שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רנ
בגאיה על ענין שאירע לשם
ענין רנ:
הענין אשר נפלו עליו עצומים בבגאיה הוא שנמצא כתוב בכתוב'. . דהנעלת ליה מבית אמה ואומרים שאם תמות האשה תחזיר מקצת נדוניתה לאמה. ומפני זה הטפיסו הכתובה שלא מדעת האשה כדי שאם יעלים הבעל הכתוב' שתוכל האם ויורשיה לתבוע מהבעל באותו הטופס. והאשה אומרת שלא צותה לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום דהנעלת ליה מבית אמה כי האמת הוא שלא נתנה לה האם כלום אלא היא הכניסה אותם ממה שגבתה מנכסי בעלה הראשון וגם ההטפס' ההיא נעשית שלא מדעתה:
והנה העיון בזה הוא בשלשה דברים. האחד הוא במה שלא צוותה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אם יש בטענתה ממש. והשני במה שלא נתנה לה אמה כלום או אפילו נתנה אם לא השאירה זכותה קיים בשטר חתום כהלכ' אם יש לה זכות עליה. והשלישי בהטפס' הנעשית שלא במצוותה אם היא פסולה:
הראשון אמנם הסופר העיד כי מעצמו כתב כן. ולא נמלך בה ולא באמה אלא שכתב כמו שמצא בשאר כתובו'. וגם העדים מעידים כן ואם הדבר כן אין לאם ולא לבאי כחה זכות עליה. ונאמנים העדים בזה. ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד ודבר זה מתברר מהירושלמי (שביעית פ"י ה"ה) שאמרו על שטרי חוב המוקדמין. מי מודיע א"ר אבא א"ר יוחנן העדים מודיעין ולא כן אר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תאנו כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא כשאמרו על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"כ הירושלמי. והנלמד מזה הוא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשעוקרים העדות אבל כשמקיימין העדו' בכללו ובדבר אחד אומרים שלא העידו עליו נאמנים ופירש רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנ' במס' שביעית שאפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ונלמוד מזה שהעדים הם מעידים על גוף השטר ובדבר שאפשר לטעות אומרים כי לא בהשגח' כתבוהו נאמנין הם ואין כאן משום מגיד ואינו חוזר ומגיד ואע"פ שרבינו הרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו בפ' איזהו נשך שהירושלמי הוא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ודבריו צריכים עיון גדול. שאם אין כתב ידם יוצא ממקו' אחר למה אין נאמנין לומר לא חתמנו אבל בנדון הזה יודה רבי' ז"ל שאפי' כתב ידם יוצא ממקו' אחר נאמנין שדבר זה רגילים הוא לטעות בו העדי' שלפי שכך הוא כתוב בשאר כתובות או כיוצא בו חשבו שאין קפידא בדבר אם נכתב אם לא נכתב ויש ראיה לזה שאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין כדאי' בפ' גט פשוט (קס"ז ע"ב) שרבה בר בר חנן חתם בההוא תברא שעשתה האשה לבעלה ובאה האשה ואמרה שהיא לא צוותה לעדים לחתום. ואשה אחרת באה במרמה על שמה ואמר רבה בר חנן שמתחל' הי' מספק בדבר ואמר אני חושש. לפי שבטביעות קלא אני מכיר שזאת האשה אינה אשתו של זה. ואמרו לו בגר ליה קלא כלו' זאת האשה כששמעת קולה הית' קטנה ועכשו היא גדולה ונשתנה קולה וקבלו עדותו אע"פ שחתם בשטר הראשון והי' כתב ידו יוצא ממקום אחר ולא אמרו שיהי' זה מגיד וחוזר ומגיד. וכן למד מכאן הרז"ה ז"ל שבכל כיוצא בזה אין בו משו' מגיד וחוזר ומגיד וכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות במס' ראש השנה שכן הוא הדין וגם הרמב"ן ז"ל יודה בזה וגם הבעל העטור ז"ל כתב שאם יש נאמנות בשטר נאמנים העדים לומר לא צוונו הלוה לכתו' נאמנות אלא מעצמנו כתבנו כן. ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. ועל כן נוהגין בכל המקומו' לכתוב בשטרות וקנינו מפלוני על כל מאי דכתב ומפרש לעיל ועל הנאמנות בפי' ואם לא כתב כן היו העדי' נאמנין לומר לא כתבנו זה במצות הלוה אלא מעצמנו ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכן כתוב בספר חושן המשפט כי העדי' נאמנין בכיוצא בזה אלא כשעוקרי' כל העדות ובזה נתבטלו דברי האומר שאינם נאמנין ודומה זה לאומר אנוסין היינו מבדין היינו. כי כל זה לא נאמר אלא כשעוקרין עיקר עדותם. אבל בדברי' שאפשר שנכתב בלא השגח' ועיקר עדותם קיי' נאמנין הם. וראיתי מי שהשיב בזה שהעדי' נאמנין ויפה כוון אלא שהביא ראי' מההיא (כתובו' כ"ד ע"ב) דאני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה וחתימי סהדי ופסקי' דאין מעלין בעדות זו ליוחסין. ולפי ראי' זו אפי' אין העדים בפנינו אין דנין בכתוב' זו במה שכתוב בה דהנעלת ליה מבית אמה שכן הוא אותה של אני פלוני כהן לויתי ואינו כן דודאי אם העדי' אינן קיימין דנין כמו שכתב בשטר ובנדון הזה אין אנחנו נושאין ונותנין אלא אם העדי' הם נאמנין אם לא. אבל אם אינם כאן אמרי' אכולא מילתא דשטרא קא מסהדי. וזו אינה דומ' לאני פלוני כהן לויתי דהתם שתי עדויות הם אחת בהלוא' ואחת ביוחסים אבל בנדון הזה הכל הוא בענין ההלוא' אם נתחייב' לאמה אם לא. ועוד דההיא דאני פלוני כהן האמת הוא שכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהא"ב ה"ט) שאפילו אמרו העדי' פלוני כהן לוה מפלו' שאין מעלין ליוחסין. אבל הרשב"א ז"ל כתב שאם אמרו כן העדי' שמעלין ליוחסין בעדותם ולא פסקי' דאין מעלין אלא כשהוא בעצמו כתב אני פלוני כהן וכיוצא בזה והוא מה שאמרו בפ' המגרש (פ"ז ע"א) ומייתו להו בפ' גט פשוט (קע"ו ע"א) עדים חתומים על שאלת שלום בגט שהם שני ענייני'. ואינם עדות אחת והעול' מזה הוא שהעדי' נאמני' ואין לאם ולא לבאי כחה זכות בכתובת בתה:
והשני במה שלא נתנ' לה האם כלום שהדבר ברור שכיון שלא נתנ' לה אמה כלום שאין לה זכות והמשיב הנז' כתב להם שכיון שאין בכתוב' שקנו מיד האש' שהנכסי' מבית אמה א"כ אין שם לא הודא' ולא קנין. אלא מילתא אגב גררה ויפה כיון בזה וחתימת הבעל אינה מחייבת אשתו שהבעל בין שהכניס' מבית אמה בין ממקום אחר הכל שוה אליו ועוד כי מי שנותן לבתו נדוניא על מנת שאם תמות לא ירשנ' בעלה הרי הוא כאלו אמר הרי זו מתנ' על מנת שתחזור לי אם תמות. ואם לא תחזור לי הרי היא בטל' מעכשו א"כ הרי נשאר זכותו קיים באותם נכסי' מעכשיו. ואם לא נתן לה כלום א"כ לא הי' לו בהם זכות לעולם ובדיבורא לא מקנו ואפי' לא צוותה האשה לסופר לכתוב ולעדים לחתום. והעולה מזה הוא שכיון שאם לא נתנ' לה כלום אין לה ולא לבאי כחה זכות בכתוב' בתה אפי' נתנה לה אמה נכסיה ולא כתבה שטר שהשאיר' זכות' קיים אם תמות בתה אין לה זכות בהם מן הדין שכיון שזכת' בהם הבת נסתלק זכות האם לגמרי והכי איתא בגמרא בפ' הכותב ובירושלמי ואם יש תקנ' בעיר צריך לדקדק לשון התקנ' אח' שהתברר בעדים כי מבית אמה הכניס' אותם שאין לשון הכתוב' מחייבת האש' ואין מוציאין ממון אלא בראי' ברור':
והשלישי בענין הטפסת הכתוב' שנעשית שלא מדעת' שהוא בטל מכמה פנים האחת שנעש' שלא מדעת הבעל והאש' ואין ראוי לב"ד לכתוב טופס בשטר או בכתוב' שלא ברצון הלו' והבעל שלא יבואו לגבות שני פעמים אחד בעיקר השטר ואחד בטופס ואפילו נעש' בב"ד במצות האש' הוא בטל שזה הוא חוב לבעל שיכתבו עליו שתי כתובות ועוד שאפילו ברצון הבעל והאש' אם נעשה בעדים שלא בב"ד ואפילו חתמו אלף עדים אם אין בו במותב תלתא הוינא הוא בטל שאינו אלא כעד מפי עד שהוא פסול בדיני ממונות וכן כתבו המפרשי' הראשונים ואחרונים ז"ל בפירושיהם בפרק גט פשוט וכן בנסח תקון שטרות הם מתוקנים טופס שטרות כדין קיום שטרות בב"ד וכיון שלא נעשה בב"ד או אפילו נעשה בב"ד שלא במצות הבעל הוא בטל אם כן חייבים ב"ד לכוף המחזיק בו שלא ישהה אותו בביתו משום אל תשכן באהליך עולה ואעפ"י שבגמרא (כתובות י"ט ע"ב) לא הזכירו זה בפירוש אלא שטר פרוע גם בפר' לא נזכר שטר פרוע אלא חכמים פירשו שכל שטר שלא ניתן ליכתב הוא בכלל זה שכיון שאם יגבה בו בב"ד שלא כדין אם כן המשהה אותו עובר בלאו מדברי קבל' וכבר הכניסו בזה ספר שאינו מוגה ואפי' ספרי הדינין שלא יבואו לחייב הזכאי וכ"ש בזה שיש חיוב לבעל והרי אמרו (שם) ששטר אמנה כולי עלמא מודו דהוי עולה אפי' מאן דאמר דשטר פרוע לא הוי עולה והרי שטר אמנה נכתב אחר ששמע כי אותו האיש הזמינו ואמרי' בגמרא כי לא ניתן ליכתב וכיון שלא ניתן ליכתב הוי עולה ואסור להשהותו כ"ש זה הטופס שנכתב שלא ברצון האשה והבעל שלא ניתן לכתוב שאם יגבה בו הוי שלא כדין כל שכן שיהא עובר עליו משום אל תשכן באהליך עולה שהרי לא התפיסוהו אלא כדי לגבות בו והוי עולה וכיון שיש בזה לאו מדברי קבלה ב"ד כופין אותו לקרעו קרע ב"ד או למחוק החתימו' וישאר הקלף בידו שהיא שלו וכן דנתי הלכה למעש' בשאלה באה מהמערב אל הריב"ש ז"ל גם אני והשבתי כן וראה תשובתי והנאתהו וזה הי' לו קרוב לשלשים שנה ויותר. והרשב"א ז"ל כ' בתשו' על שטר שהי' בטל בדיננו שקורעין אותו ב"ד שלא יבוא לגבות בו בערכאותיהם. ומה שאומרין שכיון שהוא כחרס הנשבר הניחוהו בידו ומה בכך זה אינו מתקן הלאו דמ"מ עולה הוא וגם יש לחוש לב"ד טועין ואם בעיקר ההטפסה טעו כ"ש שיש לחוש שמא יטעו גם להכשירו. וכן הראב"ד ז"ל כ' שכל הטפס' שעושין ב"ד צריכין לדקדק בה לחוש טועין לב"ד ואם ישמע המשהה אותו מוטב ואם לאו בכל יום הוא עובר בלאו של דברי קבל' וקרוב הדבר לפוסלו מעדות והמחזיק בידו מסייע ידי עוברי עביר' ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואל יתן אדם עינו בממון שאינו ראוי לו נחלה מבוהלת בראשונ' ואחריתה לא תבורך ואשר יורישנו ה' אלהיו אותו יירש: