שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קמד
שאלה קמד:
תלמסאן. שאלת ראובן מת והניח בן ובת קטנים והאלמנ' אמם תיכף אחרי עבור ג' או ד' חדשים נשאת והתנה עליה בעלה שלא יקרב בניה ולא יכניסם לביתו ונשארו היתומים בבית זקנתם שהיא אם אמם ותבעה זקנתם מהקהל יש"צו שיפסקו להם מזונו' מנכסי אביהם ובראות הקהל כך ביררו בית דין ובית דין ביררו אפטרופוס לפקח על עסקי היתומים וכראות האפטרופוס שבשביל המזונו' נכסי היתומים הולכים ומתמעטים חשב מחשב' טובה לתועל' היתומים ורצה לזונם משלו וכראות אם אמם ובעלה שהוא זקנם כך לא רצו להוציא היתומים מאצלם אלא שיפסקו להם מזונו' מנכסי אביהם וישארו היתומים אצלם והאפטרופוס לא רצה לתת להם דבר אלא שיבואו אצלו והוא יזון אותם משלו והלכו והזמינו האפטרופוס לערכאו' של עכו"ם וגברו עליו שיתן להם מזונו' כדי צורכם ולא יוציאם מרשותם ולהיות האמ' נעדרת באלו הארצו' הם גובים מהאפטרופוס המזונו' והנכסים נתמעטו בשביל כך ואם יארך הזמן ימכר הקרקע והאפטרופוס אשתו היא אחות המת ורוצה לזונם עם בניו כדי שיגדלו וישארו להם נכסיהם קיימים והם טוענים שאלו היה האפטרופוס דר עמהם בעיר אחת שהיא עיר הונין היו מניחים אותם אצלו אבל הוא דר בתלמסאן והאפטרופוס ענה אותם שאם לא ירצו להניח' לבוא אצל דודתם שהיא כאמם יזונו אותם משלהם ולא רצו אלא שיגבו בכל חדש וחדש מזונותיהם והם מתגברים על האפטרופוס בערכאותיהם של עכו"ם וסומכים על תשוב' הרשב"א ז"ל שאומר שהבת תשאר עם אמה ועוד שיש לה זילות והאפטרופוס אומר שאין לה זילות שכבר התנה הבעל על האם שלא תכניס' בביתה:
תשובה: תחלת כל דבר היה להם לבית דין לראו' אם יהיו ניזונין כאחד הבן והבת או שתהיה הבת ניזונית והבן ישאל על הפתחים שאם היו הנכסים מרובים ויספיקו לשניה' עד שתגדיל הבת ניזונים שניהם ואם היו מועטים ולא יספיקו לשניה' עד שתגדיל הבת היה הדין נותן שהבת ניזונ' והבן ישאל על הפתחים ואם לא עשו כן גרמו הפסד אל הבת וחייבין בידי שמים או אפי' בדיני אדם אם ע"י עכו"ם חייבו האפטרופוס לזון הבן שלא כדין. אבל יש בדבר זה ענין אחר שאם האפטרופוס היה רוצה לזונם מנכסיו וישארו הנכסים אל היתומים ועל ידי עכו"ם זן אותם האפטרופוס מנכסיהם הרי הפסידום בידים וחייבין לשלם להם כל מה שלקחו מהאפטרופוס במזונותיהם שאפי' לפרוע חובו של חברו שלא בפני חברו אמרו בירושלמי (כתובו' פי"ג ה"ב) שהניח מעותיו על קרן הצבי ואפי' יש בידו משכון ואפי' ב"ח דוחק כ"ש בזה שכיון שהיתומים היה להם מי שיזונם שלא היה לו לזונם ואפי' החולק בפורע חובו של חברו שלא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא במי שזן אשת חברו כשהלך למדינ' הים מפני שהיה יכול לומר הית' מצמצמ' בהוצאתה כדי שלא תקרא רעבתני' אבל בשאר חובו' לא הניח מעותיו על קרן הצבי. בנדון הזה שכבר היה ליתומים מי שיזונ' בודאי הניח מעותיו על קרן הצבי ואם זן אותם מנכסיהם חייב לשלם להם. ומה שטענו כמו שנזכר בשאלה שזהו זילות ליתומים שיהיו ניזונין משל אפטרופוס חכמים לא חששו לזילות היתומים בזה שהרי אמרו (כתובו' מ"ג ע"א) הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחי' ועוד שזאת אחות אביהם היא וראויים ליורש' ואין להם זילות אם יהיו סומכין על שלחנה. ומה שטענו בזה שהדין נותן שהבת עם אמה כמו שאמרו בגמרא (שם ק"ב ע"ב) זאת אומרת הבת עם אמה אינה טענ' שהרי אמה מחלה זכות' ואם אמה אין לה זכות בזה וכיון שאין לה זכו' בזה ויש כאן אחות אביה' שרוצ' לזונם בחנם ואם אמם אינה רוצה לזונם אלא מנכסיהם הדין נותן שישארו עם אחות אביה' כדי שישארו נכסיהם קיימין ולא שישארו עם אמם ויצטרכו לבסוף לחזור על הפתחי' וכיון שלא עשו כן וע"י עכו"ם זן אותם האפטרופוס מנכסיה' חייב זקנם לשלם כל מה שנטל במזונותיה' ומכאן ואילך ישאר הקרקע אליהם כפי דינ' וילכו לתלמסאן במקום דודת' ואע"ג דאמרי' התם (שם) מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרים יהי גדל אצלנו והאם אומרת יהי גדל אצלי אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ערב הפסח ואפי' לא היה להם יורש אלא אחות אביהם אין לחוש בנדון הזה לפי שלא חששו לזה אלא בבן אחד אבל בשנים אין לחוש שאם ישחטו אחד ישאר האחר יורש ואין לחוש לשחיט' שנים כאחד מפני אימת המלכו' שלא תטול כל הנכסים ולא תהיה שם ירושה וכן כתבתי בתשוב' בשם תשוב' הרשב"א ז"ל שאם אין לחוש לרציח' שמניחין אותו אצל קרוביו ולא אצל אמו: