שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קנ
שאלה קנ:
בגאי"יא. שאלת אדוננו הודיענו אורח מישור בענין אשה אחת נשאת במיורקא בימי קדם בסוד אלוה עלי אהלי הקהל ההוא וכתובת' על פי הסכמותיהם ותקנותיהם ומתה האשה ובן אין לה זולתי בן הבת ובעלה חי והסכמת הקהל הית' כי זרעה יירש כתובתה ונדונייתה והרשו' בידה לצוות ולתת כתובתה ונדונייתה למי שתרצה ותחפוץ והאשה הנזכר' בצאת נפשה כי מתה צוותה כי הכל יהי' תחת ראו' עיני בעלה אם במשמעו' הלשון הזה שום ממש שיהי' בו זכות לבעל לומר שזה הוא ללשון מתנה לו אף אם יהי' במשמעו' הלשון הזה מתנה אם מתנת' מתנה כיון שלא אמרה מעכשיו והוי לה מתנ' לאחר מיתה או לא הודיענו מורינו הדין ברור:
תשובה: מתנת ש"מ שאין בה מעכשו קיימת היא וזכה מקבל המתנה במתנ' אם מת מתוך חליו והמקבל מתנה דינו כיורש שלא זכה בנכסים אלא לאחר מיתה ומש"ה מוציאין ממקבל מתנה לפרוע מלוה אפילו על פה כמו שמוציאין מן היורש. ובלשון הזה כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק יש נוחלין ושמעינן מינ' לדברי רבינו הגדול ז"ל דמלוה על פה גובה ממקבל מתנת ש"מ והרי היא כירושה וכן כתב תלמידו הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל עכ"ל ואפי' מזון האשה והבנו' מוציאין ממקבלי מתנת שכיב מרע אע"ג דקי"ל בפ' הניזקין (מ"ח ע"ב) דאין מוציאין למזון האשה והבנו' מנכסי' משועבדין ואע"ג דחיוב מזונו' אינו אלא בשעת מיתה קדמי למקבלי מתנה ש"מ משום דמתנ' ש"מ אינ' קונה אלא לאחר גמר מיתה ומזון האשה והבנות עם גמר מיתה והרי קדמו למקבלי מתנות. והטעם בזה דמתנ' ש"מ כירושה שויוה רבנן וכמו שמזון האשה והבנות קודמין ליורש וה"ה למקבלי המתנות מק"ו שאם קדמו לירושה דאורייתא כ"ש שיקדמו לירושה דרבנן דמתנת ש"מ אינה אלא תקנה דרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ז ע"ב) וכן כתב הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל ותלמידו הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני מהלכות זכייה ומתנה. ואלו נכתב במתנת ש"מ מעכשו ולא כתב לאחר מיתה ולא נכתב בשטר זמן היתה בטלה שהיא מתנת בריא ובמתנת בריא בעינן קנין ואין צורך להאריך בזה כי אינו מענין השאלה. אבל במה שהוא עיקר השאלה במה שצותה האשה ואמרה שהרשות שיש לה בכתובתה לפי תקנת הקהל שיהיה לפי ראות עיני בעלה דודאי שבזה הדבור לא אבד היורש זכותו לפי התקנה שאפי' כתבה לו הרשאה כדת וכהלכה כיון שמתה בטלה הרשאתה. וכתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק הספינה בההיא דרב פפא דהוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי וזה לשונו ואי הרשאה הות עדיין יש לחוש שמא ימות ובטלה הרשאתו דקי"ל שליחא שויה ואין שליח לאחר מיתה וכך מורה רבינו הגדול ז"ל ע"כ לשון רבינו הרמב"ן ז"ל. אבל מצד אחר אין בדבריה כלום לאבד זכו' היורש לפי התקנה דודאי דין התקנות הוא כדין תנאי ב"ד ומש"ה אין קיימות להפקיע ירושת הבעל אע"פ שהמתנה עם אשתו שלא יירשנה אינו מועיל תנאי זה אא"כ התנה עמה בעודה ארוס' כדמוכח בפרק הכותב (פ"ג ע"א) ובפ' חזקת (מ"ט ע"א) וכן כתבו המפרשים ז"ל אפ"ה תקנות הצבור הם קיימות בכך כתנאי ב"ד וכמו שאמרו בפרק יש נוחלין (קל"א ע"א) בענין כתובות בנין דכרין שהוא מקנה למי שאינו בעולם שאמרו שם תנאי ב"ד שאני. וה"ה והוא הטעם לתקנת צבור ובפ' המקבל (ק"ד ע"א) קי"ל כמאן דדריש לשון הדיוט בתנאי ב"ד כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם בחדושיו בשם ר"ח. וכן כתב הרשב"א ז"ל שדין תקנת צבור כדין תנאי ב"ד וכיון שאין קיום לתקנת צבור אלא משום דהוי כתנאי ב"ד אין לייפות כוחה יותר מתנאי ב"ד ובתנאי ב"ד אם אנו דנים לשון תנאי דוקא ולא מוסיפין עליה כלל ה"ה וכ"ש שאין לנו לדון בלשון תקנת צבור אלא במה שכתוב בו ולא להוסיף עלה. ובודאי שבלשון תנאי ב"ד אנו דנין ע"פ הלשון מבלי תוס' כדמוכח בדוכתי טובא דבפ' נערה שנתפתתה (נ"ב ע"ב) אקשינן בת בן הבנות תירות ולא אמרי' דה"ה לאו דוקא בנין דכרין אלמא משמע דדוקא תנן ואין להוסיף על תנאי ב"ד אלא מה שכתוב בו דהכי קים להו לרבנן דתנאי ב"ד לא הוי בטפי אלא במאי דמפרש בהדיא. והכי משמע נמי בההיא פירכא דפרכינן התם בת נמי תירות ולא אמרי' דה"ה. וכן בתנאי כתובה דכל כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דייקינן ביה דיוקי טובא בעיקר לישנא בענין ארוסה שאין לקברה כדאיתא בפרק נערה (נ"ג ע"א) ואי יבם מיקרי אחר כדאיתא בפרק אשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) ונוטל' כתובת' ע"פ עצמה כדאיתא בפ' האשה שלום (קי"ז ע"א) והיינו טעמא משום דלישנא דתנאי ב"ד הכי דרשי' ליה כמדרש תורה משום דלישנא דוקא תקון וכן משמע בפ' נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א) דתני רב יוסף בביתי ולא בבקתי הרי שדרש לישנא דאת תהא יתבא בביתי כאלו הוא לשון תורה וכן נמי דייקינן התם (נ"ב ע"א) ובכהנית אהדריניך למדינתיך. ובישראלי' אותיבנך לי לאנתו וכן בפרק אע"פ (נ"ה ע"א) ובפ' יש נוחלין (קל"א ע"א) דייקי' דכתוב' בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי משום לישנא דירתון תנן ולא יסבון וכיון דבתנאי ב"ד אין לנו בו אלא מה שכתוב בו וכ"ש בתקנ' צבור שאין לנו בה אלא מה שכתוב בה ומה שכתוב בה הוא שיכולה לצוות על נכסיה להורישם למי שתרצה לא נתנו לה רשו' שתרשה לבעלה שיתנם למי שירצה ואם כן דבריה בטלים ונשאר זכו' היורש לפי התקנה בירושתו.