שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/סח
שאלה סח:
מוסתגאניס.
שאלת, ראובן מת והניח אשה ובת ובן ומת הבן ונשארה אמו אחריו כמו עשר שנים ויותר, והניח הבן ארבעה בנות, והיה לראובן בת נשאת לשמעון והחזיק שמעון בבית בלי שום ערעור לא האלמנה ולא בנות הבן, וזה הבית היה כתוב לאשה בכתובתה בשטר מקויים, ומתה האשה ונשארה הבית ביד שמעון בעל הבת, ובנות הבן שוכרות מקום לדירתם ולא היה להם חזקה לא בחיי אם אביהם ולא אחר מיתתה, אחר זה מת שמעון והניח שלשה זכרים והחזיק[1] בבית אחר מיתת אביהם קרוב לט"ו שנים מלבד מה שהחזיקו אביהם בחייו בלי שום מערער מבנות הבן הנזכרות. אחר זה בני שמעון הנזכרים מכרו הבית ללוי, והבנים האלה הגדול שבהם יש לו קרוב לעשרים שנים ולא קנה אותה אלא במעמד שלשה אחים והקטן היה תחת ממשלת אחיו, והיתה המכירה בערכאות של עכו"ם כמנהג המקום, וקבלו השנים הגדולים אחריות כל מערער, ודר בבית לוי קרוב לשנה בידיעת בנות הבן כי בעיר היו כשקנה לוי הבית, ותקן הבית וטרח בו טורח גדול. אחר זה נתחרטו האחים וערערו מצד אחיהם הקטן בדיני האומות אבל מצדם לא יכלו, ולוי התחזק עליהם באחריות שקבלו עליהם. אחר זה באו לדיני ישראל ובטל המכירה ודן שיחזור הבית לבנות הבן כי הבן הוא היורש. אחר זה העידו עדים ששמעו מהאלמנה שהיא מכרה מכח צד"אק שלה הבית לשמעון, והיה אומר שמעון גם אני קניתיה, והדיין דן שכיון שאין שם עדים וקנין העדות בטלה וכן אחד מן העדים נשא בת לוי, ואמרו שהוא קרוב:
תשובה: אין לבנות הבן זכות בקרקע זה מכמה פנים.
חדא, שכיון שהחזיק שמעון בקרקע זו שנים רבות בלא שום ערעור מהאלמנה הכתובה לה בנדונייתה, מתורת חזקה זכה בה, ואלו היה קיים היה צריך טענה והיו בית דין צריכין לידע ממנו היאך החזיק בו, אבל כיון שמת אין יורשיו צריכים טענה, שהרי טענינן ליורש כדאיתא בפרק לא יחפור (כ"ג ע"א) ובפרק חזקת (מ"א ע"א), וגם לוי הלוקח אין צריך טענה שהרי טוענין ללקוחות כמו שטוענין ליורש כדאיתא התם (שם), ואין כאן חיוב שבועה כלל, לא ליורשי שמעון המוכרים ולא ללוי הלוקח, שאפילו היה שמעון קיים והיה טוען בתורת קנייה באה לידי והחזקתי בה ג' שנים, נאמן בלא שבועה, דחזקה בשמה היא ובלבד שיברר החזקה, וכן כתבו הראשונים ז"ל, וכל שכן שאין ליורשיו ולא ללוי הבא מכחם חיוב שבועה. הרי שמטעם זה נתבטלו טענות הבנות על הבית הזה.
ועוד, שכיון שהם בעיר וראו שנמכר הבית בערכאותיהם מכירה קיימת בדיניהם והחזיק בו הלוקח ושתקו והניחוהו לדור בו ולא ערערו לפני הערכאות לבטל המכירה, הרי המכירה קיימת אפילו לא היתה חזקה לשמעון בבית, והכי איתא בתוספתא דבבא בתרא המוכר שדה חברו במעמד חברו לא עשה ולא כלום מקיימני אחריו דבריו קיימים, ואם כן אפילו היה בית זה לבנות וראו שנמכר בפניהם ושתקו והניחוהו לדור בו, הרי הוא כאלו קיימו מכירתו והמכירה קיימת. וכבר כתב התוספתא זו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפרק אלמנה לכהן גדול.
ואין להם טענה לומר 'האחרון נוח לי והראשון קשה ממנו' כדמשמע בפרק חזקת (ל' ע"ב מ"ג ע"ב), שהרי לא מחמת טענה זו הם רוצים לזכות הבנות. ועוד דלא מקבלינן טענה זו אלא היכא דמוכח כדאיתא התם (שם) ובפרק שני דייני גזרות (ק"ט ע"א).
עוד מפנים אחרים נתבטלה טענת הבנות מבית זה, שכיון שראו לוי בונה וסותר ומתקן בבית ושתקו, הרי הודו לו שאין להם זכות בבית זה. ואפילו לאלתר הויא חזקה וכדאמר בפרק חזקת (מ"ו ע"ב) לא עבידי אינשי דנחתי אריסי לארעייהו ושתקו, וכן בענין סתימת החלונות אר"נ (שם נ"ט סע"ב) ולסתום לאלתר הוייא חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק, וכן אמרינן התם דאי דלי ליה צואי[2] דפירי לאלתר הוויא חזקה, דמשמע דבכל מקום שאנו רואים בשתיקתו שהוא מודה שאינה שלו, הפסיד.
ומה שהעידו עדים ששמעו מן האלמנה שהיא מכרה הבית לשמעון והיה כתוב לה בנדונייתה, אם נתקבלה עדות זה בבית דין, דנין על פיהם, ואע"ג דליכא קנין, עדות כשרה היא, שלא העידו במכירה שצריכה קנין אלא שהעידו ששמעו כן מפיה וכיון שדרך הודאה היתה אומרת כן מעידים ומקיימין עדותם. והכי איתא בפרק שבועת הדיינין. ואע"פ שבן אחד מהעדים הוא חתן לוי, אינו פסול לעדות ללוי, דקיימא לן אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה כדאיתא בפרק זה בורר (כ"ח ע"ב). וכל זה אפילו לא היתה טענה אחרת לבטל תביעת הבנות.
מכל אלו הטענות אין לבנות ראובן זכות בזה הבית כלל.
ולענין בני שמעון שמכרו ללוי, אם לא היה לגדול עשרים שנה מכרו בטל, דקיימא לן למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן כ' כדאיתא בפרק מי שמת (קנ"ה ע"א), ואם יש לו כ' שנה מכירתו קיימת עליו ועל אחיו הקטן, ואין צריך מנוי אפוטרופוס, דיתומים שסמכו אצל בעל הבית דינו כאפטרופיס, אבל האמצעי שלא היה קטן וגם לא היה בן כ' יכול לבטל המכירה, אבל מפני שקבל עליו אחריות, חייב בכל הפסד שיגיע ללוי מפני ביטול מכירה זו בחלקו. וכן הדין אם הגדול אין לו כ' שנה ונתבטלה המכירה גם בחלקו, גם בחלק הקטן חייב בכל הפסד שיגיע ללוי מפני בטול מכירה זו.
וכל טענות אלו לזכות בני שמעון היה מן הדין לקיימם אלו באו מתחלה לדון בדיני ישראל, אבל כיון שהלכו תחלה לדון לפני האומות ובדיני האומות יצאו חייבין, הרי הם כאלו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם, והרי מה שדנו האומות בין לוי ובין בני שמעון קיים, ודין הבנות בדינינו אין להם דין. עד כאן: