שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/מ

שאלה מ: בסכרא. לנבון וחכם ה"ר יהודה זמור יצ"ו. נבון לחשים דבריו נעימים וזוהר לנפשים. טוב הוא וטוב טעמו אל ה' ואל אנשים. יקירי חמודי. אהובי וידידי. ארד ונאמן. עם קדושים נאמן. נבון וחכם ה"ר יהודה זמור. אלי"ם יחנהו ויברכהו ולטובה בעדו יגמור. ויוסיף על ימיו ימים. יבלה ימותיו בטוב ושנותיו בנעימים.

את קולך בני שמעתי מתהלך בתוך גן אלי"ם בעדן מקדם לשונך לשון הזהב טהור מזוקק שבעתים מחוקים בחוק חוג הגיון הלב הזך והטהור תמוכים ערוכים במערכות השכל הישר והמאושר עונים במענה לשון למודים חדים חידות במעשה חידודין מזמרים בטעם נועם אמרי בינות. כלמנצח בנגינות. ערבו עלי דברי דודי הם. ולי מה יקרו רעיהם. מה עצמו ראשיהם אך אמנה לאשר ראיתיך כי הגדלת מעשי. לפני אלוה עושי. והעצמת והאדרת כחי וחילי. בדברי עצומים אשר המה נפלאים ממני ורחוקים מגבולי. אצוה את כ"ת שלא להוסיף אלי עוד פעם אחרת כדברים האלה לאמר. להפליג עלי בשיר ומזמור. ולעשות לקל חמור. כי כבודי לפי רצוני לזכרני במאמר אחד די והותר. ובזה אשמח לקול הקריאה ואעתר. כי נפשי קצה בלחם הקלו"קל. שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ולהקל. ולולא שבאו דברי כ"ת אלי על אותו אופן הייתי מראה אותם אל כל החבירים והתלמידים וריעים ודודים לעשות לך שם ותהלה ותפארת. על כל דברי האגרת. האוגרת חכמה ודעת ודברי חן ונעימות. שכלם מתאימות. ושכולה אין בהם. ונוגה להם. וזקוקין דנור נפקין מנהון. ופום ממלל רברבן ושינין די פרזלא להון. והוד והדר וכבוד אלי"ם נטוי על ראשיהם. כלו אומר כבוד בכבוד תרום קרנך ורוכב שמים יהיה בעזרך וירכיבך על במתי ההצלחות. וישבת עולם ועד בשאנני המנוחות. ותראה בנים לבנים הגונים ונאמנים ובתורתו ית' תהיה נודע ומסויים. ובכל מכל כל תהיה שריר וקיים:

וזאת היא שאלתך ליהוי ידיע למרנא כי אשתקד קרה מקרה רע בעיר נקאוץ שנפל בית אחד על חמשה נפשות ומכללם איש אחד שמו דוד קטראן ובנו נער קטן וכאשר באו בני אדם לחתור את המפולת מעל הנפילים אשר היו בארץ וימשכו ויעלו את האב בתחלה ומצאו בו רוח חיים כמו שיראה מהשטר אשר שלחתם שהעידו עדים כי כשהוציאוהו נתנו מים בפיו וראו שקמץ פיו על המים מעצמו וגרונו היה מתנועע בהעברת המים בתוכו וגם העיד אחד מהם שראה אותו מרפרף בעינו אחת והאחרים החותרים להוציא את הנפילים לא הספיקו להוציא את בנו של רבי דוד הנזכר עד שמת דוד מיתה עולמית ובהוציאם את הנער הוציאוהו יבש כעץ שנראה מהיובש ההוא שהיה מת מקודם צאתו מהמפולת שעות הרבה כמו שכתוב בשטר הנזכר. ואמרת כי בעלי תורה הנמצאים אתכם עמדו בשני חלוקות לקצוות בלי חלוקה אמצעית כת אחת אומרת כי אשת דוד הנזכר היא זקוקה ליבם לאשר בודאי מת הבן לדעתם קודם האב ונתאמת להם זה מראיה וטענה הראיה היא כי הבן בהוצאתו היה יבש כעץ ויותר קר מהאבן והטענה כי טבע הענין מחייב שמת הבן קודם האב כי כפי קטנות הוא מת בתחלה לפי רוב ערמת העפר שהיתה עליהם. ולכן נתאמת להם מתוך כך כי המת בתחלה הוא הבן והאב כשמת בן אין לו ואשתו היא זקוקה לאחיו מדין תורה. וכת אחרת אומרת הנה אנו רואים כי האב שיצא בתחלה מת מיתה עולמית ואח"כ הוציאו הבן אע"פ שיצא מת ויבש כעץ. עכ"ז האב הוא מונח לפנינו מת ואח"כ כשיצא הבן אע"פ שיצא מת אנו אומרין כי עם יציאתו ממש יצא' נשמתו ונתנו טעם לדבריהם שהמוציאים אותו אמרו כי הוציאוהו בחזק' מתחת העפר והחוש והשכל מעידים כי אותה שעה יצאה נשמתו וקים להו לפי דעתם כי האב מת בתחלה ובעת מיתתו בן היה לו ולכן אשתו מותרת לשוק בלי רצוא ושוב. ואמרתם כי לא רציתם לעשות מעשה לדרך בדרך כת אחת מהכתות עד אשר תעמדו על דעתי ובאשר תהי' רוחי ללכת שמה תהי' רוחכ' ללכת ואמרתם כי כאשר באו לכאן אנשים מאנשי נקוואץ. שאלו את פי חד מרבנן מארצנו זאת ואמר להם כי הכת האומרת שהאשה זקוקה ליבם אליה דעתו נוטה. ועל כן היבם שמח לקול הקריא' ואמר כי ליבם אשת אחיו ידו מטה. ולדברי המור' הזה אור כשלמ' עטה. ע"כ לשון שאלתכם: תשובה לית הלכתא לא כחילק ולא כבילק לא כהנהו דאמרי שהאשה זקוקה ליבם בודאי ויבמה יבוא עליה ולא כהנהו דאמרי דהיא מותרת לשוק ואין ליבמה בה שום אחיז' ותפיש' דהכי קי"ל בכולהי מתני' דיבמות ובסוגי' בגמ' דכלהו ספיקי דליהוו ביבמין דחולצין ואין מיבמין דמשום ספיקא דאשת אח שלא במקום מצוה שהיא ערוה דאורייתא ומשום יבמה לשוק שהיא ג"כ ערוה דאורייתא ע"כ חולצין ולא מיבמין דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא. והרמב"ם והטור ז"ל תנו להו לכלהו ספיקן דגמרי' בהו חולצין ולא מייבמין דרשו מעל ספריהם וקראו ובשלהי הלכות יבום וחליצה דהרמב"ם ז"ל כתב וז"ל ולעול' הוי זכור בכל הספיקו' הללו בעיקרים אלו שכל מה שיסתפק לנו שמא בת חליצה היא לאיש הזה או אינה צריכה לחליצה ממנו אינה נתרת להנשא לשוק עד שיחלוץ לה אותו האיש. וכל מי שיסתפק לך שמא ביאתה אסורה על איש זה בין מד"ת בין מד"ס אינה מתייבמת לו עכ"ל ז"ל. ולגבי נ"ד הגם שהעדים העידו שהאב בעת יציאתו מתחת ערמת העפר היה מרפרף בעינו אחת וקמץ את פיו על המים שנתנו לו והעבירן בגרונו וי"ל לפ"ז כי האיש ההוא ביש גדא היה גוסס באותה שעה וקי"ל דגוסס חשבינן ליה כחי לגבי טומאת מת ולזקוק ליבו' וליפטו' מהייבום כדתנן פ"ק דאהלות (מ"ו) המגוייד והגוסס וכו' הנה העדויות ההמה היו מועילים לנו אם היתה הוצאת האב והבן יחד והיינו רואי' בראייה חושיית כי הבן מת והאב גוסס כי אז היתה אשת המת זקוקה ליבום בודאי ויבמה יבוא עליה. אכן אחר שלא הוציאו הבן אלא לאחר מיתת האב מיתה עולמית. והיה עכוב מועט בין מיתת האב ויציאת הבן וכ"ש אם היה העכוב שעה או שעות הנה אין העדויות מחזיקות מיתת הבן בקודם בודאי ולומר יבמה יבוא עלי' שעדיין אנו עומדין בספיקא שמא לא מת הבן אלא לאחר מיתת אביו ואשתו של מת היא ערוה על אחיו. וכן ג"כ שמא מת הבן קודם מיתת אביו ונמצאת אשתו של מת זקוקה ליבום על כן זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא דמשום שמא מת הבן קודם שמת האב ונמצאת האשה זקוקה ליבם על כן אינה ניתרת לשוק אלא בחליצה ומשום שמא מת האב קודם לבן ונמצאת האשה ערוה על האח על כן אינה מתייבמת אלא חולצת כי אז תהיה מותרת לשוק ויצאנו ידי חובה ממה נפשך לשני הצדדים דנ"ד הוא כאחד מאותם ספיקות דתנינן במתני' ובסוגיי' דשמעתא ובכללי דכללו הנהו אריוותא הרמב"ם ובעל הטורים וזולתם מהפוסקי' זצ"ל:

ומה שנמצא כתוב בשטר שהבן היה יבש כעץ בשעת יציאתו אין זה ודאי המוציא מידי ספק דאורייתא דמאחר שיש לנו דבר המוציא אותנו מידי ספיקא בחליצה מה לנו לאומדן דעתא ולהתנבאות לשקר במילי דכדי בענין איסור עריות חי האמת כי היבם הזה וקרוביו שהם רודפים אחרי הדברים האלה שאין כוונתם לשם שמים ואין מגמתם לקיום המצוה רק כל כוונתם היא למילי דעלמא ואע"ג דקי"ל דהלכתא כחכמים דאמרי יבמה יבא עליה (יבמות ל"ט ע"ב) מ"מ אפילו לשם נוי ולשם יופי ולא כאבא שאול דאמר דאין מייבמין לשם נוי ואפי' לשם אישות אלא לשם יבום מצוה (וחליצה) להקים שם המת וכו' עכ"ז רוב חריצות האנשים האלה להחזיק באשה הזאת הוא מורה עליהם כי דרך העכו"ם שהם דרים ביניהם להם שדרך העכו"ם ההמה גנות וחרפה להם שתצא האשה ממשפחתם למשפחה אחרת ועושין על זה מלחמות והרג ואבדן לא כאלה חלק יעקב ולפי זה אפילו היה יכול היבם ליבם אינו ראוי ליבם אלא לחלוץ מאחר שכוונתו אינה לקיים מצות התורה רק לקיים רצונו ולעשות לו שם בעכו"ם וכ"ש לדעת האומרים כי מצות חליצה קודמת למצות יבום אפילו במקום שיכול ליבם כ"ש במקום ספק כנדון דידן.

והנה מצאנו ראינו לרז"ל שאף במילי דממונא במקום ספק כנ"ד הלכו בו לצד זה ולצד זה דהכי תנן בסוף פרק מי שמת (קנ"ח ע"ב ע"ש) נפל הבית עליו ועל הבן אלו ואלו מודים שיחלוקו א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן. ובגמ' (שם) אמרי' בחזקת מי רבי אילעא אמר בחזקת יורשי האב ורבי זירא אמר בחזקת יורשי הבן וכו' הא קמן דלת"ק דמשום ספיקא דמי מת מהם קודם יחלוקו הממון ככל ממון המוטל בספק וכ"ש באיסורא דעריות דמשום ספיקא אית לן למימר זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא. ואפילו לר"ע ע"כ לא קא פליג את"ק אלא משום חזקה הקודמת ליורשי האב לרבי אלעאי וליורשי הבן לרבי זירא אבל היכא דליכא חזקה לא להאי גיסא ולא להאי גיסא יחלוקו אליבא דכ"ע. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' נחלות ה"ז) בההיא דנפל הבית עליו ועל בן בתו וכו' כתב שיורשי הבן חולקין עם יורשי האב דלדידיה ז"ל בהאי בבא ליכא חזקה וכדמפרשי למילתיה הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל יע"ש. וא"כ אם בממונא אזלינן להאי גיסא ולהאי גיסא ואמרינן יחלוקו משום ספק. וכ"ש באיסורא דעריות דאורייתא דאמרינן זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא כלומר דמשום שמא מת האב קודם ואינה בת יבום והיא ערוה לאח ע"כ אינו יכול ליבמה. ומשום שמא מת הבן קודם והיא זקוקה ליבום ואסורה לשוק ע"כ בעיא חליצה ותהי' פטורה מצד זה ומצד זה. וכ"ש לדברי האומר גם במקום ודאי יבמה מצות חליצה קודמת כ"ש הכא במקום ספיקא דבעיא חליצה ולא יבום. ולכן אחוהי דמיתנא צריך לאפטורי לאנתתא דא בחליצה כפי הראוי להתיר' מידי ספק. ואי לא ציית למיפטרה עלייהו דכלהו בי דינא לאכרוחיה למיחלץ לה דהכי קי"ל בכלהו הני דאמרי רבוואתא דחולצות ולא מייבמות שכופין את היבם לחלוץ. ואל ישעה בדברי שקר לאמר כי החליצה תביא לידי מיתה כי דברים אלו הם דברי מינות כי מצות התורה מביאות לחיים נצחיים ולידי טובות העה"ז וחנות וכבר כתבנו כי יש מגדולי עולם אומרים שמצות חליצה קודמת למצות יבום. ואחרי הדברים האלה לא תציתו למילי אחרייתא דאמריתו משמיה דההוא מרבנן דאינון מילי מולייתא כי אמר להו. וכ"ש דאנא אמינא דלית דאמר הכי אם הוא בעל תורה ואי שגג ואמר לא אנא אמינא ליה הוא בר תורה. ועל דברים אלו סמוכו ובהם תמוכו ותומך נפשות חסידיו יתמוך אתכם בכבוד והוד והדר ילבשכם ומעלה מעלה יעלכם כאות נפשותיכם החשובה ונפש אוהבכם אהבה רבה החותם בסדר אל תקרב הלום ש"ל נעל"ך מע"ל רגל"ך. שלמה דוראן ס"ט:

ומנעל החליצה אשר לקחת תמונתו מאת החכם הדיין ה"ר יהודה עלוש יצ"ו התמונה ההיא כפי המנעל שתקן אדוננו זקננו הרשב"ץ ז"ל ועליו תסמוך. והוא ית' ישמור אותך ממוך. ובין המשפתיי' תהיה רובץ. כאות נפשך ונפש התשב"ץ. אכי"ר מו"ע אנס"ו. ואלה דברי החכם השלם כמה"ר משה משיש נר"ו אשר כתב וחתם על התשובה הנזכרת לעיל:

יברכך ה' מציון האהוב והנעים פלפלא חריפא ידידינו אחינו ה"ר יהודה זמור יצ"ו ה' אתו את הברכה החיים והשלום אכי"ר. הנה לך תשובת הה"ר נר"ו המשיב כדת וכהלכ'. ודבריו וראיותיו אינם צריכים חזוק ומי הוא זה אשר מלאו לבו לחלוק על דבריו ח"ו דבנדון כי האי דנפל הבית וכו' ולא נודע איזה מהם מת תחלה אפילו במילי דממונא אמרי' בכלהו הלכתא יחלוקו כ"ש וק"ו גבי ספיקא דעריות כי כפי מסקנת הגמ' והסכמת כל המחברים ז"ל האשה אסור' להתייבם ולא שייך בזה אומדנות וכל האומר זה דבריו הם בטלים ומבוטלים ולית בהו מששא כי מי הוא זה אשר לא תעמוד בין עיניו חששא דאיסור ערוה וכמו שביאר הה"ר המשיב בתשובתו הרמתה ואתם אחי שלום שלום כאות נפשכם החכמה ונפש אחיכם אשר לכבודם תמיד חושש. ובדם ברית אהבתכם כדי שלא יקרוש ממרס וממשש. משה בן החכם השלם כמהר"ר יצחק משיש זלה"ה: