שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/ז
קוסנטינא על הענין הנזכר
ענין ז:
שטר צואה שהזמן שכתוב בו הוא י"ו בסיון וכתבו כי הדברים נמסרו להם בעשור האחרון לירח אייר ומצאו כי באותו זמן היה ברי וכן הודו העדים אלא שטעו בין חדש לחדש. והדבר פשוט שהשטר פסול שעדים שחותמין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא בפ"ק (דקידושין) [דגיטין] (ג' ע"א) ובפ' ב' דכתובו' (י"ח ע"ב) ואלו העידו בב"ד כמו שכתוב בשטר עדותן בטלה ובשטרי חוב המוקדמין שכ' רש"י ז"ל (בב"מ ע"ב ע"א) שהוא כשר לגבו' מבני חורין והקשו ע"ז והלא עדים פסולים הם שהקדימו הזמן הוצרכו לתת טעם כגון דטעו בההיא דרב אסי א"נ כגון דטעו בשיפורא בין מלא וחסר כגון שעמד המלך ביום שלשים של אדר וכסבורים שבניסן עמד וכותבין באדר הבא שנה ראשונה והשטר הוקדם בטעו' שאינן יודעין עיבורו של חדש או שהיו אנוסים מחמת נפשו' ונודע על פיהן או ע"פ אחרים אבל שיטעו בין חדש לחדש שאין טענה לטעותם אינם נאמנים בזה. וכ"ש אם כתב ידם יוצא ממקום אחר דאפילו בשטרי חוב המוקדמין שהירושלמי אומר שהם עצמם נאמנים להכשירו כשידענו טענת טעותם. כתב הרמב"ן ז"ל שאינם נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממק"א אינן נאמנין אף בזה ובשטרי חוב המאוחרין שהם כשרים פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה באחרון משביעית שהיא כגון שלוה בניסן וכתבו השטר באייר. ולפי פירושו זה לא הזכיר בחבורו בהלכו' מלוה מה שהעלו בפרק מי שמת (קנ"ז ע"ב) שאינו כשר אלא בדכתב לי' דאקנה שלא העלו כן שם אלא כשכתבו השטר יום ההלוא' ואיחרו הזמן דאי לא כתב לי' דאקנה אתי למיטרף לקוחו' שלא כדין אה קנה נכסים בין ההלוא' לזמן השטר ומכרן דמן הדין לא נשתעבדו למלו' אלא אם כתב לו דאקנה אבל אם לא נכתב בשטר יום ההלוא' אלא בזמן הכתוב בשטר הרי באותו יום היו כבר ללוה אותן נכסים ואם טרפן המלוה כדין טרפן זהו פירוש של הרמב"ם ז"ל בשטרי חוב המאוחרין והעולה ממנו לפי דעתי. ובפ' אחד דיני ממונו' (ל"ב ע"א) מוכח דמיירי שההלוא' היתה בניסן ונכתב זמן השטר באייר ומש"ה אמרי' התם דאיפשר בדרישה וחקיר' ונרא' מדברי הרמב"ם ז"ל שאם נכתב השטר בניסן והזמן הכתוב בו הוא אייר שאינו כשר שהרי עדות שקר היא. אע"פ שהרמב"ן ז"ל מכשיר בזה לפי שכיון שהורע כחו של מלוה שאינו טורף אלא מאייר ואילך רשאים הם העדים בכך ואי אתו לאמלוכי בו אמרי' להו זילו חתימו שהמלוה רוצה ליזוק בנכסיו וכן אמרו בירושלמי דשביעית המאוחרין כשרים מפני שהוא מוריע את כחו אבל שיכתבו העדים באדם שהוא ברי שהוא ש"מ לקיים דברי ברי לפי הזמן הכתוב בשטר כדברי ש"מ להוריע כח היורש אינן נאמנים ודבר זה פשוט הוא. וכל מה שחדשתי הוא שאף בע"פ אינם נאמנים והוכחתי זה מלשון הרמב"ן ז"ל שכ' בחידושיו אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמן מתשרי שעבר פסולין הם שאין אלו ראוי' לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה. ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוא אלא בניסן וכתבתי עוד שאפילו יגידו טעותם להאמינם שטעו בין חדש לחדש והדברים נמסרו להם בעשור האחרון לירח (ניסן) סיון האיך נתאחר' החתימ' לשבעה עשר בסיון הקודם לו ובחד שיפורא טעו אינשי בתרי שיפורי לא טעו אינשי ועד רובא דירח' טעו אינשי טפי לא טעו. ומה שחזקת דבריך להאמינם לפי שאין הזמן מעכב בשטר אע"פ שהיא עדות שאין אתה יכול להזימ'. אינו חזוק שאע"פ שאינו מעכב אם כ' בטעות פסול זה דומה לשם עירו ושם עירה שנראה שאינו מעכב ואם שינה פסול. ומה שאמרת שהעדי' נאמני' לומר שלא נתרפא מה ענין זה לזה שאינו סותר דבר ממה שהעידו והרי קברו מוכיח עליו אבל שיעידו באיש שהוא ברי לפי הזמן הכתוב בשטר שהוא חולה אינם נאמנים. ומה שחזקת דבריך מההיא (ב"ב קע"א ע"א) דשטר שזמנו כתוב בשבת דמכשרי' לי'. אינו חזק' שהעדים לא כתבו שחתמו בו ביום שבת שאם כתבו כן פסולין הן אבל כתבו שנמסרו להה הדברים באותו יום ומצינו שהיה שבת לפי חשבון ימי החדש ואנו מעמידין אותם בחזקת כשרות שלא חתמוהו ביום שבת והרי זה יש בו אחד משני דברים או הדברי' נמסרו להם בע"ש וכתבו זמנו בשבת והרי זה מאוחר וכשר או הדברים נמסרו בא' בשבת וכתבו זמנו בשב' והוא מוקדם ופסול. ואנו דנים להקל שהשטר בחזקת כשרות וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן נרא' דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן כדאי' בפ' השותפין (ז' ע"ב) אבל שטר שנודע בברור שהיום שכתבו בו שהוא ש"מ הי' ברי פסול הוא בלי ספק והחולק ע"ז לא ידע בדיני ממונו' לא כלום והדבר ברור ג"כ למאן דנחית לעומקא דדינא שאפילו על פה אינם כשרים בעדות זו ונראה מדבריך במה שכתבת שראית טעם הכשר שטרי חוב המוקדמים שהוא כשר מפני שטעו בשנות המלך או בחדש מלא וחסר שלא ירדת לסוף דבריהם שהכל הוא דבר אחד שטעו בשנות המלך מפני טעות חדש מלא וחסר דבהא ודאי נאמנין דטעו בשיפורא דירחא כדאית' בסנהדרין (ס"ט ע"א) אבל שיטעו בשנות המלך בלא טעות מלא וחסר אינם נאמנין: