שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/יז

ענין יז: בסברא אל המשכילים אשר שם יש"ץ. על הריב אשר נפל ביניהם על גביית הכתובה ותפיסת האלמנה וכתבתיו בשם חכמי הדור ישצ"ו וחתמו עליה כלם:

אחינו אנשי שלומינו הק"ק קהל בסכרא ישמרם ינצרם יעזרם האל הגדול הגבור והנורא ויחון ויחמול עליהם. ולא יתן המשחית עוד לבא אל בתיהם. הן הואלתי לכתוב לכם על דברי התעצומות אשר נפלו ביניכם בין היורשים והאלמנות אף לזאת יחרד לבנו ויתר ממקומו שהסכימו ב' הכתוב להגיש דבריהם ודיניהם לפני ערכאותיהם. ותמהנו מזה למאד מאד על אלו הדברי' המרים אשר נפלו בקרב מחניכם ואתם רואים בעיניכם ומתיצבי' מנגד א והלא ידעתם חומר האיסור החמור בזה להביא דיננו לפני ערכאותיהם וכ"ש בדיני אישות והוא כאיסור ע"ז ממש כמו שדרשו על פסוק כי לא כצורנו צורם ולפי שאתם העלמתם עין מענין זה יש לנו להאריך ולהזכיר לכם ענין חומר עון זה ולהעיר לכם אותן בקצת מה שאמרו ז"ל בדבר הרע הזה. הלא אמרו ז"ל כי דבר זה יש בו חלול הש"י שאין לו כפרה בארבעה חלוקי כפרה כי אם במיתה (יומא פ"ו ע"א) וגם יש בו עון ע"ז כי בלכתם אל בית טענותיהם לדרוש ערכאותיהם בזה הם נותנים מעלה וחשיבות לאלהיהם ולתורתם ומניחי' אלהים חיים ומלך עולם ותורתו תורת האמת וע"ז אמר דהע"ה ירבו עצבותם אחר מהרו כי הם נותני' מהר וחשיבות לאל אחר וכל זה הוא אם דיניהם כדיננו וכ"ש אם הוא מוציא בדיניהם אשר פיהם דבר שוא מה שלא חייבה תורתינו תורת אמת שנמצא גוזל את חבירו וחומסו ואינו משיב גזלתו ואין לו כפרה לעולם וחז"ל אמרו (גיטין פ"ח ע"ב) לפניהם ולא לפני עכו"ם כי משפטיו ית' לא נתנם אלא לעמו ישראל שנאמר לא עשה כן לכל עכו"ם ומשפטי' בל ידעום וכמה חומרות נמצאו בדברי רז"ל במדרשים וע"כ ראוי הי' לכם להפרישם ולמחות על ידיהם מלעשות תקלה זאת להם ולאחרים. וכתבו הראשוני' ז"ל שמנדין על דבר זה וכ"ש בזמננו זה שהאומות הם מבקשים לנו מקום מאין יבואו עלינו להיות הערכאו' שלהם נוטל חלוקתו עם היורשי' כאשר הוא חק דתם. ונפקא מינה חורבה להם ולכל קהלות הקדש והייתם אתם גרמא בנזקין ולכן עמדו ישרים עמודו לגדור פרץ להחזיר האנשי' האלה החטאים בנפשותם למוטב ולמחות על יד המחזיק בדבר זה ואי לא צייתי לכון תודיעונו דברי האמת ואנו נצוה את הנח"ש בגזירת עירין ובמימר קדישין ונשך למאן דלא ציית לדינ' כי אין ראוי להעלים עין מהדבר הזה וכל המזהירי' יזהירו כזוהר הרקיע ואשר לא ישמע אל קול מורים נוע ינוע והוא בחטאו ימות ועל ישראל שלום לבד ממנו:

ולענין הריב והמסה אשר נפלו בין היורשים. והאלמנות ב בענין המזונו' והכסות לצורך האלמנות. הנה מה שהוא נודע לנו כי אתם נוהגי' ע"פ דין התלמוד ואין לכם שום תקנה ומנהג בנשואין שלכם כמו שהם נוהגין התושבים אשר בעירנו הנקראים אל שכ"ליין. וידוע הוא כי דין התלמוד (כתובות נ"ב ע"ב) הוא להיות האשה כל ימי מיגר אלמנותה יתבא בבית בעלה ומיתזנא מנכסוהי כי זה הוא אחד מתנאי כתובה ואעפ"י שלא נכתב בכתובה כמו שנכתב דמי וע"כ הדין הוא שיהיו אלמנות אלו נזונות מנכסי בעליהן כל זמן שירצו לעמוד באלמנותן ולא יתבעו כתובתן בב"ד דהלכ' נפסקה כשמואל (שם נ"ד ע"א) דאמרי הלכה כבני גליל שחסו על כבודן שלא תזוז אלמנותם מתוך ביתם ולא כאנשי יהודה שחסו על ממונן ואין חלוק בין היו הנכסי' מרובים או מעוטי' דתזון מהם עד שלא ישאר אלא שיעור כתובתה ונוטלתו והולכת לה:

ג ולענין כמה הוא צורך מזונותיה בזה צריך הב"ד של המקום לעשות כפי ראות עיניהם כפי העת ולפי המקום ולפי כבודה וכבוד הבעל אם הוא יותר מכבוד' דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת ואפי' לאחר מיתה וכן ג"כ המדור. תנינא בבריית' (שם ק"ג א') נותנין לה מדור לפי כבודה ולפי כבוד בעלה וכן לענין הכסות נותנין לה כפי מנהג המקום וכפי מה שהיה כבוד הבעל להלביש אותה בחייו ובברייתא תנינא שמשתמשת בכלי כסף וזהב כמו שהיתה משתמשת בחיי הבעל:

ד וכן ג"כ יראה לע"ד מה שנהגו האלמנות לצבוע בגדיהם שחורי' ולהתעטף שחורים הכל כפי המנהג המקום וכפי כבוד הבעל ובודאי שאם האלמנ' הוסיפה להפסיד ולהשחית יותר על הראוי שיעלה עליה מה שהפסידה בחשבון כתובתה. ה וגם אם היה לה בחיי הבעל משמשת לשמשה ועשה דבר זה לפי כבודו ולא מצד אונס חולי ראוי לעשות לה כן בימי אלמנותה לבד אם היתה חולנית והוצרך הבעל להביא לה משמשת אין עושין לה דבר זה בימי אלמנותה אם נתרפאת מחליה וכ"ז הוא פשוט בדברי הפוסקי' ז"ל דרשו על ספר ה' וקראו ונתברר לכם הכל באר היטב:

ו ומה שרצו היורשים לומר לאלמנות ליטול מעשה ידיהן במזונותיהן אין ממשות בדברי היורשים וכ"ש הכא בנ"ד שהיורשי' הם גדולי' דפוסקי' לאלמנה מזונות אעפ"י שהיורשי' קטנים ופוסקים כפי ראות עיני הב"ד כמו שאמרנו ואפי' באשה דספקי לה מעשה ידיה אנו פוסקים לה מזונות ואם ימצאו לה היורשים אח"כ מעשה ידיה יתבעוה בהם ואם לאו ילכו להם כמו מה שכ' הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה"א הכ"ב) וכ"כ הטור בשמו וע"כ אין שומעין לדברי היורשים שאמרו לאלמנות טלו מעשה ידיכם במזונותיכם. אמנם הב"ד כשיפסקו לה מזונות הם נותנים על דעתם כמה הם מעשה ידיה וכמה תצטרך תוספת על מעשה ידיה ופוסקים לה וכל מה שיותר לה אח"כ הוא ליורשים שאפילו צמצמה על עצמה במזונותיה המותר הוא ליורשים:

ז ומה שרצו היורשים להוציא מתחת ידה קצת נכסים לפי שהנכסים הם רבי'. דעו לכם אחינו כי כל מה שתפסה האלמנה אין ליורשי' רשות וכח להוציא מידה כלום ואפי' יהי' הממון הרבה דלא ידעינן כמה יהיו ימי חייה או רעב כי יהיה בארץ או אם תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל המזונות ולכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל שאפי' אם תפסה ככר של זהב אין מוציאין מידה כלום והכי אמרי' בגמ' פ' אלמנה נזונת (צ"ו ע"א) אמר ר"א אלמנה שתפסה במזונותיה מה שתפסה תפסה וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה כלום וכהאי עובדא עבדינן שאין להוציא מתחת ידה כלום אלא כותבין עליה הכל ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא נזונת עד שתמות או עד שתתבע כתובה בב"ד אמנם צריך לחשב עמה על מה שבידה דהכי אמרי' בתלמוד ירושלמי תלמידו דר' יונה אמרי אמרינן לה אחוי לן מאי דבידך. וע"כ כתבו הפוסקים ז"ל מחשבין עמה אבל אין מוציאין מידה. ולכן אתם ברוכי ה' צריכין אתם לעמוד ולחשוב על האלמנות כל מה שבידן הן רב הן מעט ותפסקו להן מזונות אחר שתשביעו אותן שלא החביאו ולא הבריחו וכו'. דהרי פסק הרמב"ם ז"ל (שם ה"כ) שמשביעין למזונות ועליו ז"ל אנו דנין וכן אתם גם אתם. וא"כ אין להוציא מתחת האלמנות כלום ואפי' אם הוא ממון הרבה:

ח אמנם אם טענו היורשי' לומר שיונחו הנכסי' תחת יד האלמנה ויעשה בהם איזה הנאה או שבח והכל יהי' תחת רשות האלמנו' ליזון ממנו כדי שלא תכלה הקרן מחוייבי' הם הב"ד יצ"ו לעשות דרך נכונה כי כן כ' הרי"ף ז"ל בתשובה כי הב"ד צריכין הם להשתדל לשמור ממונם של בני אדם. וכן אנו דנין ועושין להעמיד הנכסי' באיזה דרך ואופן שיעשו הנאה ופירות כדי שתזון מהם האלמנה והקרן יהיה קיים אבל אם אמרו היורשי' לינתן בידם הנכסי' והם עצמם ישאו ויתנו בהם ברשותם ולא יטלו מהם דבר אין שומעין להם דחיישינן דלמא אכלי להו ומיכליא קרנא ואפי' אם יתנו ערבנין בדבר אינו מן הדין דאין אצל האלמנה אדם נאמן כעצמ' וע"י הב"ד אפשר להמצא דרך ישרה שיבררו לתועלת לב' הכתות ואם לא ימצא בארצכם דרך שתהי' נכונה לעשות פירות והנאה בנכסי' שיהא קרוב לשכר רחוק להפסד תניחו הכל ביד האלמנה כי אין בנו כח להוציא מידה כלום כמו שכתבנו והוכרחנו מדברי הפוסקי' ז"ל:

ט ואשר נפל הריב ביניכם לענין פרעון הכתובה אם תפרע מהמטבע הנהוג עתה או מהמטבע שהיה בזמן שעבוד הכתובה. י"ל בענין זה כי שורת הדין הוא שהמלוה לחבירו על המטבע והוסיפו בו עד חומש או גרעו בו חומש שלא יפרע לו אלא מהמטבע של שעת השעבוד שכאשר יהיה התוספת או הגרעון עד חומש וכ"ש ביותר אין אנו רואין אם הוקרו או הוזלו הפירות וכן הדין הוא בכתובת אשה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה. ודבר זה ברור הוא בדברי הפוסקי' ז"ל ולא אמרינן בגמ' מקולי כתובה וכו' אלא בענין מנה ומאתיים דאמרי' שתטול האשה הפחות שבמטבעו' כדתנן פ"ב דייני גזרות (ק"י ע"ב) נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא וכו' אבל בנכסי צאן ברזל דין חוב יש להם א"כ בענין הדין ראוי הוא לגבות לאלמנות אלו ממטבע שעת השעבוד זהו הנראה לכאורה לפי שורת הדין. אמנם מצד אחר נראה לנו דאין לגבות להם אלא ממטבע שעת גוביינא לפי שהכלל בידינו דכל הנושא אשה על דעת מנהג המקום הוא נושא. והנה אנו רואים כי בכל זאת המלכות הן בכתובות הן בהלואות דאין גובין זה מזה אלא לפי מה שהוא המטבע בשעת גוביינ' בין למעלה בין למט' ודבר זה הוא נוהג בכל המלכות אפי' בין האומות ולא נפל בזה שום ערעור בין בני אדם בכל אלו הזמנים אשר המטבעות בהם הם הלוך וחסור והאומות אע"פ שהם כותבין בשטרותיהם פלו' חייב לפלוני כך וכך דינרי זהב וכו' מן סכ"את הצריכוהו שפי' מן מטבע הזמן הנז' בסוף השטר אעפ"כ אינם מגבים אלא לפי עת הגביי' ואין פוצה פה ומצפצף שום טענה בדבר זה וא"כ חזר הדבר להיות מנהג מדינה וכל המלוה לחבירו על דעת המנהג הוא מלוה וכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא כי מנהג המדינה הוא יותר מדינ' דמלכותא דאמרי' (ב"ק קי"ג ע"א) דינא דמלכותא דינא. וכתבו קצת הפוסקי' ז"ל שאם המלך צוה לשנות המטבע בין להוסיף בו בין לגרוע בו וצוה שיהי' סך קצוב לכל דינר ודינר ושהמתחייב לחבירו דינר לא יפרע לו אלא כך וכך שאין לעבור פי המלך במה שצוה דדינ' דמלכות' דינא כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו וכן אלו החסרונות שנפלו במטבעותיהם היום כמה שנים הוא ע"פ המלכות והם מנהג בני המלכות להגבות בכל זמן וזמן כפי מה שהוא המטבע וכבר אמרנו כי כל הנושא על דעת המנהג הוא נושא וכל המלוה וכו'. וכן אמרו לנו האנשים אשר באו ממדינת פא"ס דאינם מגבים בכתובותיהם והלואותיהם אלא כשעת הגבוי ואע"פ שנפחתו המטבעות אצלם ביותר וכן בתלמס"אן בכתובו' ראשוני' כתוב בהם דינרי זהב זיאניי"א ממטבע וכו'. ואח"כ נפחת המטבע והנו היום בפחות מהחצי ממה שהיה ועכ"ז אינם גובי' אלא כפי עת הגוביינ' ואתם עצמכם כמה הלואות וכמה גיבוי כתובות עברו ביניכם ולא גביתי' אלא כשעת גוביינא וע"כ אין שומעין לטענת אלו האלמנות שהם טענו מה שלא נהגתם בו עד עתה. ואני ידעתי כי המשימי' עצמם כעורכי הדיינין הם אשר הכניסו באזניהם קול הברה זאת ולכן מה שהי' בארצכם ובארצנו עד עתה הוא שיהי' עם אלו האלמנות כי אין לשנות ממנהג המדינה אשר הוא יתד ופנה. בכל אלו הארצות ימים על ימים שנה על שנה.

י ולענין בלאות האלמנה ונכסי נדוניית' שהביאה מבי נשא הדין נותן שתטול אותם משום שבח בית אבי' ואם הם עושין מעין מלאכתן נוטלת אותם כשומא ראשונה וכל הנושא על דעת מנהג זה נושא וענין זה שאמרנו שנוטלת אותם כשומא ראשונה פי' אותו מהר"י קארו ז"ל בט"אה סי' פ"ח וז"ל ונ"ל שאותו מנהג שכתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא נאמר אלא במקו' שנוהגים לכתו' בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלו' בכך וכך וכמו שהם נוהגין היום בני רומאנ"יא והא"ל מסתע"רבן אבל כגון אנו שאין אנו כותבין שום כלי בפרטות אבל כוללי' הכל וכותבין הכניסה לו בגדי' ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור עכ"ל ז"ל. ואנו במקומנו זה עיר אלגזאייר נהגנו שלא לכתוב פרטות הבגדים והתכשיטין בכתוב' אבל אנו עושין שומא לנדוניא ע"פ שמאי' וכותבי' בפנקס אחד פרטות כל תכשיט ותכשיט בכמה הוא נשום וכותבין בסוף הפנקס בזה הלשון זאת הנדונייא שהוציאה פלו' לפלו' שסך שומתה כך וכך ובזה הסכום קבלוה שלוחי הבעל והיה זה ביום וכו'. והעדים חותמין וישאר הפנקס ההוא ביד הבעל למשמרת עד היום אשר יבואו לידי גיבוי כחוב' ויביאו הפנקס ההוא ותקבל נדוניתא כפי שומא ראשונ' זה מנהגנו והוא כמנהג של בני רומאנ"יא והא"ל מסתער"בין אשר כתב מהר"י קארו ז"ל ועל כיוצא בזה כ' הרמב"ם ז"ל כל הנושא על דעת המנהג הוא נושא ואתם אחינו אחר שאין אתם כותבין התכשיטין בפרטות בנדוניא ואין אתם עושין פנקס בעידי שומא כמונו דודאי האלמנה אינ' נוטלת בלאותיה אלא כפי שווין בעת הגבייה דהכי אמרי' בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן לו בדמים נוטלתן בדמים וכו' כלומר אם הכניס' אותם בשומא בדמים נוטלתן בדמים ובין שהשביחו בין שהכסיפו הכל לבעל זהו לפי הדין ואם יש לכם שום מנהג בגבייה עשו כפי מנהגכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל. יא ומאשר האלמנות טוענות שלא לקבל כליהם ובלאותיהם טענת' בזה אינה טענ' ויכולים היורשים לסלקם בכליה' בעל כרחם כמו מה שכ' הריב"ש ז"ל אע"פ שיהי' המנהג שלא לגבות לאלמנ' כי אם מן העידית כמו שנוהגי' בקצת מקומות כ"ש אם מנהג מקומכם כמנהגנו לגבות לאלמנה מן הזיבורית ומה גם עתה בלאותי' ואחר אשר הראינו אתכם שורת הדין אם ראו עיניכ' לעשות משפט של שלום לפשר בין האלמנות והיורשי' הנה מה טוב ומה נעים ואנו מסכימי' עמכם בזה שתעשו פשרה נכונה וישרה להוסיף לאלמנות על כתובתן כפי מה שירא' לכם לפי העת ולפי המקום ולפי כבוד הבעל ותוציאו האלמנות מהמזונות והמותר יטלו אותו היורשים ליהנות הם גם הם בנחלת מורישם. ואכלו את חקם וחיתה נפשם. והקולות יחדלון ולא יהיו כל הימים במחלוקות. כי היורשים לנחלתם עיניהם תלויות. והאלמנו' לכלות הכל הנה הומיות. ולהוציא הוצאות למיכלא קרנא לבן צופיות. לפי שאין היורשי' בניהם וכ"ש לפי מה ששמענו יש ביניהם מלחמה ערוכה. וע"כ פשרו ביניה' ועשו אתם ברכה. והי' זה שלום ואיש על מקומו יבא בשלום וגדול הוא השלו' שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והוא ירום לרחמיכ' ויחכה לחננכם ויפן ברחמים. כאות נפשכם הטהורה ונפש אחיכם. דורשים שלום האהבה עד שתחפץ. וחתמו עליה חכמי העיר יש"צו ואני באתי אחריהם. וחתמתי בעקבותיהם. שלמה ס"ט בכמה"רר צמח דוראן נר"ו: