שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קו
ענין קו:
עוד שאלת השוכר את החמור להביא עליו עשר מדות חטים והביא עליו אחד עשר מדות שעורים ומת החמור בדרך. הדבר פשוט שהשוכר פטור ואינו מתחייב אלא כי הוי תקלא בתקלא ונפחא הוי תוספת כרבא (ב"מ פ' ע"א) דקי"ל כוותיה לגבי אביי אבל אי בציר תקלה דשעורים מתקלא דחיטים הדבר פשוט לפטור. ואע"פ שבגמ' (שם) הזכירו תוספת סאה ללתכא והוא אחד מששה עשר וכן כתב הרי"אף ז"ל כבר כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו דלאו דוקא אלא לפי שבמשנה (שם) הזכירו שלשת קבין שהוא אחד משלשים אם לא שנה מחטים לשעורים אמרו בגמרא שאם שינה מחיטים לשעורים דקילי טפי צריך כפלים דהיינו סאה אם הוא תקלה בתקל' וכן כתב הרמ"בם ז"ל בפ' ד' מהל' שכירו' וכן כתוב בס' ח"מ (סי' ש"ח) דלא מחייב משום נפחא אלא כי הוי תקלה בתקלה ודבר זה אין צריך להביא עליו ראיה מרב ולא מגאון דמילתא דתליא בסברא היא שכיון שהוקל משאו לא פשע השוכר. ואפי' כי הוי תקלה בתקלא תמהו הראשונים ז"ל איך יהיה הנפח תוספ' אלא שהנסיון אמת. זה כמו שהגידו לי עובדי אדמה. אבל מ"מ אם הוקל הוקל המשוי ממה שהתנה עמו אין שנוי מחטים לשעורים מחייבו. וגם הרמ"בן ז"ל היה אומר שאפי' הוסיף על משאו ומת החמור הוא פטור אם רגיל החמור לשאת אותו משוי אע"פ שיש עליו טענת תוספת שכירו' מפני תוספת המשוי כ"ש שאם הוקל המשוי אין חיוב על השוכר מפני השינוי: