שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/טז

ענין יו: תלמסאן לחכמיה ודייניה יש"ץ. ולפי שראיתי קבלת העדות אשר שלחו לידינו והכחשותיהם זאת אומרת בכה וזאת אומרת בכה אחת מחייבת ואחת פוטרת ואחת אומרת לא כך העדתם ואחת מעידה על חברתה שנתקבלה שלא בפני בע"ד. ולכן קדמתי להם תוכחת זאת שכך אמר שהמע"ה טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת:

בראותי המגלה. והנה אימה חשכה גדולה. נפלה עלי ואומרה אויה לי אללי. כי תורה נעשית כתורות הרבה. לזאת יחרד לבי. ויראה ורעד יבא בי. והדבור אין בי. בקראי קבלת העדויות. בבתי דינין עשויות והם בדבריהם שונים. והנה עלו כלם קמשונים. וכסו פניהם חרולים. לאשר הם כמו דברי התולים. כי כל אחד מהעדים לדרכו פונה ודברי חבירו משנה ואשתומם על המראה פחד קראני ורעדה. ובאה בי קפדה. לאשר ראיתי שערוריה. אשר כדבר הזה לא נהיה. כי הב"ד וש"צ אומרים בפסק דינם שהעידו לפניהם עדים כשרי' בדברים ברורים. כי האב והבן כל ימי היותם היו יחד. סמוכי' כלם על שולחן אחד. ועל זה בטלו כח החזקה והיתה להם ליורשים למכשול ולפוקה. לעשות להם דין מאן דלא ציית לדינא. ולכן נמסרו ביד האומות ולא מצאו בפניכם חנינה. והחכם ה"ר פלו' נגד היורשי' נתמרמר. ונתנם ביד אדוני הארץ כתוא מכמר. ובעדות אחרת כתוב הפך מזה. וקרא זה אל זה. ואמר כי העידו עדים אחרים. ולפני הב"ד השמיעו קול דברי'. כי האב והבנים היו מפורדים בממון ובקניינים. ולא היו דרים כל ימי היותם. וחלוקים היו בדירתם ובעיסתם. והאב ואשתו היו דרי' באורייה. והבן לעצמו דר בחצר כי שם היה הוא ובניו כל ימי היותן. והחצר היתה כמה שני' בחזקתו. והנה א"כ לדברי העדות הזאת טענת היורשים היא טענה. ואם לא רצו לצאת מן החצר אין להם טענת מאן דלא ציית לדינא. כי חזקתם וחזקת אביהם המורישם היא טענה חזקה. ולהם היא החצר לחקה. ואף גם זאת העדו' האחר' מעידה ואומרת כי עדות הראשונה נתקבלה שלא בפני בעל דין. ומזה נעשה בשרי חדודין חדודין. וגם העדי' הראשוני' הם עצמם מעידים. ואחר עדותם הראשונה חוזרי' ומגידים. כי לא העידו על סמיכת השלחן רק אמרו לא ידענו. וא"כ אין כאן עדות דאינה ראיה לא ראינו. ולכן על כל דברי העדות האלה לא ידעתי אל מי מהם אפנה לעזרה. כי כל אלו העניני' אינם מדרך הישרה. ועל כן על זאת החזקה. אשר נפלה עליה ביניכם החלוקה. לא אשים תורה וחקה. כי דרכה בכל אלו הבלבולים מדרך האמת רחוקה. אמנם מעיקרא דדינא פירכא. דהאי מילתא לית בה סמיכה. למגבי ארמלתא. באתרא דנהיגי למכתב כתובתא. בכתובות קרובותיה. בנות דודה ואחיותיה. עקר ותוספת ונדוניא. מה שלא הסכימו הפוסקים ולא אית לי' שום ראיה. ובודאי כל מה שעשה ה"ר פלו' ליורשים הוא שלא ע"פ הדין. וכ"ש דלפי השנאה שהיתה ביניהם היה לו לסלק עצמו ולא יורה ולא ידין. כי בעלי הדין לא קבלוהו עליהם. והיה להסתלק מדיניהם. ולא די לו בזה אלא שהקריב לפני האומות משפטיהם והפסידם ממון רב תוספת על מה שדן שלא כדין להם. והוא יתברך יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ואין לנו להוסיף בדברים אלו ולגלות. כי ענייני דין זה כמוהו לא נהיה מעולם. אמנם המשפט לאלהים הוא והוא ית' יביא במשפט על כל נעלם:

והנה הדין בזה אזכרנו. ומהגמ' ומדברי הפוסקי' ז"ל אודיענו. ממה שהוא ידוע כי בימי רז"ל חכמי התלמוד היו מקומות חלוקים במנהגם בענין כתובותיהם שיש מקומות שהיו נוהגים לכתוב כתובה ומקומות היו נוהגין שלא לכתוב כתובה ועל האי מנהגא תנן בפ' נערה שנתפתתה (נ"א ע"א) לא כתב לה כתובה אלמנה גובה מנה ובתולה גובה מאתים. ועוד תנן בפ"ב דכתובות (ט"ו ע"ב) האשה שנתאלמנה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר בעולה וכו' ומההיא אומרת והוא אומר ש"מ דבמקום שאין כותבין תנן דאם איתא דאין נישואין בלא כתובה מספר כתובתה נשמע אם בתולה נשאה אם אלמנה. ותנן נמי בפ' הכותב (פ"ט ע"א) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה וכו' ואוקמא שמואל בגמ' במקום שאין כותבין כתובה ומאי דאמרי' (ב"ק פ"ט ע"א) אסור לאדם לשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה היינו במקום שנוהגין לכתוב כתובה אבל במקום שנוהגים שלא לכתוב כתובה יש לסמוך בזה על תנאי ב"ד דקי"ל בפ' נערה (נ"ב ע"ב) דתנאי ב"ד אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי. ותנן נמי בפ' הנושא (ק"ד ע"א) אלמנה שבאה לגבות כתובת' כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים וכו' וחכ"א וכו' ואמרינן עלה בגמ' אמר רב יהודה אמר רב העיד ר"י בר"י לפני ר' שאמר משום אביו לא שנו אלא כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה לעולם. ואתוקמא שמעתתא דכשאין שטר יוצא מתחת ידה מחלוק' דגרסינן התם שלח ליה רב נחמן וכו' לרנב"י למדנו רבינו בשטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת או בשאין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה מחלוקת והלכתא כדברי מי שלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מחלוקת והלכתא כדברי חכמים. והאי דאוקמינן כשאין שטר יוצא מתחת ידה היינו במקום שנוהגין שלא לכתוב כתובה אבל במקום שנהגו לכתוב כתובה ואין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אפי' תבעה כתובתה ביום מיתת בעלה אין לה כלום והיינו הוא מתני' דאייתינן לעיל הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה אפילו הוציאה גט אם אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אינה גובה כלום. וכהאי אוקמתא פסקו רובי רבוותא ע"ה הריא"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והטור זצ"ל וז"ל הרמב"ם בפי"ו מהל"א אלמנה שהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו'. ואם אין לה שטר יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכו' עד בד"א במקום שדרכן לכתוב וכו'. א ועתה יש לבאר מה היא גובה במקום שאין כותבין כתובה. והנה יש בזה מחלוקת לפי הגרסאו' דגריס רש"י ז"ל ושאר רבואתא כמו שתראה בגמרא בפ' הנושא וע' בפרש"י ותוס' ז"ל והרא"ש ז"ל פסק כגרסת רש"י ז"ל ולא נפל המחלוקת ביניהם אלא בענין העק' והתוס' אבל בנדונייא כ"ע לא פליגי דאינה גובה אפילו במקום שנהגו שלא לכתוב כתובה דהנדונייא אינה תנאי ב"ד אלא חוב וקי"ל דאין גובין מהיתומים אלא אם היה שטר חוב יוצא עליהם וע"פ הדרכים הידועים לרז"ל ופירש כן בביאור ה"ה ז"ל בפי"ו מה"א וז"ל ודין הנדוני' כדין החוב לדעת רבינו וכ"כ הרשב"א ז"ל. ומ"מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדונייא אלא כשמראה כתובתה. ומ"מ נ"מ היכא שהיורשי' מודי' שלא פרעוה שאעפ"י שאבדה כתובתה גובה נדונייא עכ"ל. מתוך דבריו למדנו דבכל מקום בין במקום שכותבין בין במקום שאינן כותבין הנדוניא אינה נגבית אלא אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה או אם היורשים מודים בנדונייתה שהוא כך וכך ושלא נפרעה: ואחרי הדברים האלה י"ל כי בזמנינו זה כל העולם הם נוהגין לכתוב כתובה וגם כי שמענו דבקצת מקומות אין כותבין בשעת כניסה לחופה רק מעידים עדים וקונין מהבעל וסומכין בזה על מ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"י מה"א ה"ט) וז"ל א' הכותב וא' שהעידו עדים עליו וקנו מידו וכו' אין זה נקרא מקום שנהגו שלא לכתוב כתובה דמאחר שקנו מידו הו"ל כמו שכתבו דקי"ל סתם קנין לכתיבה הוא עומד. וא"כ יראה בבירור כי בזמננו זה אם באה אלמנה אחת לגבות את כתובתה אפי' סמוך למיתת בעלה ואין שטר יוצא מתחת ידה אין להגבותה כלום כמו שהוכחנו. וכמו שכתבנו לשון הרמב"ם ז"ל בבירור אבל קצת מהפוסקים ז"ל הסכימה דעתם שאם נאבדה כתובתה של אשה מחמת איזה דבר ונתנה אמתלא לדברי' שנאבדה כתובתה שמוציאין כתובו' קרובותיה וכו' וכ"כ בעל העטור ז"ל וז"ל רבינו שרירא ורבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שהאשה שאבדה כתובה ונתאלמנה או נתגרשה לא מיבעי' מאתן דחזו לה דגובה אלא אפי' תוס' גובה וכיצד עושין מוציאין ב' או ג' כתובו' מקרובותי' ומגבין לה כפחותה שבהם ובשבועה עכ"ל ז"ל. הנראה פשוט מלשון זה דאפי' לתקנת רב שרירא ז"ל שמוציאין כתובות קרובותיה היינו לענין התוספת דרואין בכתובות קרובותיה כמה נהגו להוסיף בכבוד אותה משפחה לפי כבודה ויחוסה כי כן היו נוהגין להוסיף לנשים לפי כבוד יחוסן ומשפחתן ולא הי' להם דבר מיוחד בענין התוספ' אלא כל משפחה לפי יחוסה אבל הנדוניא ליכא מאן דאמר דמכ"ש אם במקום שנהגו שלא לכתוב כתובה אמרי' דהנדונייא אינה נגבית אלא בהודאת היורשים וק"ו במקום שנהגו לכתוב ואין שטר יוצא מת"י דודאי נדוניא שהוא חוב לא מגבינן לה וזה דבר ברור שעל הנדוניא הוה מצי אבוהון למטען למימר לאינתתיה את מחלת לי או פרעתיך או מכרת לי כתובתך וכיוצא בזה ואין לה עליו רק שבועה והשתא דליתיה לבעל אנן טענינן ליורשים כל מאי דהוה אבוהון יכול למטען. אמנם בעיקר הכתובה שהוא תנאי ב"ד והתו' שהוא תנאי כתובה ק"ל הטוען אחר מב"ד אין בדבריו כלום ודבר זה הוא מבורר במקומו. וא"כ אפי' מי שירצה לסמוך על דעת רב שרירא ז"ל היינו בענין התוספת לא בענין הכתובה. וכדי שלא יחלוק בזה שום חולק אבאר דבר זה מלשון הטור ז"ל וז"ל סימן ס"ו ואם יש משפחות שנוהגין לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים הרשות בידם וכו' עד לפיכך אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה וכו'. הרי לך מבואר שאין מדקדקין בכתובות קרובותיה רק על התוספות ודברים פשוטים הם. וגם מהר"י קולון ז"ל כתב שורש י"ט וז"ל וכן כתב ראבי"ה ז"ל במשפטי הכתובות ולאו דוקא מנה מאתים דוקא גובה אלא גובה כפי המנהג שנהגו לכתוב לבתולות כמ"ש המרדכי ז"ל שמביאין ב' או ג' כתובות מקרובותיהם ונותנין לה כפחות שבהם. וא"כ עתה שנהגו כל האשכנזים לכתוב לבתולות שש מאות דוקאט"ו ובגדיה ותכשיטיה ודאי תגבה שש מאות דוקאט"ו דאין לך בדיקת קרובות יותר מזה כיון שנהגו כך עכ"ל. הרי לך מבואר מדבריו וז"ל שאין בדיקת קרובו' רק לענין התוספות. וע"כ למנהגן שהיה ידוע להם שש מאות דוקא"טי מוסיפין לכל הבתולות אמר שא"צ לבדוק בכתובות הקרובות רק מגבינן לה שש מאות דוקא"טי והדברים פשוטים הם דוק ותשכח. וכ"כ א"ז הרב שלמה בן הרשב"ץ ז"ל ופירש בבירור שדעת רב שרירא ז"ל ורבינו האיי ז"ל בהוצא' הכתובה אינה רק לענין המאתים והתוספת אבל הנדוניא ליתא מאן דאמר הכי וז"ל בתשובותיו סי' רפ"ט וכיון דאנן כתבינן כתובה והיא לא הוציאה שטר כתובתה אינה גובה כלום. ואעפ"י שנחלקו על זה קצת מהגדולים ז"ל ונחלקו בדיעותיהם דקצת מהם סוברים דמנה ומאתים דהוא תנאי ב"ד גובה אבל תוספת לא גביה והכי נמי סבר ר"ח ז"ל ורש"י ז"ל אבל רבואתא אחריני סברי דאף תוספת נמי גביא דתנאי כתובה ככתובה דמיא כדאיתא בריש פ' אעפ"י (נ"ד ע"ב) וזהו סברת רבינו יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל והרב בעל העטור ז"ל וכ' שכן היא דעת רב שרירא ז"ל ורבינו האי וגאוני' וסברת ריש מתיבת' ז"ל. וכתב בשמם כיצד עושין מוציאין ב' או ג' מכתובות קרובותיה ומגבין לה כפחות שבהם ובשבועה עכ"ל ז"ל. הרי לך מבואר היטב שאין דעת רב שרירא ורבי' האי בבדיקת כתובות הקרובות רק לענין התו' אמנם הנדוניא ליתא כמו שהוכחנו מתשובת ומדברי הפוסקים ז"ל:

ואחרי אשר כתבנו דברי מהר"י קולין ז"ל שכתב בשם ראבי"ה ז"ל במשפטי הכתובות ושכתב ג"כ בשם המרדכי ז"ל עמדנו על דברי המרדכי ז"ל במקומו וראינו מהם לכאורה כי דעתו ז"ל שגובה בכתובות קרובותיה גם הנדוניא. שכ"כ ז"ל בשאלתו פ' הנושא וז"ל. ורבינו שמשון בן אברהם ז"ל פסק כר' יוחנן (ב"מ י"ז ע"א) דהטוען אחר מב"ד לא אמר כלום ואפי' לא נקט' כתובה וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכה למעשה וכל גדולי אשכנז ולאו דוקא מנה מאתים אלא אפי' מאה דינרים ונדוניא דהוו להו עתה כב"ד של כהני' שהיו כותבים ארבע מאות זוז. וכתב ה"ר יצחק ברבי מנוח ז"ל דכן עשו כל גדולי צרפת וכן כתבתי לעיל פ' הכותב משם ספר חפץ וכן כתב ראב"יה ז"ל במשפטי הכתובות עכ"ל. הנה נראה מדבריו שגם הנדוניא גובה שכן אמר ולאו דוקא מנה מאתיים אלא אפי' מאה דינרים ונדוניא. אבל אי דייקת שפיר בלישניה האי נדוניא דקאמר לאו בגדיה ותכשיטיה קאמר דהיינו נדוניית' אלא האי נדוניא דקאמר היינו למנהג שנוהגים בקצת מקומות להוסיף בנדוני' שאם נדוניית' שהביאה מבית אביה היה מאתים דינרים כותבין שלש מאות בשם נדוניא ומוסיף מאה אחרים או מאתים וקורין אותה בשם תוספת ועכ"א ז"ל ולאו דוקא מנה ומאתים אלא אפי' מאה דינרים ונדוני' דהוו להו כב"ד של כהנים וכו'. הנה נראה בפי' שאין דבריו ז"ל על הנדוני' בפי' ממה שאמר דהוו להו עתה וכו'. ואין דברים אלו נאמרים רק על התוספת כמו שמבואר בגמ' במקומו. וגם יש להוכיח שאין דבריו ז"ל רק על התוספת מתחלת לשונו שכתב הרשב"א פסק כר"י (ב"מ י"ז ע"א) דהטוען אחר מב"ד וכו'. ומב"ד היינו המאה והמאתים כי הנדוניא אינה מב"ד ולא תנאי ב"ד רק כשטר חוב וא"כ אין דבריו של רשב"א רק במנה ומאתים והוסיף לומר וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכל גדולי אשכנז וכו'. ר"ל פסק הר"ם כמו שפסק רשב"א ז"ל. והוסיף לומר ולאו דוקא וכו'. ר"ל שהוא ז"ל מבאר דעת רשב"א ז"ל וגדולי אשכנז דהם אינם חולקים על ספר המצות במנה ומאתים לבד אלא אפילו בתוספת דאינהו ז"ל אמרו ראיה לדבריהם דהטוען אחר מב"ד וא"כ דעתם הוא אפילו התוספת דהיא ג"כ נקראת תנאי ב"ד. ואעידה לי עדים נאמנים דהאי דאמר המרדכי ז"ל והנדוני' לאו דוקא אלא על התוספת קאמר חדא שמהר"י קולון ז"ל אמר בלשון תשובתו שכתבנו לעיל וכ"כ המרדכי ז"ל וכ"כ ראבי"ה ז"ל במשפטי הכתובות והוא ז"ל אין דבריו אלא בתוספת כמו שהוכחנו מדבריו לעיל ודוק בלישניה דאמר וא"כ עתה כיון שנהגו כל האשכנזים לכתוב לבתולו' שש מאות דוקא"טי ובגדיה ותכשיטיה ודאי תגבה שש מאות דוקא"טי דאין לך בדיקת קרובות יותר מזה כיון שנהגו כך הרי בירר ז"ל בדבריו ואמר ודאי תגבה שש מאות דוקא"טי ולא קאמר שש מאות דוקא"טי ובגדיה ותכשיטיה. ועל סברא זו הביא ראיה מדברי המרדכי ז"ל. ועוד יש ראיה נוכחת בלשונו ז"ל דקאמר וכן נהגו ועשו מעשה כל גדולי צרפת וכן כתבתי לעיל פ' הכותב בשם ספר חפץ ובשילהי פרק הכותב ז"ל וז"ל כתב בעל החפץ אשה שאבדה כתב כתובתה ונתאלמנה או נתגרשה גובה אפילו תוספת ומביאין ב' או ג' כתובות וכו'. הרי שלא הזכיר בעל החפץ נדוניא כלל דלא ריבה בלשון אפי' אלא תוספ' מטעמא דתנאי ב"ד כדאמרי' וא"כ ילמד סתום מהמפורש וזה ברור הוא. וגם יש להוסיף ראיה לזה מלשון סמ"ג ז"ל בהלכות אשות וז"ל אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות ולא מזון הבנות שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה ואעפ"י שלא טען היורש אנו טועני' לו ואמרי' לה הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונות אא"כ אין דרכן לכתוב כתובה. ויש מרבותינו שבצרפת חולקים על זה מההיא דהטוען אחר מב"ד לא אמר כלום עכ"ל ז"ל. הרי בפי' קאמר סמ"ג ז"ל דרבותינו שבצרפת טעמא דידהו הוא מההיא דהטוען וכו'. ואין דברים אלו נאמרים רק על המנה והמאתיים ואם יש לרבות ולהוסיף בדבריהם נוסיף התוספת והמרדכי עצמו הביא ראיה לדבריו מרבני צרפת וזה דבר ברור וכל זה הצרכנו שלא להטעות הנוסחא הכתוב בה אפי' מאה דינרים ונדוני'. ולפי האמת היא נוסח' מוטעת כי נדוני' לא באה בכתובים כמו שכתב בפ' הכותב בשם בעל חפץ:

ומעתה יש לתמוה על הב"ד ישצ"ו איך הגבו לאלמנה זו נדוני' ותוספת אין להם בזה ידים ורגלים. ומה שאמרו שהם סמכו על המנהג זה המנהג מעולם לא שמענוהו שנהגו בו בארצכם. ומה ששמענו מפי הזקני' הוא כי כאשר בא צר ואויב בשערי תלמסאן ונאבדו כל הכתובות ואח"כ כאשר נתיישבו הנשארים מהקהל מה"רר שלמה כלץ זל"הה ובנו מה"רר יהודה ז"ל עשו תקנה בדבר והכריחו לכל האנשים לחדש כתובותיהם לנשיהם כמו שהדין נותן. ואם היתה נופלת הכחשה בין האיש והאשה כמה היה בנדונייא היו מוציאין כתובות הקרובות להוכיח. אמנם לענין גבייה מן היורשים לא שמענו דבר זה מעולם ולא הי' להם לב"ד להוציא היורשים מחצרם ולהפקיע חזקתם להגבות כתובת זקנתם בלא שטר כתובתה בידה אבל החמשים דינרי זהב הנמצאים אתה יכולה היא לתפשם אעפ"י שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה תשבע שיש לה שטר כתובה על בעלה ואין בו פחות מחמשים דינרי זהב ושלא מחלה וכו' ותטול אותם. אבל להוציא מן היורשים הנדוני' בכתובות קרובותיה זו אינה משנה כמו שהוכחנו בראיות ברורות לבעלי השכל והמדע צהורות ונהורות. והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו ויעמידנו על האמת ואויבינו יצמית. ושלום רב יבא ויקרב. על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון. דאנא זעירא די בהון. שלמה ס"ט בכמ"הר צמח דוראן נר"ו.

וזהו מה שחתם עליה כמה"ר אבי נר"ו.

חכם בני ישמח לבי גם אני נפל לידי הלכה למעשה והוצאנו כתובות הקרובות לענין התוספות לא לגביית הנדונייא שלא נאמרו דברים אלו רק לענין מנה ומאתיים והתוספת לא לענין הנדוני' ולפי שאמרו רבותינו ז"ל אם בא להוסיף מוסיף לזה הוצאנו הכתובו' לידע כמה נהגו להוסיף לכבוד המשפחה נאם אחיכם צמח ס"ט:

וזהו מה שהוסיף החכם ה"ר משה משיש נר"ו.

אעפ"י שדברי הה"ר המשיב נר"ו נאים ויפים. מתוקים מדבש ונפת צופי'. תשובות נצחות מספיקות בענינים רצופים. נכוחים למבין מחודדים חריפים. אין בהם נפתל ועקש ולא דברים מחולפים. בראיות ברורות. סוגיו' וסברות. להוציא תעלומה לאורות. התחיל בתוכחותיו בשפתי דעת וטוב טעם. חן ימצא כמאמר הכתוב ולמוכיחים ינעם. גם אני לא אחשוך פי להביא ראי' ברורה שלא אמרו ז"ל כתובות קרובותיה אלא לענין התוספת מדברי בעל הטורים ז"ל (אהע"ז סי' ס"ו) וז"ל ואם נשי משפחתו יתרות על נשי משפחתה עולה עמו וכו'. ודברים אלו לא שייכי אלא בתוספת דאלו בנדוני' אין בה עלייה וירידה אלא לפי מה שהוציאה בין רב למעט ע"פ החשבון. זהו מה שנראה לנו מן הדין והש"י יצילנו משגיאות אנס"ו. אחיכם משה ס"ט בן החכם השלם ה"ר יצחק משיש זל"הה: