שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/ז
שאלה ז: עוד כתבת וז"ל ראובן נלב"ע וקודם מותו צוה על נכסיו לפי שלא הניח לא בן ולא בת לבד ב' בני אחיו ושני בני אחיותיו ולפי שנפל לנו כמה ספיקות בזה הענין אני כותב לאדון נוסח צוואתו תיבה בתיבה. אנו הח"מ מעידי' איך נכנסנו לבקר את ראובן ומצאנוהו חולה מושכב על מטתו והוא מיושב בדעתו וא"ל תנו דעתיכם שאני מצוה לפניכם מחמת מיתה צוואתי זאת אני נותן במתנה לשמעון בן אחי לוי החנות שלי ר"ל קרקע החנות וכל הסחורה שיש בתוכה הן רב הן מעט הכל נתתי לו במתנה וגם הספרים שיש לי בכל מקום יטול אותם במתנה. ואני נותן במתנה ליהודה בן אחי יששכר חצי החצר הקטנה שיש לי וגם נתתי לו השטר עסק שיש לי עם יעקב שהוא בארצות המזרח הכל אני נותן לו במתנה וכל מה שיש לי בוינציי"א הן סחורה הן מעות שיש לי שם ביד הפאט"ור שלי הכל נתתי במתנה לדן ונפתלי בני אחיותי שיחלקו אותם חלק כחלק שוה בשוה. וחצי החצר הגדולה הזאת שיש לי שאני שוכן בה היא וכל מטלטלי הבית וכל מה שיש לי בבית אחר שתקח אשתי סך כתובתה מהם כל הנשאר מהם אחר שתגבה סך כתובתה כל הנשאר מהם אני הקדשתי אותם לפניכם לעניים ולצדקה ר"ל שיהי' רשות וכח לגזבר העיר שיהיה בכל זמן לחלק ולתת כפי מה שיראה בעיניו לעניי העיר הזאת או לעניי עיר אחרת או לכל מין צדקה שיכשר בעיניו וההקדש הזה שאני מקדיש יהיה הקרן קיים לעולם ולעולמי עולמים והפירות יחלקם הגזבר כנז"ל אך הקרן יהיה קיים ואין רשות לשום גזבר ליתן מהקרן כלום כל הנז"ל צוה בפנינו ראובן הנז' ונפטר מתוך חולי זה וידענו שלא צוה צואה אחרת לבד צואה זאת ולראיה ולזכות בידים כתבנו וחתמנו. ואחר פטירת ראובן באו בני אחיו ובני אחיותיו להחזיק במתנתם והוציא שמעון בן לוי אחי ראובן שטר חוב שהיה לאביו לוי על ראובן הנז' וזמן השטר זה לו י"ג שנה ותובע לגבות השטר ההוא. ונפל לנו כמה ספיקות בענין זה תחילה אם שמעון יכול לגבות שטר זה מאחר שיש לו זמן רב שעבר זמנו וראובן הנז' היה יכולת בידו לפרוע השטר שהיה עשיר וסוחר ואחיו לוי אם לא היה עני כ"כ לא היה מוחזק בעושר כ"כ כדי שנאמר שלא היה צריך לו ומה גם בזמנים אלו שאדם אינו מניח שלו אפילו לבניו ומכ"ש לאחיו שהוא עשיר ביותר אלא ודאי שפרעו ולפי שהיה אחיו לא חשש לתבוע לו השטר. ועוד אף אם נאמר ששמעון יגבה השטר אם נאמר שבכלל המתנה שנתן לו יגבה החוב הזה ממנה והשאר יהי' לו במתנה או אם נאמר שמלבד המתנה יגבה השטר הזה. ועוד אם נאמר שיגבה השטר מלבד המתנה אם יחסרו לו ממתנתו מה שיעלה לו חלקו בשטר הזה אחר שיחשבו נכסי ראובן שהניח ויחשבו השטר הזה ויעלה ד"מ עשרה למאה או פחות או יותר אם יחשבו עם שמעון כן ויחסרו לו ממתנתו או אם נאמר שיקח מתנתו משלם ויגבה שטרו מהאחרים. ועוד אם נאמר שיגבה השטר מהאחרים אם יפרע מבן דודו יהודה ג"כ חלקו בשטר או מדן ונפתלי בני אחיות ראובן בלבד. ועוד אם ההקדש ג"כ חייב לפרוע חלקו בשטר זה או אם נאמר דהקדש דינו כהדיוט. ועוד בשטר העסק שיש לו עם יעקב שנתנו ליהודה בן אחיו ולא מסרו בידו ולא כתב לו עליו שום כתיבה שהשטר נקנה בהם אם תועיל מתנתו בו. בכל הספיקות האלו נסתפקנו ולא ראיתי לכתוב לאדון מהמחלוקת שנפל בזה בין החברים יצ"ו ובין הח' יצ"ו בענין זה כי יש טורח רב לכתוב דבריהם אבל ראיתי לכתוב לאדון הדברים כהוייתן סתומים ומה שעלתה הסכמתינו בזה שהנחנו סך השטר תחת יד נאמן קודם שלקחו כל א' מתנתו ושטר העסק עדיין לא בא יעקב שיש בידו העסק מארץ המזרח אבל ממה שבא מוינציא שהוא חלק דן ונפתלי נטלנו מה שיעלה להם בסך השטר והנחנו ביד נאמן וגם מחלק שמעון נטלנו והנחנו ביד הנאמן הנז' והגזבר לא רצה לתת מחלק ההקדש כלום לפי שהח' יצ"ו א"ל שאין להקדש לתת שום דבר בשטר ההוא שאין דין ההקדש כדין ההדיוט במתנת הנפטר באופן שעדיין הדבר מעורבב בזה וכתבנו ע"ז למצרים וכתבנו לאדון לגלות דעתו לנו בזה ולבאר ולהתיר לנו כל הספיקות הנז' וצדקה תהי' לאדון להשבית ריב ומדון בין האנשים האלה ושכרו הרבה מאד עכ"ל.
תשובה: ראיתי דברי השאלה והספיקות שנסתפקתם בהם וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וקצת מהם מתורת הגמ' אנו למדי' להשיב עליהם וקצתם מתורת הפוסקים ראשונים גם אחרונים תתבאר תשובתם באר היטב אלא שבאו דבריהם מפוזרים זעיר שם זעיר שם ואני בעניי אסוף אסיפם. ואען ואומר לכאורה היה נר' שאין כח לשמעון לגבות שטר זה מאחר שיש לו זמן רב כזה שעברו עליה קרוב לשתי שמיטות וקרוב קרוב ודאי ובפרט בהיות החייב עשיר ויש ספק בידו לפרוע וב"ח אע"פ שלא היה עני לא היה עשיר כ"כ ושרוי עמו בעיר אע"פ שהוא היה אחיו בזמנים אלו אין מי שמוותר משלו כלום אפי' לבניו ובני ביתו ועינינו הרואות שעל הארכת הזמן מעט מזעיר בני אדם מקפידין כ"ש לוותר למי שאינו צריך והדעת היה נותן שלוי נפרע מאחיו ראובן וראובן לא חש לתבוע מאחיו השטר לקורעו ואולי שתבעו וא"ל אחיו שקרעו וסמך על אמונתו. וכבר ידוע מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח סי' ב' וז"ל וכן אני עושה כשבאים לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו ואם רואה אני באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר אני או' שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה וזה אני כותב וחותם ביד הנתבע עכ"ל. א"כ נר' שבשטר ישן נושן כזה אין לשום דיין ליטפל בו. ואת"ל שהוא שטר קיים ויוכל שמעון לגבותו בנדון זה נר' לכאורה שאין בו ממשות ויהיה השטר בכלל המתנה שנתן לו ראובן דידוע הוא המחלוקת שנפל בין הפוסקים על ההיא ברייתא בפ' י"נ (קל"ח ע"ב) ש"מ שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני בעל חובי שרשב"ם ז"ל סובר ידו על העליונה אם היה החוב יותר מהמתנה נוטל החוב ואם המתנה יותר מהחוב נוטל המתנה דדוקא אם אמר בראוי לו אז אמרי' יטול את שתיהן כדיהיב טעמא בגמרא משום לישנ' יתירא דהלכה כרע"ק דדריש לישנא יתירה אף אם לא אמר בראוי לו לא יטול אלא אחת וידו על העליונה ולדעתו הסכים הרשב"א ז"ל כמ"ש המ"מ ז"ל בשמו בפ"י מה' זכייה וז"ל והרשב"א ז"ל כתב וב"ח כשאמר בחובו לא אמרי' ידו על העליונה וכו' והיכא דלא אמר לא בחובו ולא בראוי לו כולן ידו על העליונה ואפי' ב"ח אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח אין אומרים נוטלן ונוטל חובו אלא נוטל חובו מתוך דמתנה ונוטל המותר משום מתנה וכ"כ הר"ש ז"ל דכל היכא דלא אמר בראוי לו ידו על העליונה ועיקר והריב"ש ז"ל כתב בתשו' סי' ת"ף שכן דעת הרמב"ן ז"ל והוא ז"ל נר' שהסכים לדבריו הרי כל הני רבוותא סברי כל שלא אמר בראוי לו לא יטול אלא אחת אך ידו על העליונה כנז'. הן אמת שהרא"ש ז"ל חולק בזה וסובר דדוקא אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בחובו אז אמרי' דלא יטול אלא אחת וידו על העליונה אבל אם לא הוסיף ואמר בחובו אלא אמר תנו לפלוני בעל חובי אע"פ שלא הוסיף ג"כ ואמר בראוי לו נוטל את שתיהן ונראה שהטור ז"ל מסכים לדעת הרא"ש ז"ל וכתב ג"כ שכן דעת הרמ"ה ז"ל ומהרי"ק ז"ל בספרו הקצר פסק כדעת הרא"ש ז"ל שכתב סברתו לבסוף. באופן שלא יצאנו מידי מחלוקת הפוסקי' ומאחר דאיכא הרשב"ם והרשב"א והרמב"ן והר"ש והמ"מ והריב"ש ז"ל דסברי דאינו נוטל אלא אחת אע"פ שגם איכא הרא"ש והרמ"ה והטור ז"ל דסברי כל שלא אמר בחובו נוטל את שתיהן הרי הדבר שקול ויכולין בני פלוגתיה דשמעון לומר קים לן ככל הני רבוותא דסברי דלא יטול אלא אחת. ואת"ל דנקיטי כהרא"ש ז"ל ויטול את שתיהן נר' לכאורא שיכנס גם הוא עמהם בפרעון החוב ההוא ר"ל שינכו לו ממתנתו מה שיעלה חלקו בשטר ההוא שהרי הוא ג"כ א' ממקבלי המתנה ואיתא בפרק י"נ (קל"ח ע"א) ת"ר ש"מ שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שט"ח גובה מכולם וכו' ופי' רשב"ם ז"ל גובה מכולם שהרי לכולן נתכוון ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא ב' דברים ביחד הילכך גובה מכולן מן המעט ימעט ומן הרב ירבה דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן כדאי' בפ' מי שמת כו' והכי איפסיקא הילכתא בגמ' וכתבה הרי"ף ז"ל בהלכות וכתב הא דתני יצא עליו שט"ח גובה מכולן לפי ממון הוא גובה שנוטל מכל אחד ואחד לפי מה שנטל דאזלי' בתר דעת הנותן וכו' וכן פסק הרא"ש ז"ל בפסקיו וכן הרב ז"ל בפ"י מה' זכייה והטור סי' רנ"ג. א"כ נראה לכאורה פשוט שיגבו לשמעון ממתנתו חלקו בחוב. ואין לו' שזהו בב"ח דעלמא שהוציא שטר ובא לגבות ממקבלי המתנה דהכי משמע מלשון הברייתא דקתני לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן דמשמע שיצא השט"ח מתחת יד איש אחר אשר לא ממקבלי המתנה ודאי אין סברא לומר כן ומי שסובר כן נר' דלא חש לקמחיה דמאי שנא איש אחר מהיותו מקבל המתנה דפשיטא דלא גרע מאיניש אחרינא דעלמא דהרי פלוגתא דהרשב"ם והרא"ש ז"ל דכתיבנא לעיל היא בב"ח עצמו שהוא מקבל המתנה וכתב הרא"ש ז"ל דיטול שתיהן ולא יהיה לו ג"כ יתרון מב"ח דעלמא שלא ינכו לו חלקו בחוב ממתנתו דמפשט לשון הברייתא שאמר גובה מכולן נר' פשוט שיתן חלקו בחוב מאחר שהוא א' ממקבלי המתנה. ומה גם כדדייקינן לכאורה נר' פשוט דלא יפרעו החוב הזה אלא שמעון ויהודה בני אחי ראובן ולא שאר מקבלי המתנה לפי ששמעון ויהודה הם היורשי' את ראובן בעת ההיא ואין יורש קרוב מהם ומ"ש הברייתא גובה מכולן הוא כשאין שם יורש אלא כולם זרים בנחלת הנותן אז גובה מכולן אבל אם יש ביניהם יורש אינו גובה ב"ח אלא מן היורש ואם לא יספיק לחוב חלק היורש גובה השאר ממקבל המתנה כמ"ש המ"מ ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בפ"י מה' זכייה וז"ל דינא דרישא דקאמר דלא אמרינן כל הקודם בשטר זכה הוא במקבלי מתנות כולן אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ודאי אם יצא עליו ש"ח גובה כולו מן היורשים דיורשי' כרעא דמורישן הן ובמקומו הם עומדים ונכסי ירושתן כבני חורין ואין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ועיקר עכ"ל וכ"כ הטור בשם רבינו יונה ז"ל וז"ל מתנת ש"מ כיורש שוויה רבנן ואע"פ שהוא כיורש כתב הרב ר' יונה ז"ל שאם יש שם יורש גמור ומקבל מתנה ב"ח אינו גובה אלא מן היורש. א"כ בנדון זה שיש לראובן יורשי' שהם בני אחיו ומקבלי מתנה שאינם יורשיו ב"ח אינו גובה אלא מן היורשים ולא ממקבלי המתנה שאינם נוגעין בירושתו. כל זה שכתבנו היה נר' לכאורה:
אבל כד בדקינן שפיר בדברי הפוסקים ז"ל ודייקינן בדבריהם אשכחן ושמעון גובה שט"ח משלם יתר על מתנתו ממקבלי המתנות האחרי' ואין לו ולא ליהודה בן דודו לפרוע מן החוב ההוא שום דבר. ואשיב על ראשון ראשון אם לענין השטר שהוא ישן כבר כתבתי לך בתשו' הקודמת שבזמן הזה אין לשום דיין לדון באומד הדעת אפי' אם יהיה רב וגדול. והרא"ש ז"ל בתשוב' ההיא בעצמה שכתב וכשבאים לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמתו וכו' הנדון שנשאל היה ג"כ החייב עשיר ובעל נכסי' ועוד נוסף שהב"ח היה עני והגיע לדלי דלות והיה מתפרנס מן הצדקה ברצון אם היו נותנין לו ומעולם לא הוציאו בחיי הלוה אלא עד שמת הלוה אז הוציאו המלוה וכתב הרב ז"ל אבל בנדון זה אין לפסול השטר בעניות המלוה שלא תבע עד הנה הילכך אין לנו כח לפסול את השטר מכח הראיות שהבאתי. ואח"כ כתב ואם יראה לדיין שדין מרומה היא ימנע מלהשתדל באותו דין וכן אני עושה כשמביאין לפני שטרות ישנים ואני רואה באומדנא דמוכח וכו'. הנך רואה שאע"פ שהשטר שנשאל עליו הרב ז"ל היה הלוה עשיר והמלוה עני המתפרנס מן הצדקה ועברו עליו כמו שלשים שנה ועכ"ז כתב הרב ז"ל שאין לפסול השטר מכל הני טעמי ומ"ש בסוף שאם יראה לדיין שהוא דין מרומה שיעשה כמו שהי' הוא עושה מפני שהיה נר' לו שהוא דין מרומה ושקר מחמת אומדנות מוכיחות אחרות לא מצד עשירות הלוה ועניות המלוה ואריכות הזמן שבדברים אלו אין לפסול השטר לבד אם יש אומדנות מוכיחות אחרות לבד מאלו והעומד על דברי הרא"ש ז"ל בתשובה ההיא בעיניו יראה ולבבו יבין הדבר לאשורו. ובנדון זה ליכא שום אומדנא דמוכח ששטר זה פרוע אלא הנראה מדבריך שהשטר עברו עליו י"ג שנה ואין מזה שום הוכחה שהוא פרוע דהרי בנדון דהרא"ש עברו יותר מכפליים בשטר זה ולא פסלו הרב ז"ל גם בשטר זה נרא' מדבריך שהלוה היה עשיר והמלוה לא היה עני כמו שמובן מדבריך שהמלוה היה עשיר ואחיו לא היה עני כ"כ לא היה מוחזק בעושר כ"כ. ר"ל לא היה עשיר כ"כ כמו אחיו אבל היה פחות ממנו אם מעט ואם הרבה דל מהכא שלא היה עני כמו הנדון דהרא"ש ז"ל שהגיע למדרגת המתפרנס מן הצדקה שאין למטה ממנה ועכ"ז כתב הרב ז"ל דלית מתמן הוכחה לפסול השטר א"כ נראה פשוט שהשטר הזה אע"פ שעברו עליו י"ג שנה והלוה היה עשיר ויש ספק בידו לפורעו לא מבטלינן ליה ואם נתקיים בחותמיו הרי הוא כשאר שטרות שרירן וקיימין וגובה בו שמעון אחר שישבע שבועת היורשין. ועתה שנתברר לנו שהשטר הזה הוא קיים כשאר שטרות דעלמא נר' פשוט שיטול אותו שמעון יתר על מתנתו ואינו בכלל המתנ' שמלבד שגם לשמעון יש לו לומר ג"כ קים לי כהרא"ש והרמ"ה והטור ז"ל דסברו דאם אמר סתם תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח אע"פ שלא אמר בראוי מאחר שלא אמר בחובו דיטול את שתיהן ונכסי ראובן הנרא' מדבריך לא החזקתם בהם לאחד מהם ר"ל סך השטר הזה שנפל החילוק עליו ביניכם וא"כ שמעון ומי שכנגדו כל אחד יכול למימר קים לי והיה הדבר תלוי ועומד עד שיעשו פשרה ביניהם מלבד זה נראה פשוט דכ"ע מודו שיטול ראובן סך הכתוב מלבד מתנתו דע"כ לא פליגי הני רבוותא אלא באומר תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח אני נותן לפלוני או יטול פלוני בהני לישני איפליגו הני רבוותא אם צ"ל בראוי לו אפי' לא אמר בראוי לו כמו שכתבנו פלוגתייהו לעיל אבל בנ"ד שאמר ראובן אני נותן במתנה לשמעון אע"פ שלא הוסיף ואמר בראוי לו כ"ע מודו דיטול את שתיהן כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' סי' תק"ז וכתבה מהרי"ק ז"ל סי' רנ"ג וז"ל הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדוקא באומר תנו מנה לפלוני ב"ח או לאשתי וכו' הוא דאמרינן רצה נוטלן בחובו רצה במתנתו אבל אם אמר בפי' אני נותן במתנה מנה לאשתי או לב"ח נוטלין ונוטל חובו. הרי שהרמב"ן והרשב"א ז"ל שהם אזלי בשיטת הרשב"ם ז"ל הסכימו שאם אמר בפי' אני נותן במתנה יטול את שתיהן והטעם לזה כמו שכתבתי במקום אחר שאם אמר אני נותן עצה לפלוני ב"ח או אמר יטול מנה פלוני ב"ח ולא פירש ואמר במתנה אמרינן איפשר דבחובו נתן לו מה שנתן ואע"פ שלא אמר בחובו סברי הני רבוותא דמידי ספק לא יצאנו והרי אנו מסופקים בדבריו ולא אתי ספק זה שאנו מסופקים בדבריו ומוציא מידי ודאי דיורשים שהם מוחזקים בנכסי מורישן מן התורה אבל כשהוא מפרש דבריו ואומר שמה שהוא נותן לו הוא במתנה לא נשאר לנו עוד ספק בדבריו שנאמר שמא שמה שאומר הוא בחובו שהרי פירש ואמר במתנה. ובנ"ד הרי פי' ואמר אני נותן לשמעון בן אחי לוי במתנה א"כ כ"ע מודו דיטול חובו ומתנתו. הן אמת שאני מסופק בחקירה אחת בדין זה לענין נפקותא דדינא במי שאמר אני נותן מנה לפלוני ולא אמר בעל חובי אלא אמר סתם תנו מנה לפלוני ואח"כ נמצא אותו פלוני הוא ב"ח דאיפשר לומר דלא פליגי הני רבוותא אלא אם אמר פלוני בעל חובי דסברי הני רבוותא מאחר שנזכר לשון זה ואמר בעל חובי חיישינן שמא לפרעון חובו איכוון עד שיאמר בראוי לו דהוי לישנא יתירה ואז אמרי' דיטול שתיהן דאלו לחובו איכוון היה מספיק במה שאמר בעל חובי ועתה שהוסיף ואמר בראוי לו יטול את שתיהן והרא"ש ז"ל סובר אע"פ שאמר בעל חובי כל עוד שלא אמר ופירש בחובו לאו לחוב איכוון אבל אם פירש ואמר בחובו ודאי לפרעון חובו נתן לו אבל אם לא הזכיר לשון חוב מכל וכל אלא אמר תנו מנה לפלוני ולא אמר בעל חובי איפשר דכ"ע מודו דיטול את שתיהן דמאן דכר שמיה דחוב הכא ומהיכא תיסק אדעתין דלחוב איכוון וזה אני אומר שלשון הגמרא ולשון הפוסקים הוא באומר תנו מנה לפלוני בעל חובי ולא אשתמיט חד מנייהו לומר תנו ק"ק זוזי לפלו' בלי שיזכיר בעל חובי ויאמר והיה הוא בעל חובו דנראה דדוקא שיאמר לשון זה. ואפשר ג"כ אפי' אם לא הזכיר בעל חובו אין בכך כלום מאחר שהוא יודע שהוא חייב לו אמרי' דלפריעת חובו איכוון ולא חייש לומר בעל חובי שיודע שלמחר יוציא שטרו או יביא עידיו ויודע הדבר שהוא בעל חובו ומלשון הפוסקים שהזכירו ב"ח אין משם ראיה ואיכא למימר ג"כ מאחר דהרשב"ם ז"ל ומאן דעמיה לא מצאו דרך לשיטול את שתיהן אלא דוקא בשאמר בראוי לו נראה דאין דרך אחרת במה שיטול את שתיהן אלא כשאמר בראוי ואי איתא דגם אם לא אמר בעל חובי יטול את שתיהן הו"ל למימר ואם לא הזכיר ב"ח אלא אמר תנו מנה לפלוני והיה הוא בעל חובו יטול את שתיהן ומאחר דלא כתבו כן איפשר דלאו דינא הכי. ואת"ל דלאו דינא הכי דאפי' לא הזכיר בעל חובי דלא יטול אלא אחת דאמרי' מאחר שהוא יודע שהוא בעל חובו לא חש לומר ב"ח יש לעמוד על חקירה אחרת שאפשר שתפול בענין זה בנ"ד שיהיה שטר ישן נושן שאיפשר שנשכח מלב הנותן ולעולם לא היה זוכר דבר ממנו בשעה שנתן ולא אמר ב"ח אלא תנו מנה לפלוני ומוכחא מלתא דלא היה נזכר מהחוב ואח"כ נמצא שהוא חייב לו אם אמרי' שודאי יטול את שתיהן מאחר דמוכח דלא איכוון לחוב או אמרי' דלא פלוג אלא בכל גונא אין לו אלא אחת לדעת הרשב"ם ז"ל. באופן שצריך עת וזמן לעמוד על כל החקירות האלו לנפקותא דדינא ובדברי האחרוני' לא אורו עינינו בדבר הזה ומדעתנו אין לנו כח לחלק חילוקים. ובנדון זה כבר כתבתי שיטול את שתיהן אליבא דכ"ע:
ואחר שנתברר לנו שיטול שמעון שט"ח יתר על מתנתו נראה ג"כ פשוט שלא ינכו לו ולא יהודה בן דודו ממתנת' שום דבר קטן וגדול מסך השטר ולא יגבה שמעון חובו אלא ממקבלי המתנות האחרים דלא אמרינן שאם יצא ש"ח ויש שם יורשים ומקבלי מתנה שיגבה השטר מהיורשי' ולא ממקבלי מתנה אלא אם בתחלה נתן לאחרים מתנות והניח שאר נכסיו ליורשיו אז אמרי' דהיורשים יפרעו השטר ולא מקבלי המתנה אבל כשיש שם יורשים ושאינם יורשים ונתן לכולם במתנה והתחיל לתת ליורשיו בתחלה במתנה מה שרצה לתת מנכסיו ואח"כ חילק שאר נכסיו למי שאינם יורשיו במתנה ג"כ בנ"ד שבתחלה נתן לשמעון ויהודה שהם יורשיו הקרובים ליורשו בעת ההיא ונתן לכל אחד מה שרצה במתנה ואח"כ נתן לבני אחיותיו שאינם יורשיו בעת ההיא אע"פ שגם הם יש זמן שזוכים בירושתו בעת ההיא הם זרים נחשבים לו מפני שיש שם בני אחיו שהם היורשים האמתיי' אין שמעון גובה שטרו אלא ממקבלי המתנה שאינם יורשיו. והראיה לזה ממה שסיים הטור ז"ל בסי' הנזכר בשם רבינו יונה ז"ל וכתב ודוקא שפי' חלק מקבל המתנה ולא פירש חלק היורש אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני וק"ק זוז לפלוני שאינו ראוי ליורשו בנו קודם שהרי הקדימו ואם יצא עליו שט"ח גובה אותו מאיש נכרי עכ"ל. הן אמת שיש להתיש' בדברי הטור ז"ל שהדיוק שיש לדייק מרא' דבריו הוא בהפך מן הדיוק שיש לדייק בסוף דבריו שמתחלה כתב ודוקא שפי' חלק מקבל המתנה ולא פי' חלק היורש דדייקינן מדבריו הא אם פירש חלק מקבל המתנה ופירש ג"כ חלק היורש בין אם פי' חלק היורש בתחלה או לבסוף אינו גובה אלא ממקבל המתנה דמעיקרא לא הוה אמרינן דגובה מן היורשי' אלא אם לא פי' חלק היורש אלא נתן למקבל מתנה והניח שאר נכסיו סתם בתורת ירושה ליורש אבל עתה שפי' גם חלק היורש ואמר כו"כ אני נותן לפלוני בני בין נתן לו בתחלה בין נתן בסוף אינו גובה אלא ממקבל מתנה דאם איתא דדוקא בעינן שיפרש חלק היורש בתחילה כך ה"ל לטור ז"ל למימר ודוקא שפירש חלק מקבל המתנה בתחלה ולא פי' חלק היורש אלא לבסוף אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני וכו' ומדלא אמר אלא שפירש חלק המתנה ולא פי' חלק היורש משמע דלא קפדינן אלא אם לא פי' אלא הניח שאר נכסיו ליורש אבל אם פי' חלק היורש ר"ל שנתנו לו במתנה בין נתן לו בתחלה בין בסוף לא קפדינן וכדדייקינן בסוף דבריו דאמר אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני נרא' דדוקא שהקדים בנו ובפירוש כתב שהרי הקדימו דמשמע דקפדינן אהקדמה ובעי' שיפרש בתחלה חלק היורש באופן שיש להתיישב בדברי הטור ז"ל. א"כ בנ"ד שפי' חלק היורשים בתחלה ונתן להם ראובן מתנות נראה פשוט שהשט"ח שיצא אינו נגבה אלא ממקבלי מתנות האחרים דהרי הטור ז"ל הביא סברת רבי יונה בלי שום חולק נראה פשוט דדינא הכי וכן פסק מהרי"ק ז"ל בספרו הקצר וכן פסק בעל הלבוש ז"ל. הן אמת שמדברי הרשב"א ז"ל שכתב המ"מ ז"ל שכתבנו לשונו לעיל לא נתבאר לנו דעת הרשב"א ז"ל באם פי' חלק היורש מה יהיה דינו ומשפטו ויש למעיין בדבריו שיאמר שדעתו ז"ל דכשהניח ליורש נכסיו סתם היורש חייב לפרוע אבל כשפירש חלק היורש ושוה אותו כמקבל המתנה יפרע גם הוא חלקו בחוב עם מקבל המתנה והיה הדעת נותן זה קצת כדי שלא נצא מן הקצה אל הקצה דאם הניח סתם אמרי' דיפרע הכל היורש וכשנותן לו וישוהו עם מקבל המתנה יפרע הכל מקבל המתנה ולא היורש. ואפשר ג"כ למעיין שיאמר שדעתו ז"ל כשפירש חלק היורש לא יפרע הכל רק מקבל המתנה שהרי כתב דדינא דרישא דלא קאמר כל הקודם זכה הוא במקבלי מתנות כולן אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו אם יצא ש"ח גובה מכולן כו' ודייקינן בדבריו מדקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ולא קאמר אבל אם היה א' ממקבלי המתנה יורש משמע דוקא כה"ג שהניח שאר נכסיו ליורשיו אז אמרינן דהיורש יפרע הכל אבל אם היה א' ממקבלי המתנה יורש לא יפרע אלא מקבל המתנה והיא סברת רבי' יונה ז"ל שכתב הטור ז"ל והדעת מכרעת שדעת הרשב"א ז"ל כמו שכתבנו לבסוף מתרי טעמי חדא מדיוקא דלישניה דקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו דמשמע דאין דרך שיפטרו מקבלי המתנה מהחוב אלא ע"ז הדרך דהניח נכסיו ליורש אבל אם פי' חלק היורש יחזור הדין למקבלי המתנה. ועוד דכבר נודע בשערי הפוסקים דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וכל היכא דמצינן לקרב הסברות ולהסכים הדיעות זו לזו הוא יותר טוב ונאה ולמה אנו עושין הרשב"א ז"ל חולק על רבי' יונה ז"ל ודברי רבינו נוכל ליישבם בדברי הרשב"א ז"ל בריוח ולא בצמצום. ועוד מצאתי ראיה נכונה מדברי הגאון בעל הלבוש ז"ל שהרשב"א ורבינו יונה ז"ל מסכימים זה לזה כמו שכתבנו בסוף שהגאון הנז' ז"ל כתב בתחלה רישא דדינא שהרשב"א ורבינו יונה ז"ל מסכימים בו והוא אם נתן מתנה והניח השאר ליורשיו סתם שהיורש יפרע החוב וכתב דין זה כמו שכתבו המ"מ ז"ל בשם הרשב"א וז"ל הגאון אע"ג דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן אם לא נתן הש"מ כל נכסיו והניח מקצת לפני יורשיו אם יצא עליו ש"ח כו' ונכסי ירושתן הם כבני חורין ואין גובין מנכסים משועבדי' במקום בני חורין והם אלו דברי הרשב"א ז"ל בצורתן והיא ג"כ סברת רבינו יונה ז"ל. וכתב אח"כ ה"מ שפירש הש"מ חלק מקבל המתנה ולא פי' חלק היורש אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלו' בני וכו' אם יצא עליו ש"ח גובה מאיש נכרי ודברים אלו הם דברי רבינו יונה ז"ל שכתב הטור ז"ל ומאחר דמצינו שהגאון כתב דברי ר' יונה ז"ל אלו אחר שסיים דברי הרשב"א ז"ל ולא כתב וי"א ה"מ כשפירש חלק מקבל מתנה ולא פי' חלק היורש וכו' אבל אם אמר כו' אלא כתב כל שני הדינין בסתם נראה פשוט דס"ל להגאון ז"ל שבכלל דברי הרשב"א ז"ל הם דברי ר"י ז"ל ולזה כ' שני הדינין בשם הרשב"א ולא כתב וי"א וזו ראיה נכונה דלית למישד' בה נרגא דהרשב"א ז"ל סובר כרבינו יונה ז"ל. נמצינו למדין שדין זה מוסכם מכל הפוסקי' א"כ בנ"ד שראובן בתחל' פי' חלק היורשי' שהם יורשיו האמתי' בעת ההיא ואח"כ נתן למי שאינו ראוי ליורשיו בעת ההיא ויצא עליו הש"ח הזה מקבלי המתנו' שאינם ראויין ליורשו עליהם מוטל לפרוע החוב הזה ואין על יורשיו מוטל לפרוע ממנו שום דבר:
וגם ממה שהקדיש נראה פשוט שיגבה ממנו ב"ח חובו שבענין מתנת ש"מ שוה ההקדש להדיוט דהכי איתא בפרק מי שמת (קמ"ח ע"ב) אבעי' להו הקדיש כל נכסיו מהו חילק כל נכסיו לעניים מהו תיקו. וכתב רשב"ם ז"ל ש"מ שהקדיש כל נכסיו בלי שיור ואח"כ עמד מחליו מי מצי הדר ביה מי חמיר מתנת הקדש ממתנת הדיוט וסלקא בתיקו וידוע דכל תיקו דממונ' קולא לנתבע. והרי"ף ז"ל כתבה בהלכות וכתב שם הר"ן ז"ל וז"ל הקדיש כל נכסיו מי אמרינן במתנה בעלמא כו' וסלקא בתיקו הילכך בין הקדש בין עניים הם המוציאין ונכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה וכן פסק הרב ז"ל פ"ט מה' זכייה ולזה הסכים הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קס"ז ואע"פ דבגמ' לא איבעיא להו אלא במי שהקדיש כל נכסיו ועמד לאו דוקא בכה"ג הוא דאמרי' הכי אלא בכל דיני מתנת ש"מ דין ההקדש וההדיוט שוה והעומד על דברי הריב"ש ז"ל במקומם יראה דבכל דין מתנת ש"מ איתמר. והרשב"ש ז"ל כתב בתשו' סי' תרכ"ב דבעייא זו לא איפשיטא והרשב"א ז"ל פסק לקולא והאריך בראיות ואמר אע"פ שיש מי שפסק לחומרא אני דעתי נוטה כמי שפסק לקולא והטור ז"ל כתב שגם הרמ"ה ז"ל פסק לקולא נמצא כי הרמב"ם ז"ל והרמ"ה והר"ן והרשב"א והריב"ש והרשב"ש ז"ל כולן פסקו לקולא וכוותייהו נקטינן אע"ג דאיכא מאן דפסק לחומרא ונמצא מתנת ש"מ להקדש כמתנתו להדיוט ולא חמיר הקדש מהדיוט וכמו שבמתנתו להדיוט אם יצא עליו ש"ח גובה מן מקבלי המתנה ה"ה ג"כ שגובה מן ההקדש. ואע"ג דקי"ל כרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאיתא בגיטין פרק השולח (מ' ע"ב) וביבמות פ' אלמנה לכ"ג (ס"ו סע"ב) ובפ' החולץ (מ"ו ע"א) ובנדרים פ' ואלו נדרים (פ"ו ע"ב) ובכתובות פ' אע"פ (נ"ט ע"ב) ובכמה דוכתי בתלמוד. כבר פרש"י בנדרים דלא אמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש הגוף דהכי כתב הקדש וכו' עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף דקדושת דמים לא מפקעה מידי שעבוד וכו' הרי כתב רש"י ז"ל דלא אמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש הגוף אבל קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד. ואע"פ שהרב ז"ל נראה שדעתו אפי' בהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כמ"ש בפ"ז מה' ערכין וז"ל המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו שההקדש מפקיע מידי שעבוד שקדם וכל זמן שהיא ביד ההקדש ב"ח יכול לגבות אלא עד שתצא מיד ההקדש ואז יוכל לטרוף ממנה כו' ודברי הרב ז"ל הוא בהקדש דמים דהרי כתב אבל כשימכור ההקדש הקרקע וכו' ואין זה רק בהקדש דמים דיוצא לחולין בפדיון ואילו הקדש הגוף אינו יוצא לחולין לעולם וכ"כ ג"כ בפי"א מה' מלוה וז"ל המקדיש נכסיו אין ב"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד וא"כ לדעת הרב ז"ל אפי' הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד ואין ב"ח יכול לגבות ממנו. הרי הראב"ד ז"ל השיגו וכתב המ"מ ז"ל שם בה' מלוה וז"ל ודעת רבינו שכל הקדש אפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וזו היא מימרא דרבא בגמ' בכמה מקומות דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד והוא מפרש שכל הקדש משמע וכו' וכבר השיגו הראב"ד ז"ל מזה בפ"ז מה' ערכין ובאמת שמה שיצא לרבינו ז"ל שם מפי' זה אינו נכון וכל המפרשים ראיתי חולקים עליו וכו'. הנה המ"מ ז"ל לא הסכים לדברי הרב ז"ל וכתב שכל המפרשים חלוקים עליו נראה פשוט דלא נקטינן כותיה ומה ג"כ שכתב דהרשב"א ז"ל בתשו' סי' תרי"ח על מי שהקדיש נכסיו והיה חייב לחבירו מנה והשיב הרב ז"ל דמלוה גובה מן ההקדש דסתם הקדש לעניים ונראה דא"צ שום פדיון אפילו בדבר מועט כקדושת בדק הבית דהקדש עניים אין בו שום קדושה דממון הדיוט הוא ואסור להלוותו ברבית כמ"ש המפרשי' ז"ל. והרא"ש כתב בתשובה כלל י"ג סי' ה' דבהקדש בדק הבית אפי' אינו קדושת הגוף אלא קדושת דמים מותר להלוותו ברבית דאחיך כתיב ולא הקדש אבל הקדש שבזמן הזה שהוא לעניים או לת"ת אחיך הם וברבית דרבנן דוקא דאמרו מותר. ולדעת הרשב"א ז"ל הסכימו כל האחרונים דסתם הקדש בזמן הזה הוא לעניים דאין לנו בעונות לא בית ולא בדק הבית. וכ' הרשב"ש ז"ל בתשו' שאביו הרשב"ץ ז"ל היה אומר שאפי' אמר הקדש לשמים הוא לעניים מדאמרי' (בפ"ק) [בפרק'] דחסידי (כ"ד ע"א ע"ש) גבי עובדא דר"א איש ברתותא והרי הן הקדש לשמים ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל אלמא אפי' אמר לשמים לעניים הוא. והרשב"ץ ז"ל נשאל על א' שהקדיש קרקע לקנות מדמיו ס"ת ויצא עליו ש"ח ופסק שיגבה חובו ממנו וז"ל אבל המקדיש קרקעו לקנות בדמיו ס"ת לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד ולא להוסיף דינר ואפי' נקנה הס"ת בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן ב"ח בחובו וכו' והרבה להביא ראיות. הנך רואה דידוע שגדול כח ס"ת מכח העניים דהרי אין אדם רשאי למכור ס"ת רק לשני דברים בלבד ללמוד תורה ולישא אשה אבל לצורך מזונותיו אינו יכול למכרו כמ"ש הרב ז"ל פ"י מה' ס"ת וז"ל אסור לאדם למכור ס"ת אפי' אין לו מה יאכל וכתב שם מהרי"ק ז"ל ומ"מ יש לתמוה היאך איפשר שלא התירו למכור ס"ת מפני חייו והלא פקוח נפש דוחה כל מצות התורה. י"ל דאה"נ שאם היה פקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למוכרו כדי להחיותו והכא במאי עסקי' כשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיש בו פקוח נפש עכ"ל. הרי אתה רואה כמה גדול כח ס"ת שאפי' היה שלו אינו רשאי למכרו אפי' היה עני ביותר ומכ"ש אם הקדישו ופסק הרב ז"ל שאפי' הקדישו ב"ח גובה חובו ממנו ואע"ג דקי"ל דרשאין הקהל למכור ס"ת לפדיון שבויים היינו בס"ת שקנו אותו הקהל ממעות שגבו אבל אדם אחר שהקדיש ס"ת אין הקהל רשאי' למוכרו לצורך העניים ולא לצורך שום מצוה. ובכמה דברים מצינו דיד העניים ויד ההדיוט שוה דהרי המקדיש חוב שיש לו על חבירו אם הוא בשטר צריך להקנותו בכתיבה ומסירה לגזבר כיד ההדיוט אם הוא מלוה ע"כ צריך שיקנהו לגזבר במעמד שלשתן ואם היא מלוה על המשכון והקדיש בעל המשכון את המשכון אינו מוקדש אלא היתר על החוב שהוא ממושכן בו ואפי' מה שהוא יתר על המשכון י"א אינו יכול להקדישו דכל המשכון הוא משועבד לחבירו עד שיפרענו וכן המקדיש דשלב"ל כגון פירות דקל כמו שבהדיוט אינו קונה כך ההקדש אינו קונה ואע"פ שדעת הרב ז"ל במקדיש דבר שלא בא לעולם אינו שוה להדיוט ובהקדש קונה כבר דחו דבריו כל הפוסקי'. ונפקא מינה מכל מה שכתבנו דההקדש בזמן הזה בסתם הוא לעניים כמ"ש דברי הרשב"א והרא"ש ז"ל ואינו מפקיע מידי שעבוד כמו של הדיוט ולא יצטרך שום פדיון לגבות ממנו הב"ח כשאין לו נכסים אחרים לפרוע מהם החוב. ומה גם בנ"ד שראובן ההקדש שהקדיש הוא בפי' לעניים ולצדקה דפשיטא ודאי דיד העניים ויד שאר מקבלי המתנות שוים וכמו שחייבי' מקבלי המתנות לפרוע השט"ח הזה כך חייבים העניים ליתן חלקם בחוב הזה. והוצרכתי להאריך בזה מעט אע"פ שנראים דברים פשוטי' מפני שאני יודע שהגזבר יצ"ו כדי להפך בזכות העניים יחזיק בשתי ידים בדברי החכם יצ"ו שאמר לו שאין העניים חייבין לשלם חלקם בחוב הזה לכן הארכתי מעט הדבור בזה כדי שלא ימצא מקום להסתבך בו:
ומענין שטר העסק שיש לראובן נגד יעקב שהוא בארצות המזרח ונתנו ליהודה ולא מסרו לידו ונסתפקתם אם תועיל לו כתיבה זו נר' פשוט דזכה יהודה בשטר אע"פ שלא נתנו לו בכתיבה ומסירה וכן פסק הרב ז"ל פ"י מה' זכייה וז"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאלו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' כלל פ"ו סי' ד' וז"ל וש"מ שאמר תנו ש"ח לפלוני שיש לי עליו ונסתפקת אי אמרי' לא אמר אלא הנייר בעלמא לצור ע"פ צלוחותו א"ד כל מה שכתוב בו קאמר. דע כי בכל דבר שמועיל שום קנין בבריא מועיל הדבור בש"מ וכשאמר תנו שט"ח לפלוני אפי' היה השט"ח על אחר כאלו כתב ומסר לו וקנה וכו' וכן פסק הטור סי' רנ"ג ואע"פ שכתב המ"מ ז"ל שם בפ' הנז' בשם הרשב"א ז"ל אע"ג דלא בעי כתיבה ומסירה מ"מ בעי למימר ליה על פה קני לך איהו וכל שעבודיה ואז קנה המקבל אע"פ שלא כתב ולא מסר וכו' והביא ראיה מההיא דאיתא פ' מי שמת (קמ"ז ע"ב) ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אלמא לא מתקנינן לישנא דש"מ דדש"מ ככתובין וכמסורין דמי אבל להוסיף מל דבריו לא אמרו דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר כיון דאמר ידור הרי גילה דעתו שירצה שידור זה וכו' הרי המ"מ ז"ל כתב וכבר נחלקו עליו וכ"נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו. והמ"מ ז"ל חילק בין דברי הרב ז"ל לש"מ דאמר ידור פלוני בבית זה חילוק נכון והעמיד דברי הרב ז"ל וגם המהרי"ק ז"ל בפי' על הרב ז"ל כתב חילוק אחר בשם הר"ן ז"ל חילוק נכון ג"כ. עם היות שאני עמדתי על דברי הר"ן בהלכות ולא מצאתי שכתב החילוק ההוא וגם הרב ז"ל בחיבורו הגדול סי' רנ"ג כתב החילוק ההוא בשם הר"ן ואני בקשתיו בהל' בדפוס גדול ודפוס קטן ולא מצאתיו ואילו כתב הרב ז"ל כתב הר"ן סתם הייתי אומר אולי בתשו' כ' ג"כ אך כתב כתב הר"ן בפ' מי שמת ואדרבא בפ' מי שמת כתב בהפך שדעתו היא כדעת הרשב"א ז"ל דבעי למימר ליה קנה לך איהו ושעבודו ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם (שם קנ"א ע"א) דשאמרה הן וכל שעבודן וכו' ואולי שכ' כן בחידושיו על בתרא ולא בפירוש על ההלכות באופן שדברי הרשב"א ז"ל בזה אינם מוסכמים וכן פסק הרשב"ש ז"ל בתשו' סי' כ"ח ולזה הסכימו כל האחרונים ז"ל דדוקא בבריא שקנה שטר אגב קרקע אע"פ שא"צ כתיבה ומסירה מ"מ צריך שיאמר לו על פה קנה לך איהו וכל שעבודיה אבל בש"מ שאמר תנו שטר פ' לפלוני א"צ לא כתיבה ולא מסירה ולא אמירה בפה קני לך איהו ושעבודיה:
הכלל העולה מכל מה שכתבנו ששטר צווא' זו שריר וקיים ושמעון יגבה שטר חובו אחר שישבע שבועת היורשין ויגבה חובו משאר מקבלי המתנה ובכללם הנכסים שהניח לעניים ואין מנכין לו ממתנתו ולא ממתנת יהודה בן דודו שום דבר ויהודה זכה בשטר העסק שנתן לו ראובן אע"פ שלא מסרו לידו ולא כתב לו כתיבה ולא אמירה בפה. זהו מה שנלע"ד אני הפעוט להשיב על שאלותיך כפי העת והשעה שאינה שעת הכושר ואם עדיין הת"ח הזה שרוי אצלכם תפרשו עליו סוכת שלומינו ואם יראה שהרציתי לפניו דברים אשר אין דעתו נוחה בהם האלהים יודע שכוונתי לשמי' ואל יחשוב לי עון בדבר הזה שלא הסכמתי לדעתו כי אדוני אמר אלי לא תכירו פנים במשפט וה' יכפר בעד ואם כבר נסע מביניכם תעשה באופן שיהיו דברינו אלה קרובים אליו ותגלה את אזני במענה פיו וכבוד תורתכם יגדל למעלה לשם ולתהלה כו' דל מעפר וצרור אחיכם הקטן שלמה צרור ס"ט: