שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קלד
שאלה קלד:
עוד שאלת שכיב מרע שאמרו לו הנה אשתך שלחה אחר אביה שיבוא אליה מה"נין אמר הבעל ומה לאביה ולה בעסקי אין לה עלי אלא כתובתה ולא יותר תטלנה ותלך לה יודיעינו רבינו נר"ו ואם אשה זו יש לה שום זכות בנכסי בעלה כדין אפוטרפסות ומתנה זולת כתובתה או לא.
וגם האשה הנזכרת שלחה ידה באפטרופוס שמנה בעלה ושר העיר ידע זה וקנסה ס"ה זהובים ונתנם האפטרופוס בשבילה ובצוייה.
והאפטרופוס רוצה לנכות אותם מכתובתה.
והיא אומרת לא כי אלא היתומי' יפרעו אותם משלהם וג"כ האשה רוצה לעלות מתנם להנין ושר העיר שואל ממון קודם שיניחנה לצאת והיא טוענת שהיתומי' חייבים לפרוע עליה משלהם.
והאפטרופוס אומר הנה כתובתך לפניך לכי ופדי את עצמך.
יודיענו רבינו נר"ו עם מי הדין וילמדנו עוד רבינו מעות הנדוני' מאיזה מעות תגבה אותם אם ממעות תנס שנשאת שם ואם ממעות הנין שבאה משם ורוצה ללכת שם ויש שטר בין הבעל ואבי האשה בתנאים הנעשים בכתובה והשטר כתוב וחתום כהלכה אם האשה או אביה טוענים דבר נגד אותו שטר אם טענתם טענה או לא.
יברר לנו רבינו נר"ו הדין ושכרו הרבה מאד:
תשובה: מסתמא אין לאשה זכות בנכסי בעלה יותר מהכתוב לה בכתובתה ותנאי ב"ד במזונות כפי התקנו' שקבל עליו הבעל בשטר כתובתה. וכ"ש שאם הבעל כמצוה מחמת מיתה צוה כן שאין לה זכות יותר מהכתוב לה. ואם קנסה שר העיר על שליחות ידה באפטרופוס. אין לה דין על נכסי היתומי'. שאפילו הבעל שהוא חייב בפרקונה אם נשבית באונס אם חבלה באחרי' אין הבעל חייב לשלם אלא עד שתתגרש או תתאלמן ותפרע מכתובתה כמו שנז' בפרק החובל (פ"ז ע"א) וכ"ש היתומים שאין חייבים בחבלתה ובקנס שנקנסה. שאפילו בפרקונה שחייב הבעל אינן חייבים כמו שנז' בפרק נערה שנתפתתה (נ"ב ע"א) שאם היו חייבין היתומים בזה היתה מפסדת נכסיהם ביד. וכמו שאמרו במשנת ידי' (פ"ד מ"ז) והביאוהו בפ"ק דב"ק (ד' ע"א) שאם הרב היה חייב בנזקי עבדו אם הי' מקניטו היה הולך ומדליק גדישו של חבירו ולא דמי לשורו של אדם שאדם חייב בנזקיו לפי שאין בו דעת. אבל במי שיש בו דעת אין האדון ולא הבעל חייבין בנזקיו. ואם רוצה לצאת מהעיר והשר שואל ממנה מעות אין לחייב היתומים בזה שאין זה מתנאי כתובה אפי' בבעל וכ"ש ביתומים. ולענין פרעון כתובתה מאיזה מעות תטול אם מתנס שהוא מקום השעבוד להקל על היתומים או מהנין מקום הפרעון שהוא מקום הגביה. דינא הוא בין בחוב בין בכתובה דאזלינן בתר שעבודא בין להקל בין להחמיר אלא שבכתובה אזלינן בתר גובייאנה להקל דמקולי כתובה שאנו כאן כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל בשלהי כתובו' (ק"י ע"ב) וזהו דוקא במנה מאתים אבל בנדוניא דינה כמלוה אבל בתר גובייאנה להחמיר ליכא מאן דאמר אפילו בחוב כ"ש בכתובתה. ולענין התוספ' אם תגבה אותו אם לא לפי תקנ' הקהל אשר נכתבה הכתוב' עליהם אינה גובה תוספה באלמנות. ומם ששמעתי שטוענת שהיא לא ידעה באותה תקנה ויש לה כל מה שכתוב לה זאת הטענה אינה כלום שהתוספת אינה תנאי ב"ד כמו מנה מאתים. אלא שעבוד שהבעל משעבד עצמו ברצונו כמו ששנינו בפ' אע"פ (נ"ד ע"ב) אה רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף. וכיון שאין זה תנאי ב"ד אלא שעבוד ברצונו ואין לה אלא כמה שנשתעבד והוא לא נשתעבד לה אלא אם יגרשנה. אבל אם תתאלמן לא נשתעבד לפי התקנה שנכתבה בכתובה עליה ונהגו בה וקי"ל כרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"ב) ואפילו רבנן דפליגי עליה מודו בהא כיון שלא קבל עליו זה התוספת אלא ע"פ התקנה. הרי פירש שלא נשתעבד לה באלמנות והגורם בטול באלו התקנות הוא עובר על החרם וחייבין הכל לנהוג בו נדוי וכיון דקי"ל בכל האי גוונא הכל כמנהג המדינה ואזלינן בגביית חוב וכתובה בתר מקום שעבודה א"כ אין היתומים חייבין אלא לתת בכל כפילה כ"ח זוזים מהמטבע היוצא במקום השעבוד. כי כן הוא מנהגם בכל משאם ומתנם לכתוב כפולות ולפרוע כ"ח זוזים בכל כפילה: