שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/ד
תלמסאן
שאלה ד:
ראובן הקדיש שני חדרים בחצרו שימכרו ויקנו בדמיהן ס"ת ויש עליו כתובת אשה ובעל חובות ונסתפקת אם יפקיע הקדש זה שעבודם שהקדש מפקיע מידי שעבוד כמו שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' ערכין הי"ד):
תשובה: רש"י ז"ל כ' בפרק השולח (מ' ע"ב) שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדושת הגוף אבל הקדש בדק הבי' שהוא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והביא ראיה מפרק שום היתומים (כ"ג ע"ב) דתנן התם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה לגבו' כתובתה ולא בעל חוב את חובו מן ההקדש. אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובת' ולבעל חוב את חובו כדאי' התם אלא שצריך עוד להוסיף דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדפריש עלה בגמ' (שם) וכן כ' בעל הערוך ז"ל בערך הקדש ואע"פ שהרמב"ם ז"ל (שם) נתן הטעם בזה מפני שהקדש מפקיע מידי שעבוד. כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל (שם) וכן הסכימו כל אחרונים שאין הקדש בדק הבית שהוא קדוש' דמים שאיפשר לו בפדיון מפקיע מידי שעבוד קרקעו' ולא חלק אדם בזה מעולם. וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק החולץ ובפרק אע"פ וכן כ' בחשן המשפט בסי' קי"ד ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שההקדש מפקיע מיד שעבוד אפי' בהקדש קדושת דמים לא אמר כן אלא כשההקדש חל בגוף הקרקע או המטלטלין כמו הקדש בדק הבי' וכן בקונמו' כדאי' בפרק האשה רבה (פ"ח ע"א) שקודם פדיון יש לו קדוש' בגופו ואם נהנה ממנו מעל ויש מעילה בקונמו' כדאי' בפ"ג דשבועו' (כ"ב ע"א) ובנדרים פרק אין בין המודר (ל"ה ע"א) וכן בקדוש' דמים יש מעילה כדמוכח בפרק קמא דשבועו' (י"א ע"א) ובמס' מעיל' שאפילו בקרקעו' איפשר לבוא לידי מעילה כהקדש בדק הבי' כמ"ש בפרק המוכר את הספינה (ע"ט ע"א) וכגון הדש מלעין בשדה הקדש שהוא נהנה מגוף הקרקע אחר שנתלש משום דאבקא מעלי להו כמו שנזכר במקומו במס' מעילה (י"ג ע"א) אבל המקדיש קרקע לקנו' בדמיו ס"ת לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד אלא להוסיף דינר שאפילו נקנה הספר בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן הב"ח וכמו ששנינו במשנת בכורים (פ"ג מי"ב) וכן ס"ת כלומר כמו שהבכורים הם נכסי כהן ונותנן לבע"ח בחובו ולאשה בכתובתה כן הדין לענין ס"ת וכן פי' רבינו שמשון ז"ל וכן כ' הרב הספרדי ז"ל בשם הרב אלברגלוני ז"ל בספר התרומו' וכן בס' חו"מ שבע"ח וכתובת אשה נוטלין ס"ת ואע"פ שרש"י ז"ל בפרק הזרוע (קל"א ע"א) פירש וכן ס"ת לומר שלוקחין בדמי בכורים ס"ת וכן פירש הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל בחדושי חולין אבל הדין דין אמת הוא. וכן יראה מדין סדור שמסדרין לבעל חוב דדוקא תפליו שהם דרך מלבוש מניחין לו. אבל ספרים אחרים אין מניחין לו. ונוטלן ב"ח ואשה בכתובתה והרמב"ן ז"ל עצמו כ' כן בחדושיו בפרק המקבל. וא"כ איך יפקיע הקדש הקרקע שעבודם שאפילו קנה ס"ת גובין ממנו. ואפי' הי' הדין נותן שאין אשה גובה כתובתה מהספר עצמו מפני קדושתו אבל המעו' הנקדשים לקנותו לא חלה עלייהו קדוש' כלל ואפילו לאביי דס"ל הזמנה מילתא היא באורג בגד למת כדאי' בפרק נגמר הדין (מ"ז ע"ב) מודה בזה דלאו מילתא היא. ודמי לטווי לאריג דלאו הזמנה היא. וכדמוכח בפרק בני העיר (כ"ו ע"ב) וכ"ש לרבא דס"ל דהזמנה לאו מלתא היא. שאפי' לקח גוילין לכתוב בהם ס"ת לא חלה עלייהו קדוש' וכן כ' בעל התרומה. וקי"ל כרב חסדא דאמר' בפרק מי שמת (כ"ג ע"ב) ובפרק נגמר הדין (מ"ח ע"א) בכיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי למיצר בי' פשיטי. וא"כ זה האיש שייחד ביתו לקנו' מדמיו ס"ת ולמסרו לצבור הוא שעבוד ששעבד נכסיו לתת לצבור ואינו יכול לחוב לא לאשה ולא לבעל חוב. ואפי' לענין מה שאמרו (שבועו' מ"ב ע"א) אין נשבעין על ההקדשו' אין הקדשו' אלו בכלל דלא ממעטי הקדשו' אלא מדכתיב רעהו. והקדש לעניים רעהו קרינא בי' וכן כ'. הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן כתוב בס' חו"מ (סי' צ"ה) והוא הדין למקדיש חצרו לקנו' בדמיו ס"ת למסרו לצבור שהרי אמרו בגמרא בפ' חזקת (מ"ג ע"א) דכולי עלמא לגבי ס"ת עניים נינהו ולענין אונאה לא ממעיט ס"ת מדכתיב עמיתך. ואפי' למאן דאית ליה שאין בהם אונאה. וכ"ש לדידן דקי"ל שיש להם אונאה כדאי' בפרק הזהב (נ"ו ע"ב נ"ח ע"ב):