהרי"ק ז"ל. אשר על כן נ"ל עתה ואני כותב ענין אחר לישב דברי מהרי"ק ז"ל והוא הנלע"ד נכון שמהרי"ק ז"ל נ"ל ששתי חלוקות הן שוות ואין לאחת על חברתה שום הכרעה משא"כ דעת הטור ז"ל לפי שהטעם שנתנו הרב ור"ח ז"ל לדבריהם הוא שאנו יורדים לדעת הלוקח ואומרים מאחר שזה לא קנה כדרך כל העולם ולא נתן אל לבו לדעת שווי המקח ונתרצה במה שקנה המוכר ואם רב הוא מערכו אין זה אלא שסמך על מעשה המוכר ואולי שוה חפץ במקח זה או צריך לו בעת ההיא ולזה אינו סומך על ערך המקח אלא על הדמים שנתן המוכר אם מעט ואם הרבה וא"כ מאחר שהטעם הוא זה מה לי אם ידע הסך בתחלה או בסוף מה יש לומר אילו ידעתי זה בתחלה לא הייתי מתרצה אף המוכר ישיב אמריו לו למה לא שאלת בתחלה על הסך הא ודאי מוכח שלא סמכת בתחלה על שווי המקח אלא על הדמים שנתתי אני ואם הם יותר מדאי א"כ אין הפרש בין ידע בתחלה ולבסוף תדע שהוא כן שידיעת הסך בתחלה אינה מעלה ואינה מורדת בדין זה דנושא ונותן באמונ' דהרי בשאר קניות דעלמא אם זכר לו הסך בתחלה שהוא רוצה במקחו כך וכך ונתרצה הלוקח ונגמר המקח ביניהם כפי הדין ואח"כ נודע ללוקח שנתאנה הדין הוא שחוזר ותובע הונאתו אע"פ שידע הסך קודם גמר הענין ונתרצה בו רצוי גמור אפ"ה חוזר ותובע הונאתו משא"כ בדין דנושא ונותן באמונה שאינו יכול לתבוע הונאתו נמצא שידיעתו בתחלה אינה מועלת לו כלום מטעם שסמך על קניית המוכר ואינו סומך על שווי המקח א"כ אחר שזה הוא טעם הברייתא הוא שכתבו הרב ור"ח ז"ל אין הפרש בין ידע בתחלה או לבסוף ואפי' אם יאמר אילו ידעתי שבכך קנית לא הייתי מתרצה אנו אומרים לו ששקר הוא טוען ועתה הוא שרוצה לחזור בו ומעיקרא לא סמך אלא על קנין המוכר ואדרבא אחר שעשה זר מעשהו ולקח על הסתם ולא נתן אל לבו לידע סך הקנייה קודם שקנה סובר מהרי"ק ז"ל דהוא עדיף יותר משאילו ידע בתחלה שבזה הורה וגלה דעתו שסומך על מעשה המוכר וא"כ בין ידע בתחלה בין ידע בסוף הכל דבר אחד וז"ש ול"נ דבכלל דברי הרמב"ם ז"ל הוא ר"ל שטעם שיש להבי' ז"ל בדבריו שהוא בלתי הסמיכה על ערך המקח הוא הטעם לעצמו שיש למפרשים ז"ל וא"כ מאחר שטעם אחד להם ובכל דברי אחד מהם שייך טעם זה מוכרח שדברי כל אחד בכלל דברי חבירו. ולדעתי שזה יובן היטב מדברי המ"מ ז"ל שכתבנו לעיל שיש להבין במה שכ' כן פי' ר"ח והרי דברי ר"ח הוא שהזכיר לו המוכר סך המקח בסוף והרב ז"ל כתב שנזכר הסך בתחלה ואיך כתב כן פי' ר"ח אע"פ שיש לזה לומר שכוונתו לומר שהרב ור"ח ז"ל פירשו הברייתא בדרך אחרת ממה שפרש"י ז"ל וז"ש כך פי' ר"ח ר"ל על דרך הרב ז"ל ולא על דרך רש"י ז"ל אבל בענין הדינין היוצאין ממנה טעמם אין כאן הוכחה שהם שוים בהם לפום רהיטא יכול הדוחה לומר זה אבל ממה שלא כתב טעמם אלא אחר שכתב ר"ח אז כתב הטעם שיש לקרב שהוא הסמיכה על מה שנתן המוכר נראה פשוט שכוונת המ"מ לומר במה שאמר כך פי' ר"ח ר"ל מן הטעם שכתב הרב ז"ל מ"ש היא הטעם בעצמו שיש לר"ח ולזה לא כתב טעם הרב ז"ל עד שכתב דברי ר"ח ואז כתב הטעם להבין ולהורות שטעם אחד יש לדבריהם וזאת היא דעת מהרי"ק ז"ל. זה הנלע"ד בהבנת דברי מהרי"ק שלא נ"ל שום חידוש בדברי המפרשים על דברי הרב ז"ל ושבכלל דבריו דבריהם משא"כ דעת הטור ז"ל:
ומה שכתבת שנ"ל לחלק בדין זה בין לוקח למוכר אני הפעוט לא נראה לי לחלק ביניהם בשום צד מהצדדין וזה דבר שתחייבהו הסברא ויגזור עליו הטעם ויעיד עליו הסדר. אמנם מה שתחייבהו הסברא הוא שבדין ההונאה השוו הלוקח והמוכר לבד בקצת ענינים שיש ביניהם איזה חילוק ביארו לנו המפרשים ז"ל החלוק ההוא ובמקום שהן שוין סתמו דבריהם וקרא אמרו וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וכו' וכדיהיב טעמא בגמרא (שם נ"א ע"א) דאצטריך למינקט תרווייהו ומשנה שלימה שנינו (שם) א' הלוקח ואחד המוכר באונאה ומאחר ששניהם שוין בעיקר הדין כל מקום שלא פירשו לנו המפרשים איזה חילוק ביניהם חזר הדין לסיני ואין לנו לומר דעבוד רבנן תקנתא למוכר ולא עבוד ללוקח דמי איכא מידי דעבוד רבנן תקנתא לחד ולא עבוד לחד מבלי נתינת טעם דשייך בחד ולא שייך בחד זה דבר זר כמו שנוכיח לקמן בס"ד ולא עוד אלו היינו מניחים דבר זה למשפט השכל היה שופט שהלוקח יש לו אונאה בדין זה יותר מהמוכר אילולי המפרשי' ז"ל שבכח האלהי הנגלה עליהם בטלו לנו משפט השכל ונתנו לנו הטעם בדין זה שהוא בלתי סמיכה על שווי המקח שבטעם זה השוו שניהם ונתבטל משפט השכל והטעם שאני אומר שהיה השכל השופט שבדין זה הלוקח יש לו אונאה יותר מהמוכר אע"פ שאינה ראיה גמורה איך שיהיה כמדומה ראיה היא דבגמ' (שם) על משנת ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה איתא התם בתגר ספסר שנו מ"ט משום דמידע ידע זבנתה כמה שויא ואחולי אחיל גביה והאי דזיבנה הכי משום דאיתרמיא ליה זבינתא אחריתי והשתא מיהא קא הדר ביה. ופרש"י ז"ל ספסר קונה ומוכר מיד תמיד. ואע"ג דלא אפסיקא הילכתא הכי איך שיהיה סברוה בעלי התלמוד ועלה בשכלם לשפוט משפט זה כמי שקונה ומוכר מיד שלא יהיה אונאה מטעם שהוא יודע ממכרו כמה שוה יותר ממה שמכרו ועכ"ז מכר בפחות והוה אמרינן אחולי אחיל גביה. ג"כ בנדון זה דנושא ונותן באמונה ובפרט אם היה כעין ספסר דאיתמר בגמ' שג"כ נמצאי במי שאינו רוצה למכור מיד איך שיהיה היתה שכל שופט בסתמא שלא נתרצה זה למכור כך אלא דאחולי אחיל גביה אע"פ שהוא יודע שהוא שוה יותר ולא די לנו שלא נשפוט זה בשכלנו אלא שנאמר שלמוכר יהיה לו דין אונא' וללוקח אין לו דין אונאה אלא בודאי הגמור כשם שעשו חז"ל תקנה למוכר בדין זה שאין ללוקח עליו אונאה ג"כ עבוד ללוקח וחזר הדין לעיקרו ששניהם שוין בדין האונאה:
ומן הטעם ג"כ אין נראה לחלק ביניהם שהטעם שכתבו המפרשי' ז"ל בדין זה הוא בלתי הסמיכה על שווי החפץ ומאחר (שאין) [שיש] טעם אחד בדין זה אם נשקלם יחד יהיו שקולים במאזני צדק ואין לאחד על חבירו שום הכרע' וכשם שהלוקח אינו סומך על שיווי החפץ כך המוכר אינו סומך עליו אלא שזה סומך על מה שנתן המוכר וזה סומך על הריוח שנתן לו הלוקח ומהיכא תיתי לן לתת צד יתרון למוכר על הלוקח. ומה שכתבת שאינו מיושב טעם זה נלע"ד שהוא מיושב וכ"ת לא נתן טעם ולא הביא ראיה למיעוט ישובו אלא בדברים בעלמא והרי הוא מיושב על מתכונתו. ומן הסדר ג"כ שיראה כ"ת שבכל מקום שיש חילוק בין המוכר והלוקח בתחלה בא הדין סתום בדברי הפוסקים כנראה שהם שוים בדין ואח"כ חוזרין וכותבין החילוק שיש ביניהם בדין ההוא ונותנים טעם לחילוק ההוא לתרץ לנו הקושי שיעלה בדעתנו לו' למה חילקו ביניהם מאחר ששניהם בעיקר הדין איך נמצא חילוק זה ביניהם לזה הם נותנים לנו הטעם והטעם ההוא שייך בא' מהם ולא בחבירו ומאחר דלא שייך בשניהם דינא הוי שיהיו חלוקים הלא תראה בדין חזרת האונאה בא בתחלה בדברי הפוסקים סתום ואמרו עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו ולא פירשו על איזה מהם ידבר ואח"כ חזרו ואמרו בד"א בלוקח וכו' אבל המוכר חוזר לעולם ונתנו הטעם לפי שהלוקח מקחו בידו והוצרכו לתת הטעם לפי שהסברא תחייב שיהיו שניהם שוין בזמן כמו שהם שוים בחזרה לזה נתנו הטעם והטעם ההוא שייך במוכר ולא בלוקח ומאחר שהטעם לא שייך בשניהם ויש הכרעה למוכר על הלוקח שאין מקחו בידו בדין הוא שיהיה לו צד יתרון על הלוקח ולזה אמרו שמוכר חוזר לעולם אמנם אלו היה הטעם שייך בשניהם היו שניהם נשארים שוין בדיניהם כמו בעיקר החזרה ששניהן חוזרין וכן ג"כ יראה כ"ת בדין בע"ה המוכר כליו שאין ללוקח עליו אונאה כתב מהרי"ק ז"ל לדחות דברי הרמ"ה ז"ל ולקיים דברי הרא"ש ז"ל שחילק בין מוכר ללוקח ומטעמא דיהיב בגמ' (שם) בעל הבית מאני תשמישיה יקירי עליה כתב מהרי"ק ז"ל וטעם זה לא שייך בלוקח וכן יראה כ"ת בכל מקום שתמצא איזה חילוק ביניהם מסבת איזה טעם וההוא טעמא לא שייך בשניהם ונותנין יתרון למי שיש לו הכרעה על חבירו וכשהם שקולים חוזר הדין לסיני ובדין זה כבר אנו רואים שהטעם שוה בשניהם והוא הבלתי סמיכה על שיווי החפץ ואילו היה הטעם הזה שייך בלוקח ולא במוכר היינו מניחין המוכר עומד בדינו כשאר המוכרים שחוזרין באונאתם וחוזרין לעולם ויראה כ"ת בפי"ג מה' מכירה להרב ז"ל על בע"ה המוכר כליו וכו' כתב המ"מ ז"ל וכתבו המפרשים ז"ל דוקא אם נתאנה לוקח וכו' אבל אם נתאנה מוכר הרי הוא כשאר מוכרין ולזה נתכוין הרב ז"ל שכתב שאלולי הרבה לו הדמים וכו' ואין זה הטעם אלא כשנתאנה לוקח ע"כ והטעם הזה שכתב הרב ז"ל הוא הטעם שנתט בגמ' מאני תשמישיה יקירי עליה וכמ"ש מהרי"ק ז"ל הנך רואה שבדין זה הניחו המוכר עומד בדינו שחוזר באונאתו ולא עשו כן ללוקח משום דהאי טעמא שייך במוכר ולא בלוקח אמנם ברין זה שהטעם שוה בשניהם לא עשו חילוק ביניהם דאילו אית בהו שום חילוק הו"ל להמ"מ ז"ל לגלות לנו דעת המפרשים ז"ל אם איתא דיש חילוק כמו שגילה לנו בבבא הסמוכה לה כנז"ל אלא פשיטא ודאי שאין מי שחילק בדין זה בין מוכר ללוקח. ומה שכתבת מאחר שלא נזכר זה בגמרא ובפוסקים אלא בלוקח וכו' מלבד מה שכתבנו לעיל דאילו הוה ביניהם איזה חילוק היו מפרשים אותו כמו שפי' לנו שאר חלוקים לבד זה נאמר שבגמ' ברייתא סתומה ולא פירשה אם בלוקח או במוכר ואדרבא מסדר לשון הבדייתא מוכח טובא דבתרוייהו משתעי דהכי איתא בגמ' (שם ע"ב) מיתיבי הנושא והנותן באמונה והאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו אונאה ומדמצינן דהברייתא מחתינהו להני תרי דיני בחדא מחתא בודאי שהנושאים אשר בהם ידבר דין א' מהב' דינין הם הנושאים בעצמם אשר ידבר הדין השני ומצינו שדין האו' ע"מ שאין לך עלי אונאה ידבר בין במוכר בין בלוקח והדין שוה בשניהם שאם אמר בסתם יש לו אונאה ואם במפרש אין לו אונאה א"כ ג"כ הדין הב' הנז' בברייתא שוין בו המוכר והלוקח מאחד דנקטינהו כחדא וזאת נראית לי ראיה נכונה. ועוד מלת אין לו אונאה משמע בין אינה הוא או נתאנה כמ"ש שם התוס' דף (י"א) [נ"א] [ד"ה והתנן] וז"ל וא"ת ומנ"ל דאיירי בהדיוט וכו' וי"ל דלשון אין לו אונאה משמע בכל ענין בין שהוא מאנה או מתאנה. וזאת שנית ראיה אמתית שבכל מקום שנאמר אין לו אונאה משמע בין נתאנה הוא או אינה אחרים ולשון הברייתא אין לו אונאה. הא קמן בלשון וסדר הברייתא משמע פשוט דבתרוייהו משתעי. ואם מלשון הפוסקים ז"ל אע"פ שלא פי' הדין רק בלוקח נר' שדעת' לו' שהדין שוה בשניהם שהרי בתחלה כתבו לשון הברייתא כצורתה וז"ל הרב ז"ל הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונאה וכן היא לשון הטור ז"ל וכבר הוכחנו שלשון וסדר הברייתא משמע על שניהם וא"כ אע"פ שלא לקחו בידם רק חלוקת הלוקח ודאי שגם המוכר בכלל דאין סברא לו' שיפרשו דברי הברייתא הפך המובן בלשונה ויוציאו דין אחר שאינו מובן ממנה. ועוד אם איתא שהם הבינו שהברייתא לא דברה אלא בלוקח הול"ל בד"א בלוקח אבל המוכר חוזר דכגון דא הו"ל [לפרש] ולא לסתום ואם מפני שלא לקחו בידם רק חלוקת הלוקח ל"ק ולא מידי מאחר שכתבו הברייתא כצורתה שמובן ממנה שעל שניהם דברה אע"פ שלא פי' הענין רק בלוקח אמרי' שיורי שיירוהו למוכר ודכוותה איתא בגמ' בפרק הזהב (נ"א ע"א) על משנת א' הלוקח ואחד המוכר באונאה איתא התם אמר רב אשי דייקא נמי דקתני א' הלוקח ואחד המוכר ומפרש ליה ללוקח ש"מ שיורי שייריה למוכר. הרי בפירוש איתמר שהתנא בתחילה זכר הדין בשניהם וכשחזר לפרש הענין פירשו בלוקח בלבד שאמר רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני ואמרו בגמ' שה"ה למוכר. אף בנ"ד אמרי' מאחר שכתבו הפוסקים בתחלה הלשון שהוא מורה על שתיהן והוא לשון הברייתא אע"פ שלא פי' רק בלוקח אמרי' דה"ה למוכר ושיורי שייריה למוכר. ומה שכתבת שדין זה אינו מוסכם מכל הפוסקים שלפרש"י ז"ל פי' אחר יש בנושא ונותן באמונה. אמת הוא שבפי' הברייתא חלוקים הם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל אבל לענין הדין כתב הגדול מוהרשד"ם ז"ל דאינו חולק רש"י ז"ל על ר"ח ז"ל כמו שיראה כ"ת תשובת הרב הנז' שאני שולח לכ"ת ויראה משם דכ"ע מודו לענין הדין. ולא דין אונאה לבד אין לנושא ונותן באמונה אלא ג"כ אין להם מקח טעות שהאונאה ומקח טעות כולם בשם אונאה נקראים אלא שהאונאה היא על שתות ויותר משתות נקרא מ"ט ובפי' כתבו הפוסקים חפץ זה אני קניתיו בכך וכך ואני רוצה בו כך וכו' הנך רואה שלא נתנו בזה גבול אלא אפי' קנה באחד ומכר בעשרה שהוא בשאר מוכרים ביטול מקח בדין זה אמרו אין בו אונאה ולא יתבטל המקח ודוקא בטול מקח דדמים ושומא אבל בטול מקח דמדה ומשקל ומום יש בהם כך מצאתי כתוב בשם הרש"ך ז"ל:
ועתה שהוכחנו כפי ק"ד שאין חילוק בין מוכר ללוקח בדין זה ואין לאחד על חבירו לא אונאה ולא ביטול מקח ממילא יתיישבו כל הספיקות שנסתפקת בהם וכל זה לא נאמר אלא אם נמצאו דברי המוכר כנים אבל אם נמצא שקרן בדבורו חייב להחזיר ללוקח מה שהוסיף עליו וכ"ת יראה דברי הרשד"ם ז"ל בתשו' סי' בא' שהיו לו כמה גיזי צמר ומכרן לאחר באמונה שא"ל שקנאם בג' לבנים וחצי לכל גיזה ואח"כ נודע ללוקח שלא קנאם רק בג' לבנים כמה וכמה הפליג הרב ז"ל בגנותו ואמר שהוא גזל גמור ופתו אשר אכל יקיאנו והשיב הגזילה אשר גזל ועובר על עשה ולא תעשה. ואני אומר שאם א"ל תאמר באמונת שמים וארץ בכמה קנית ואו' המוכר הן כמו שנוהגים לומר הנושאי' ונותני' באמונה שעובר ג"כ על שבועת ביטוי ועובר על לאו דלא תשבעו בשמי לשקר כמ"ש הרב ז"ל פ"ב מה' שבועות ואע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי דלא אמרי' דצריך להזכיר שם וכנוי אלא לחייבו קרבן או מלקות אבל איסור מיהא איכא כמ"ש מהרי"ק ז"ל בפי' על הרב פ"י מהה' הנז' וכן פסק הרב הגדול מוה"רר דוד ן' זמרה בתשו' וכן עמא דבר שנוהגין לישבע בלשון זה והיא אצלם כמו שבועה בשמו ית'. ומה שנסתפקת שאם קנאם בזול הרבה ושם אותם לעצמו כמו ששוים ובשעת המכירה שיקר בדיבורו ואמר שקנאם בסך ששם אותם לעצמו. באמת שתמיהא לי טובא עליך (מי שפי פרה פירש) איך יסתפק בענין זה וכ"כ הם דברים פשוטים עד שהתשובה עליהם מותר גמור אך יעלה בשכל אנוש שהלוקח או' תאמר באמונת שמים כמו שאתה יהודי בכמה קנית והוא או' בכמה שם אותם לעצמו והיכן היא האמונה ובפיהו אין נכונה ולשון הפוסקים צוח ככרוכיא ואומר תן לי החפץ כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית והטעם שלא סמך זה על שווי החפץ אלא על הדמים (שלקח) [שנתן] ואם הוא שם אותם לעצמו היכן הוא מה שאמר לו הלוקח כמו שקנית והרי הוא קנאם בפחות ממה שא"ל באמת שפליא' דעת ממני איך (לא) סבלה דעתך דבר זה שתצלנה אזנים משמוע אותו וסבלה שיוכל לשקר ולו' שקנאם בכך והוא קנא' בפחות. ומ"ש והרי לא מכרם לו אלא אדעתא דהכי ר"ל על דעת' שא"ל גם בזה נפלאתי הפלא ופלא וכי הלוקח בתר מחשבתיה דמוכר אזיל הוא לא אזיל אלא על הדמים שנתן המוכר לא על מחשבות און אשר חשב ושטה פשוטה בכל התלמוד (קידושין מ"ט ע"ב) דברים שבלב אינן דברים והרי המוכר לבד מפני איזו סיבה אם פירש בשעת המכר ולא נתקיימה הסיבה יכול לחזור אבל אם מכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך הוא מוכר אע"פ שנראין הדברים שמפני כך הוא מוכר אינו חוזר כמ"ש הרב ז"ל בפי"א מה' מכירה ושטעם הוא שהלוקח אינו סומך אלא על היוצא מפי המוכר לא על מה שמחשב בדעתו ואם במה שהוציא מפיו נמצא שקרן בו חייב להחזיר ודברים אלו פשוטים הם לכל מבין. ויראה כ"ת בתשו' הרשד"ם ז"ל שחייב המוכר להחזיר ללוקח מה ששיקר בדיבורו ומי יאמר שהמוכר ג"כ לא שם הצמר לעצמו כמו שהיה שוה בשוק ועכ"ז כתב הרב ז"ל שחייב להחזיר מה שהוסיף עליו באופן שנלע"ד שהדיבור בזה הוא מותר גמור. ומה שהקשית לשאול וא"ת והרי אמרי' הנושא ונותן באמונה ואיהו דאפסיד אנפשיה שמכר באמונה כמו שלקחם באמת שהקושיא קושי' אבל התירוץ לא תירצת כלום אם בפעם א' כתבת לא יכולתי לסבול זה הדעת במחילה מכ"ת וכי בשביל שלא סבלה דעתך דבר זה נתרצה הקושיא על כגון דא אמרי' גברא חזינא תירוצא לא חזינא ומה גם שגם אתה לא נחה דעתך במה שאמרת והקשית לשאול פעם שנייה וע"ז תירצת ואמרת י"ל היכא שבא לתבוע האונאה ולקיים המכר וכו' אבל אם בא לבטל המכר לגמרי כגון שאמר אם רצונך ליקחהו כמו שאמרתי לך טוב ואם אין רצונך יתבטל המכר שמעינן ליה. במחילה מכבודך והלא דין זה הוא בשאר מוכרים וקונים ודינא הכי גבייהו שאם נמצא שאינהו המוכר ללוקח ביותר משתות שהוא ביטול מקח ובא הלוקח לתבוע אונאתו וא"ל המוכר אם תרצה במ"ש לך טוב ואם לא תרצה תחזור המקח וטול מעותיך דינא הכי הוא ויתבטל המכר וכל א' עומד בשלו ואם תרצה לעשות דין זה ג"כ בנושא ונותן באמונה הררא קושיא לדוכתא דהרי התירוץ הזה שרצי' לתרץ ולעשות רבותא בדין זה דנושא ונותן באמונה הרי הוא ג"כ בשאר מוכרים וקוני' וא"כ מהו הנושא ונותן באמונה שהקשית לשאול. ועוד אילו דינא הכי למה לא מצא הרשד"ם ז"ל תקון אחר אלא שיחזיר המוכר מה שאינה ושיקר. הן אמת שתוכל השיבני שהמוכר לא טען זה ואפשר שלא היה רוצה בביטול המקח ולזה היה טוען טענות אחרות לקיים המכר אך עכ"ז לא הו"ל לרב ז"ל לישתוק מינה וכך הו"לל שחייב המוכר להחזיר לו מה ששיקר בדיבורו לבד אם המוכר או' לו אם לא תרצה בכך יתבטל המכר אז יחזיר מעותיו וכל א' יעמוד בשלו שכך הוא דרכם של הפוסקים האחרונים כשהם נשאלים על איזה דין הם משיבים על כל חלקי הדין ההוא בכל פרטיו אע"פ שהשואל אינו טוען כל צדדי הדין הם משיבין על כל פרטי הדין ההוא שנשאלין עליו. והלכה למעשה היום הזה ראיתי בפסק א' ממהר"ם גאלנטי ז"ל שהיה בידי וכה דבר אע"פ שחשואל לא שאל על כל צדדי הדין הוכרחתי לכתוב כל פרטי הדין כדי שלא יצטרך לשאול פעם אחרת ולהשיב עליהן וכן ראיתי בכמה תשובות מהרשד"ם ז"ל. וטעם זה אני עושה סניף לראיה שכתבתי לעיל שאם שורת הדין כך א"כ מהו הנושא והנותן באמונה והרי בשאר מוכרין הדין כך הוא שהיא קושיא שנתקשה בה כ"ת. כלל העולה מה שנלע"ד שדין זה דנושא ונותן באמונה אין בו לא אונאה ולא מקח טעות לא למוכר ולא ללוקח ואם נמצא שקרן בדבריו המוכר חייב להחזיר ללוקח מה ששיקר בו אפי' קנה אותם בזול ביותר לא יתן אלא מה שנתן המוכר ולא כפי מה ששם אותם לעצמו ואין לו בית מנוס לו' שיתבטל המכר שדין זה יצא משאר המוכרים וקוני' לכל דבר. וגם מה שרצה כ"ת להוכיח בנדון דידך שנתן לו סחורה ולקח ממנו סחורה הנה תשו' הרשד"ם ז"ל תוכיח שהנדון אשר נשאל עליו הרב ז"ל כעין נדון דידך וכתב הרב ז"ל שיחזיר לו מה שהוסיף ושיקר בדבורו. זהו מה שנרא' לענ"ד להשיב על ספיקותיך כפי העת והשעה עד שיאיר ה' עינינו בדברי המפרשים ז"ל הוכחה ברורה לאשר ולקיים מה שכתבנו או לעקל דעתנו מפני דעתם. כ"ד נאמן אהבתך בלב זך וברור מעפר דל שלמה צרור ס"ט: