שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/י
למשכיל ונבון ה"ר יעקב גבושון יצ"ו
שאלה י: וזה לשון שאלתו ראובן נתן פקדון לשמעון למכרו לו בהליכתו למדינת הים ואמר לו מכור לי זה הפקדון סתם ובעת בא הנפקד לעירו שאלו ראובן המפקיד בכמה מכר הפקדון וא"ל בכך וכך מכרו ויצעק ראובן צעקה גדולה ויאמר היאך מכרת לי מה ששוה ששים דינרי זהב ויותר בה' ד"ז לא יעשה זה אפילו מי שלא ראה מאורות מימיו והנה כל העולם יודעים שזה הפקדון שוה לפחות ששים דינרי זהב ואתה אומר שמכרת אותו בה' דינרי זהב. אי אפשר לשום דעת בעולם לסבלו ושמעון טוען אתה האמנתני על פקדונך ועשיתי מה שנראה לי. יורנו מורינו אם הדין עם שמעון כל עוד שהאמינו ראובן ויפטר שמעון מלשלם. או כל עוד שיצא זה הענין מגדר האונאה ואין זה אלא היתול בעלמא ויתחייב שמעון לשלם האר עינינו ושכרך הרבה מאד ואתה שלום:
תשובה: ק"ל בפ"ב דקידושין (מ"א ע"ב) ובגיטין פרק השולח (מ"ז ע"ב ע"ש) ובכתובות פ' אלמנה ניזונת (צ"ט ע"א) ובפ"ה דבתרא (פ"א סע"ב ע"ש) דשלוחו של אדם כמותו בכל מילי כדנפקא לן מקרא דושלחה מביתו וכן מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו'. ואתיא מבינייא ומש"ה האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין או עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואינו צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם יש ביניהם כפירה בקצת טענות. ולא אמרן דמה שעשה השליח עשוי אלא אם עשה השליח רצון משלחו א אבל אם השליח שינה מדעת משלחו לא עשה ולא כלום ואפי' אם לא צווהו המשלח בפי' אלא אמר לו מכור סתם או לקנות סתם והלך השליח וטעה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי הוא אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אמרינן נחזי השתא אי איכא אונאה אי לא דלא אמרי דשתות קנה ועבדים ושטרות וקרקעות אין בהם דין אונאה אלא במוכר שלו או קונה לעצמו אבל שליח שטעה בכל שהוא חוזר כדאמרי' פ' אלמנה ניזונת (צ"ט ע"ב) איקלע רב נחמן לסורא ועל לגבי' רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי וכו' א"ל אע"ג דטעה שליח א"ל בטעה שליח לא קאמינא א"ל והאמר מר אין אונאה בקרקעות א"ל ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן בריש פרק האיש מקדש (מ"ב ע"ב) גבי הא דאמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו'. עד ולא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך וכו'. ובפ' אלמנה ניזונת (ק' ע"א) ג"כ אסקינן דשליח כאלמנה כלומר שאם טעה בכל שהוא מכרו בטל. ב וכל זה בשליח סתם אבל אם התנה השליח עמו שהוא נעשה שליח בין לתקון בין לעות אז אפי' מכר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור עליו דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים:
א"כ לענין הדין לנדון שלפנינו לפי השאלה מאחר שראובן עשה לשמעון שליח למכור לו פקדונו סתם ר"ל שלא אמר לו בין לתקון בין לעות והלך השליח וטעה טעות גדולה ומפורסמת כפי שאלתך אם הי' אפשר שימצא השליח את הקונה ויברר בעדים שידע הקונה שהוא שליח היה המכר בטל וחוזר החפץ לבעליו ולא יפסיד השליח כלום. ולדעת מהרי"ק ז"ל אע"פ שלא ידע הקונה מתחלה שהמוכר הוא שליח רק שיברר אותה בעדים שהוא שליח שהמקח בטל ואם אי אפשר להמצא הקונה כפי השאלה שהוא מעבר לים יפסיד השליח כדאמרי' בפ' גט פשוט (קס"ט ע"ב) ההיא איתתא דאמרה לגברא זיל זבין לי ארעא אזל זבין שלא באחריות וכו' ומסקינן אמר ליה רב נחמן זיל זבנא וכו' וכן הביאוהו הפוסקים ז"ל וכן כתב הרמ"בם ז"ל (פ"ב מה' שלוחין ושותפין ה"ד) וז"ל השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אעפ"י שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל:
ג ומה שנראה לי לדקדק בזה הוא אם המשלח נתן לשליח חפץ אחד למכרה ואינו מהדברים שיש להם ערך ידוע ולא הזכיר לו הסכום שימכור בו רק אמר לו מכור לי סתם חפץ זה והלך השליח ומכרו כדרך המוכרים שהראה לתגרים ועשה כל יכלתו ועכ"ז נתאנה במכירת החפץ כמו שיקרה תמיד לסוחרים בדברים שאין להם סכום ידוע. י"ל שאין למשלח על השליח כלום דהיה לו להודיע ולומר לו חפץ זה ערכו כך וכך ואין לו עליו רק חרם סתם או הדרת הראש שלא פשע ועשה כל יכלתו ושלא לקח לעצמו שום דבר מאותו פקדון ואין לו עליו שבועה אפילו דרבנן אלא אם יטעון עליו טענת ודאי שהוא פשע או לקח וזה דבר ברור הוא. ואם הפקדון הוא מהדברים הידועים והניכרים בסכומם והטעות נרא' לעין כל כפי שאלתך אז הוא הדין כאמור בשכבר. ובזה די לנבון וחכם כמוך האדון כי על כיוצא בך אז"ל לחכימא ברמיז'. נאם אחיך שלמה ס"ט בכמהר"ר צמח דוראן נר"ו: