שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רצא
דיני חלה יש בה שבעה פרקים
ענין רצא:
הפרק הראשון בביאור דיני חלה כפי המקומות:
הפרק השני בביאור מה הן הדברי' החייבין בחלה:
הפרק השלישי בביאור עסה של מי חייבת בחלה:
הפרק הרביעי בביאור שיעור העסה החייבת בחלה:
הפרק החמישי בביאור הדברים המצרפים לשיעור חלה:
הפרק הששי בביאור שיעור החלה ודיני מתי הוא זמן הפרשתה והברכה:
הפרק השביעי בביאור מי מפריש חלה וענין להפריש מן המוקף. והעושה עסה ביום טוב ודין אכילת חלה ותערובת':
הפרק א בביאור דיני חלה כפי המקומות. מ"ע מן התורה להפריש תרומה מן העסה לכהן. שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן. יש מי שאומר שהתרומה בזמן הזה בארץ ישראל היא מן התורה שהקדושה שקדש עזרא את הארץ לא בטלה. ויש מי שאומר שאינה אלא מדברי סופרים. ובין לדברי זה ובין לדברי זה החלה אינה אלא מדברי סופרים ואפי' בזמן בית שני. לפי שלא נאמר בחלה כי תבואו כמו שנאמר בשאר מצות הנוהגות בארץ אלח בבואכם כלומר בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם ובימי עזרא לא עלו כלם. ויש מי שאינו אומר כן אלא אומר שאפי' בזמן הזה החלה היא מן התורה בארץ ישראל כשעלה עזרא מבבל לא קדש כל הארץ אלא מקצתה. לפיכך יש ארבעה דינין בענין חלה לפי חלוק הארצו'. הדין הראשון באותן מקומות שכבשום עולי בבל. והדין השני בשאר ארץ ישראל והן המקומו' שכבש יהושע ולא כבשום עולי בבל. והדין השלישי בסוריא והן הארצו' שכבש דוד שלא היו מא"י. והדין הרביעי בכל חוצה לארץ. לפיכך שנו חכמים (חלה פ"א מ"ח) מא"י ועד כזיב חלה אחת וזאת הארץ היא שכבשו עולי בבל. וכזיב עצמה לא כבשוה ולפי שהיתה מכבוש עולי בבל מפרישין בה חלה אחת כשיעור ונתנה לכהנים ואוכלין אותה בטהרה שהרי בימי חכמי המשנה וגם אחריהן זמן אחד אע"פ שהיו אחר החרבן הרבה עדיין היתה טהרה נוהגת בהן. והחברים היו מטהרין עצמן בגליל. לפי שהיה להן אפר פרה ומטהרין בו טמאי מתים. לפיכך היו מפרישין חלה בטהרה ואוכלין אותה הכהנים. ואפילו לדבריו מי שאומר שלא נהגה חלה בבית שני מדברי תורה. היו נוהגין בה מדברי סופרים בזמן הבית ואחר החרבן כאלו היו חייבין בה מן התורה כיון שנתקדשה כשעלו בימי עזרא מכזיב. ועד הנהר מצד אחד. ומכזיב ועד אמנה מצד אחר. והוא כל אותן המקומו' שכבש יהושע ולא כבשום עולי בבל. אע"פ שכשחרב הבית בראשונה בטלה אותה קדושה מפרישין שם שתי חלות. האחת כשיעור ונשרפת לפי שהפרישוה בארץ שלא קדשוה עולי בבל והיא טמאה לפי שגזרו טומאה על אויר ארץ העמים. והשנית אין לה שיעור וניתנת לכהן. ובדין הוא שלא יפרישו אלא אחת כשיעור וישרפוה. ומפני מה מפרישין אחרת לכהן כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טהור' נשרפת ויבואו לשרוף אותה אף במקומות שאין נוהגת בהן אלא אחת שהרי אין לזה טומאה ידועה ויחשבו שהיא טהורה ונשרפת בטהרתה. ואם לא היו מפרישין אלא אחת לכהן כשיעור יבואו לומר ראינו תרומה טמאה נאכלת ויאכלו תרומ' טמאה אף במקומו' שכבשו עולי בבל שהרי זו ודאי טמאה היא שהרי לא נתקדשה הארץ הזאת בימי עזרא. לפיכך מפרישין אחרת לאור. ועכשו שהוא מפריש שתי חלות יבא וישאל ולא יטעה לשרוף תרומה טהורה ולא לאכול תרומה טמאה. ונתנו שיעור לנשרפת ולא לנאכל' לפי שהארץ הזאת היא מעיקר א"י. ובזמן בית ראשון נהגו בה חלה מן התורה וכיון שיש לה עיקר מן התור' עשאוה כשל תורה להפריש בה שיעור חלה ולשרוף אותה מפני שהיא טמאה. ולא נתנו שיעור לנאכל' לפי שאין לה עיקר מן התורה כלל. מן הנהר ומן אמנה ולפנים (חלה שם). ויש נסחאו' שכתוב בהן ולחוץ והיא ארץ סוריא שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן לפי שהיא קרובה לא"י וגם היא מכבוש ישראל עשאוה כא"י לדין זה אלא שאותה של אור אין לה שיעור. ואות' של כהן יש לה שיעור שכיון ששתיהן אין להן עיקר מן התורה כלל שאין הארץ הזאת מא"י. מוטב לרבו' בנאכל' ולא לרבו' בנשרפ'. דשאר חוצה לארץ אם קוצה אותה נדה ויש שם כהן קטן או קוצה אותה טהורה מנדתה ויש שם כהן קטן או כהן גדול שטבל לקרויו ומפרישין חלה אחת לכהן ואוכל אות' וא"צ להפריש חלה אחר' לאור. ואם קוצה אותה נדה ואין שם כהן קטן שיאכלנ' מפרש' חלה אחת שלא כשיעור ושורפתה ומפרש' חלה שניה כדי שלא תשתכח תור' חלה ואוכל אותה כהן אפי' הוא גדול. יש מי שאומר שכן הדין בסוריא וסוריא וחוצה לארץ שוין הן והראשון נר' עיקר. החלה הזאת שמפרישין בחוצה לארץ ונאכל' לכהן יש מי שאומר שאין לה שיעור. ויש מי שאומר שיש לה שיעור. הורו הגאונים שעכשו שבטלה הטהר' מארץ ישראל שהרי אין להם אפר הפר' וכל עסותיהם טמאו' שהרי כלם טמאי מתים הן מפרישין חלה אחת ושורפין אותה. ויש מי שאומר שיש להפריש שם שתי חלו' כשאר המקומו' יש מי שאומר שנשאר הדין כמו שהי' אפילו לדברי הגאונים. ולפי זה נהגו בהרבה מקומו' בחוצ' לארץ להפריש שתי חלו' לפי שטומא' מצויה בהן וברוב הארצו' לא נהגו כן. ויש נותנין טעם לדבר לפי שדברי הגאונים שמתחל' לא תקנו להפריש שתי חלו' אלא כדי שלא יאמרו ראינו תרומ' טהור' נשרפ' וישרפו בא"י התרומ' בטהרתה. וכיון שבטל' טהר' מא"י ותרומתן נשרפ' אין להפריש בשאר מקומו' שני חלו' מפני חשש זה ודי להם בחלת האור כדי שלא תשתכח תור' חלה:
הפרק הב' בביאור מה הן הדברים החייבים בחל'. אין חייבין בחל' אלא חמשת המינים בלבד. והם החיטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון. מפי השמוע' למדו שאין קרוי לחם אלא דבר הבא לידי מצה וחמוץ ובדקו חכמים ולא מצאו אלא חמשת מינין אלו. האורז והדוחן והפרגין והשומשמין והקטניו' פטורין מן החלה. שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. מקום שנהגו להפריש חלה ממינין אלו אם רוב אותו מקום אין עושין פת אלא מהן אסור לזר לאכול אותה חלה שמא יבואו לבטלה ותשתכח תור' חלה מאותו מקום. ואם רוב אותו מקום הם אוכלין דגן מאכילין חלה שמפרישין ממינין אלו לזר בפניהם להודיעם שאין לה דין חלה. שמא יבואו להפריש מן הפטור על החיוב. עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומכל שאר המשקין חייבת בחלה. ואע"פ שמי פירו' אין מחמיצין לא הקפיד' התור' אלא על המינין הבאין לידי חמוץ וזו קרויה לחם ולא נתמעטה בפסח אלא מפני שהיא מצה עשירה. ויש מסתפק בדבר כל שנילושה במשקין בלא מים כלל. והראשון נראה עיקר. העושה עסה מתבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה שגם היא באה לידי חמוץ. הזוכה מן ההפקר אע"פ שהוא פטור מן המעשרו' חייב בחל'. והעוש' עסה פחו' מכשיעור אע"פ שהוא חייב במעשרו' פטור מן החל'. העסה שנילושה בלא רקוד אע"פ שמורסנה מעורב בתוכה חייבת בחלה והמורסן משלים לשיעור חלה. בד"א בשלא רקד הקמח אבל אם רקד הקמח והחזיר המורסן לתוכו אינו משלים לשיעור חלה. ופטור' מן החל'. ויש מי שאומר שאפי' יש שיעור חלה בלא המורסן שהחזיר לתוכו פטורה מן החל' שאין דרך בני אדם להחזיר המורסן לתוך העסה אחר הרקוד. והדבר פשוט שאם יש שם מורסן הרב' שאין נאכלת לרוב בני אדם שהיא פטור'. העושה עסה ודעתו לאפות' ולהחזיר' אח"כ לסלתה וללוש אותה פעם שניה חייב' בחל'. שכיון שנעשית לחם קודם שיחזירנ' לסלת' כבר נתחייב'. העושה עסה מקמח קלי אם לאפות' חייבת בחלה ואם לאכל' בלא אפייה פטור' מן החל' וכן החולט את העסה במים רותחין אם לאפות' חייבת בחלה. אע"פ שלא נגמרה אפייתה בתנור אחד. ואם לאכלה בלא אפייה פטורה מן החל'. וכן המרתיח הקמח בין שנתן מים לתוך הקמח בין שנתן קמח לתוך המים. אם חוזר ואופה אותה חייבת בחל' ואם אוכלה בלא אפייה פטורה. העוש' עסה ואפאה באלפס אע"פ שהאור מהלך תחתיו בין שהרתיח האלפס ולבסוף הדביק הבצק בין הדביק הבצק ולבסוף הרתיח חייבת בחלה. בד"א כשנעשית אפייתה בלא משק'. אבל נעשית ע"י משקה פטור' מן החל' שאין זה לחם. פעמים שסכין האלפס בשמן כדי שלא תשרף העסה אות' סיכה אינ' חשוב' משקה לפטור אותה מחלה. העוש' עסה לאפו' אותה בקרקע חייבת בחלה שכל מעש' האור חייבין. העוש' עסה רכה הרבה ושופך אותה על הגחלים ומתפשטת עליהם ונאפית פטור' מן החל'. ואם עשה גומא בכירה ושופך אותה לתוכ' והיא נאפית שם חייבת בחלה. ויש מי שאומר כל שבלילת' רכה הרבה ב"כ וב"כ פטור' לפי שאינ' קרויה עסה. ואינה חייבת בגומא שבכיר' אלא כשאין בלילתה רכה כל כך. אע"פ שהיא רכה יותר משאר עיסו'. בצק שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו בביצה או בשמן או במי פירו' פטור מן החלה. לחם שעושין אותו לכותח שאין אופין אותו אלא מיבשין העסה בחמה אם עשאן כלמודים כלומר שלא ערכן ולא עשאן כצורת לחם אלא כנסרים הללו פטורין מן החל'. ואם עשאן כעכים שהוא צורת לחם חייבין בחלה. ולמה נתחייבו אלו בחל' והלא אין נאפין בתנור. יש מי שנותן טעם בזה שכל שעשאן צורת לחם. אנו חוששין שמא ימלך לאפותה בתנור. ויש מי שאומר שאינ' חייבת בחלה אלא א"כ נטל ממנה חררה שאין בה שיעור ואפאה שמא יעשה כן בכלה. וכן העוש' עסה לאפותה באלפס על ידי משקה שהיא פטור' ונטל ממנה חררה לאפו' בתנור אפילו פחות מכשיעור חייב להפריש חלה שמא ימלך לאפו' כלה. הלש עיסתו ע"מ לעשו' ממנה דבר הפוטרה מן החלה כגון לבשל' בקדר' או ליבש' בחמה ונמלך ואפאה בתנור או לש אות' על דעת לאפות' ונמלך לבשלה או ליבש' חייבת בחל'. לש אותה על דעת לבשלה או ליבשה חייבת בחל'. לש אותה על דעת לבשלה או ליבשה ובשלה או יבשה פטורה מן החל'. היה תחלת' וסופה לפטור אע"פ שבלילתה קשה פטור' מן החל' שאין הגלגול מחייב אלא כשדעתו לחיוב בתחלת' או בסופה. ויש מי שאומר שאם בלילת' קשה משעת גלגול נתחייבה בחל' ואע"פ שעשאה מתחל' ועד סוף לשם פטור חייבת שהגלגול מחייב אות'. והרוצ' לצאת ידי ספק יעשנה פחות מכשיעור או יטול ממנה חררה ויאפה אותה בתנור ויתחייב השאר כמו שביארנו:
הפרק הג' בביאור עסה של מי חייבת בחלה. עסת נכרי פטור' מן החל' נכרי שגלגל עסתו ונתנה אח"כ לישראל פטור' שבשע' גלגול נפטר' שגלגול העכו"ם פוטר. בד"א בשגלגל הנכרי עסתו ונתנה לישראל אבל אם גלגל הנכרי עסת ישראל או נתן עסתו לישראל קודם גלגול ואח"כ גלגלה חייבת בחלה לפי שבשעת גלגול היתה של ישראל. ובאותה שעה נתחייב' לפיכך חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים עכו"ם עושין בתוכה חייב בחלה. חנות של עכו"ם ומלאי של עכו"ם ופועלים ישראלים עושין בתוכה פטור מן החלה שהכל הולך אחר בעל העסה בשע' גלגול לא אחר המגלגל. נכרי שהפריש חלה מעסתו אפי' בא"י אינה חלה ואוכל אותה זר ואין חוששין שמא עסה של ישראל היא ותולה אותה בעכו"ם כדי לפטרה. שאם ירצה יפטור עצמו בהיתר ויעשה פחות משיעור חלה. נכרי שגלגל עסה ונתגייר פטור' מן החלה. נתגייר ואח"כ גלגלה חייבת. ואם ספק חייבת. לפי שהיא טבל ויש בה עון מיתה. ויראה שלא אמרו כן אלא בחלה של תורה שיש בה עון מיתה אבל בחלת חוצה לארץ הולכין להקל בספיקה. עסה של הקדש פטורה מן החלה. שנאמר עריסותיכם ולא של הקדש. וכן עסה של הפקר. לפיכך המקדיש עסתו או המפקירה קודם שתתגלגל ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה או שהקדישה או הפקיר' אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה חייבת. גלגלה בעודה הפקר והקדש ואח"כ זכה בה או פדאה פטור' שבשע' חובתה הית' פטור'. העוש' עסה לבהמה ולחיה ולעוף פטור' מן החל' שנא' ראשית עריסותיכם שלכם חייבת ושל חיה אינה חייבת. לפיכך העוש' עסה להאכיל' לכלבים אם הרועי' אוכלים ממנה ועל דעת כן עשאה חייבת. ואם אין הרועים אוכלים ממנה אפילו היא מסולת נקיה פטור' שהרי משעה ראשונ' עשאה על דעת שיאכלוה הכלבים ולא ע"ד שיאכלוה הרועים. יש מי שאומר שאינ' פטור' אלא בשלא הקפיד בעריכת' ועשא' כלמודים אבל אם הקפיד בעריכת' ועשאה כעכין כצורת לחם חייבת שכיון שהיא עשויה כן. פעמים שהרועים נמלכים ואופין אותה לעצמם ומעשיה הוכיחו עליה שעל דעת הרועים עשאוה. עירב בה מורסן ב"כ וב"כ פטורה. שהדבר מוכיח שלא יאכלו ממנה הרועים שאין דרך עסה לערבבה במורסן אחר שהוציא אותו ממנה. עסת השותפין יש מי שאומר שהיא פטורה ואפילו שניהם ישראלים ואפי' יש לכל אחד ואחד כשיעור החייב בחל'. ויש מי שאומר שהיא חייבת בחלה ואפילו אין בחלק כל א' וא' כשיעור כיון שיש בכל העסה כשיעור ונעשית מתחלה ועד סוף בשותפות הרי זו חייבת וכן נרא' עיקר. העוש' עסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטור' מן החל'. העוש' עסה לארוחת חיל המלך או מלך שיש לו חק ידוע ליטול מן העסה וזו היא הנקראת עסת ארנונה מלשון ארנונות חייבת בחלה. שאע"פ שהעכו"ם יש לו חלק בה ואותו חלק פטור מן החל' ואפי' אינו יכול לסלק העכו"ם מעסה זו במעות חייבת לפי שאין קול יוצא בדבר זה כשאר שותפות עכו"ם ויבואו לומר שכלה היא של ישראל ואוכל אותה בלא חלה. ועוד שהדבר תלוי בדעתו של עכו"ם ושמא לא יטלנה. נשים שעשו עסה כדי לחלק' והיא עסה אם אין בשל כל אחת כשיעור פטורה שכל העומד ליחלק בעסה הרי הוא כחלוק. וכן נחתום שנתנו לו נשים לעשו' להם שאור אם אין בשל אחת מהם כשיעור פטור'. נחתום שעש' שאור לחלק חייב בחלה לפי שאין הדבר תלוי בדעתו שמא לא ימצא לקוחות וימלך לעשו' עסה. העושה עסה ע"מ לחלקה יש מי שאומר שהיא פטור' ויש מי שאומר שהיא חייבת שמא ימלך שלא לחלק'. בבכורו' בפ"ק ובפרק יש בכור אמרי' הכי. וכן כתב שם רש"י ז"ל. ובפ"ב דקדושין. והרמב"ן ז"ל בס' המצות. עסת הכהנים חייבת בחלה לפי שהחל' טובלת וצריך להפריש וחלתן לעצמן שאין הכהן חייב ליתן לכהן אחר. הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו הפרשתי חלה אינו צריך להפריש אלא מספק כשם שלא נחשדו ישראל בארץ על תרומה גדולה כך לא נחשדו על החלה שבסוריא. אבל הלוקח בחוצה לארץ מן הנחתום צריך להפריש חלה מן הספק. והלוקח מבעל הבית וא"צ לומר המתארח אצלו אינו צריך להפריש מן הספק ויש מי שאומר שהלוקח מבעל הבית מן הסתם חייב להפריש. אלא א"כ נתארח אצלו או ראו אותו מגבל אצל אחר כדי לתקן עסתו:
הפרק הד' בביאור שיעור העסה החייבת בחלה. אין עסה חייבת בחלה עד שיהי' בה קב ורביע. שנאמר ראשית עריסותיכם ופירשו חכמים (עירובין פ"ג רע"ב) כדי עסתכם וכמה עסת מדבר העומר עשירית האיפה. וכמה היא עשירית האיפה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה וסימן להם ח"ל"ה. כיצד האיפה שלש סאים. והסאה ששה קבים נמצאת האיפ' שמונה עשר קבין הקב ארבעה לוגין נמצאת האיפה שבעים ושנים לוגין. עשירית האיפה היא שבעה לוגין וחומש לוג. והלוג ששה ביצים נמצאו שבעה לוגין ארבעים ושנים ביצים חומש לוג הוא ביצה וחומש ביצה. בין הכל מ"ג ביצים וחומש ביצה. א"כ למה אמרו קב ורביע חייבים בחלה שעשירית שמנה עשר קבין יותר מקב ורביע הן לפי שהגדילו המדו' כשבאו לירושלים והוסיפו שתות עליהם ונכנסו ששה בתוך חמשה. הילכך ששה לוגין חזרו חמש' ולוג וחומש לוג שהם ששה חומשין נכנסו בלוג אחד שהוא חמש' חומשים נמצא שחזרו שבע' לוגין וחומש לוג ששה לוגין עוד כשבאו לציפורי הגדילו המדו' והוסיפו עליהן שתות ונכנסו ששה לוגין אלו בתוך חמש' שהן חמשת רבעי קב שהקב ארבע' לוגין שהם קב ורביע. ויש מי שאומר חמש' רבעים קמח ועוד חייבין בחל'. ונותנין טעם בדבר לפי שצריך שישאר בעסה שיעור זה אחר שיפרישו ממנה חלת' ואין הלכ' כדבריו שא"צ תוספת על השיעור שאמרנו מסורת היא ביד החכמים (פסחים ק"ט רע"ב) שבמקום שיש בו אמה על אמה ברום שלשה אמות מחזיק מ' סאה ומכאן למדו (שם ע"א) שרביעית של תור' שהיא ביצה ומחצה יש בו אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע שהן בתשבורת עשר אצבעו' וארבע חומשי אצבע. נמצא לפי זה שכלי שיש בו שבע אצבעות פחו' שני תשיעי אצבע וכן באורך וכן ברום בשלשת צדדיו יש בשיעור הזה בקירוב הוא מחזיק מ"ג ביצים וחומש ביצה. ויש מי שאומר שכלי שיש בו ב' טפחים על ב' טפחים וחצי ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע הוא שיעור חלה. וטעו' הוא בידו לפי שהוא שיעור חמשת רבעים בקב המדבר קודם שהוסיפו בו. ואין השיעור אלא בקב גדול של ציפורי כמו שביארנו. שיעור ביצה אחת בתשבורת שבע אצבעות וחומש אצבע נמצא שיעור אצבעו' הכלי הזה בתשבורת הם שלש מאות ואחד עשר אצבעות סימן להם י"שא ברכה מאת ה'. האצבע שמשערין בו הוא הגודל שהוא רביעית טפח האצבע הבינוני שמשערין בו בכל מקום כבר דקדקו בשיעורו ומצאוהו רחב שבע שעורו' בינוניות זו בצד זו בדוחק. והן באורך שתי שעורות בריוח יש שמשערין מדה זו במשקל והשיעור היותר מכוון הוא שיעור האצבעו' לפי שאין כל הקמחין שוין במשקלם. ועוד שהרי בשיעורי התור' לא נזכר משקל אלא מדה. בשיעור הזה אין הגודש בכלל וצריך שתהי' מחוקה לפי שהגודש הוא מוסיף על המד' הרב' ולפעמים שליש ויותר לפי מה שהיא רחבה וצר'. יש מחמירין למלאו' מדה זה דרך רקוד לפי כשמלא אותה בידו הוא מרבה בשיעור ונרא' שאין צורך לכל זה שהרי לא למדנו זה אלא מן המדבר וכשהיו ממלאין העומר במדבר בידם היו ממלאין אותו שאין המן מתרקד. כל מה שאמרנו בשיעור חלה. ה"ה והוא הטעם למדת הפסח ששיעור העסה ללוש בפסח הוא השיעור החייב בחל'. שיעור זה שאמרנו הוא לכל עסה שבחמשת המינין. ולא חלקו בין חטין לשאר המינין ולא בין היפות שבהן לרעו' שבהן. יש מי שאומר שהשיעור הזה אל התבוא' קודם שנטחנ' ואע"פ שנטחנה היא יותר מהשיעור לפיכך כשמשער הקמח צריך שיהי' יותר מהמד' הזאת והדבר צריך עיון. אסור להערים לעשו' עסתו פחות פחו' מכשיעור כדי לפטרה מן החל' ואפילו בחלת חוצה לארץ יש להזהר מזה שלא יבא לעשו' כן בא"י וכדי שלא תשתכח תורת חלה. ואם דעתו להביא' לידי חיוב על ידי צרוף הכל אחר אפיה מותר. ובא"י אם יכול לעשות' בטהר' אל יעשנ' פחו' מכשיעור. אבל אם אינו יכול לעשות' אלא בטומאה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. המפריש חלה מעסה שהיא פחות מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כמו שהית' ומותרת לזרים. עסה שאין בה כשיעור ולאחר כך נתפחה ונתרבית עד שנעשית כשיעור פטור':
הפרק הה' בביאור הדברים המצטרפים לשיעור חלה. השיעור הזה שזכרנו אין צריך שיהי' מסולת נקיה. אלא אפילו עשה עסתו בלוסה היא ושאור' וסוב' ומורסנה הכל מצטרף לשיעור שדרך עסה כן היא שעני אוכל פתו מעס' בלוסה. בד"א בשלא רקד הקמח כלל. אבל אם רקדו והוציא ממנו מורסן אפילו כל שהוא והחזיר לתוכו אינו מצטרף שאין זה דרך עסה כלל. או מי שיש לו ללוש הרב' כשיעור חלה או יותר ועוש' עסתו מעט מעט פחות מכשיעור ולאחר אפיה מכניס כל הלחם בסל אחד והסל מצטרפן וחייב להפריש חלה שנאמר והי' באכלכם מלחם הארץ אפי' בשעה שהוא לחם אפשר לבא לידי חיוב חלה. בד"א בכלי שיש לו תוך אבל נתנו על גבי טבלא שאין לה תוך הדבר ספק אם אויר כלי חשוב כמו תוך כלי לצרף. וכיון שהדבר ספק בחלת חוצה לארץ שהיא מדבריהם אינו חייב להפריש. בחלת הארץ לדברי מי שאומר שהיא מן התור' כמו שביארנו חייב להפריש. ואם כסה הלחם בסדין או במפה הרי הוא כאלו נתן לתוך הסל. וחייב להפריש. נתנו לתוך כלי ולא כסהו אינו מצטרף אלא על מה שהוא בכלי. אבל מה שעומד חוץ לכלי בגודש אינו מצטרף עד שיכסנו. הסל מצרף אפי' כעכין קטנים שהם עגולים הרב' ואין נדבקין זה בזה. התנור הי' נרא' שדינו כסל מק"ו. אבל יש מגדולי המורים שכתב שאינו מצרף. ויש מי שאומר שספק הוא אם מצרף אם לא לפיכך בחלה של דבריהם פטור מלהפריש. בחל' של תור' חייב להפריש מן הספק. יש מי שאומר שצריך שיהיו הככרו' נוגעות זו בזו. ואם אינו נוגעו' זו בזו אין הסל מצרפן. ויש מי שאומר שא"צ נגיעה וכן נראה עיקר. ויש מי שאומר שאם הן ככרות רחבות והדביקו זו לזו אחר אפיה אע"פ שלא נתנם בסל מצטרפין לחלה ודברי תימה הן. השיק את הככרות בעודה עסה זו בזו והוא שהדביקן עד שאם יפרידם זו מזו אי אפשר שלא יתלוש זו מזו מצטרפין לחלה מן התור'. דברים אלו שאמרנו שהסל או נשיכת עסה מצרפן לא אמרו אלא באשה אחת שאינה מקפדת אבל כשהעסות הן של שתי נשים המקפידו' בחילוק עיסתן אינן מצטרפו'. ובזמן שהיא של אשה אחת מין במינו מצטרף מין בשאינו מינו אינו מצטרף כמו שנתבאר. סתם אשה אחת אינה מקפדת אלא שלפעמים אין לה כלי גדול ללוש בו כשיעור ומחלקת אותו בשני מקומו' ואם יש לה כלי גדול ללוש בו ולשה אותו בשני מקומות הרי היא כשתי נשים המקפידות והצירוף אינו מועיל לחייבו בחלה וכן אם העסה האחת מסלת נקיה והאחרת קיבר מן הסתם מקפדת היא ופטור. אפי' ע"י צירוף. שתי נשים שעשו שני קבין זו לעצמה וזו לעצמה מן הסתם מקפידות הן ואפילו עסתן ממין אחד ואין צירוף מועיל לחייבן בחלה ואם נודע בודאי שאינן מקפידות הרי הן כאש' אחת והצירוף מועיל לחייבן בחל'. ב' עכו"ם שעשו ב' קבין וחלקו ונתגיירו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו [אין] חייבין שלא היתה להן שעת חובה ונפטרו. שני ישראל שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין יש מי שאומ' שהן פטורין לפי שבאות' שעה שהית' ביניהם היתה פטורה לפי שעשו אותה לחלק וכל העוש' עסה ע"מ לחלק פטורה כמו שביארנו. וכיון שנפטרה מה שהוסיף בה אח"כ אינו חוזר ומצטרף לחייב' בחלה אא"כ יש בתוספת שיעור חלה. ויש מי שאומר שחייבין והרי הוא כעוש' עסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין. ישראל ועכו"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו יש מי שאומר שחלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור אפי' נתגייר והוסיף על שלו אין חייב להפריש חלה ויש מי שאומר ששניהם חייבין וכן עיקר. חמשת המינין שחייבין בחלה אם נתערבו זב"ז ועש' מהן עסה אחת כולן מצטרפין לשיעור חלה אע"פ שאין באחד מהן שיעור בין שנתערבו בתבוא' בין שנתערבו קמחין אפי' בצקות וערסן באחת עד שנעשו עסה אחת אם יש בין הכל שיעור חלה חייבין בחלה. לא עשה מהן עסה א' אלא כ"א בפ"ע אע"פ שהדביק ראשי העסות זו בזו יפה עד שאם יפריד זה מזה ישאר מזה בזה אינן מצטרפין לשיעור חלה. בד"א חיטין עם שאר המינים חוץ מן הכוסמין ושעורין עם חטין. אבל חטין עם כוסמין ושעורים עם כוסמין ושבולת שועל ושיפון ושלשת מינין אלו זע"ז אע"פ שלא עשה מהן עסה א' אם השיכן או צרפם בסל הרי אלו חייבין אם יש שיעור חלה בין הכל ונוטל חלה מא' על כלן. ויש מי שאומר שהשיפון אינו מצטרף עם שבולת שועל. שלש עיסות שיש בא' קב חטין ובשניה קב כוסמין ובשלישית קב שעורין והשיכן זו בזו הרי אלו מצטרפין. שכיון שהכוסמין באמצע מצטרפין לחטים ולשעורי' הרי הן כעסה א' וכשהוא נוטל חלה נוטל מכאו"א לפי שאין תורמין ממין על שאינו מינו ומשום כלאים זה בזה. והחטין והכוסמין והשעורין הכוסמין הם כלאים זע"ז והכוסמין והחטים יש בהן שיעור. וכן הכוסמין והשעורים ואם יטול חלה מא' על כולן נמצא פוטר שאינו מינו שנתחייב בלא צירופו. ואם אין בכ"א מהעיסות אלא חצי קב שאין שיעור חלה עד שיצטרפו שלשתן נוטל חלה א' מן הכוסמין לבדן שהיא באמצע על שלשתן. שני קבין ממין א' וקב אורז באמצע אינן מצטרפין. לפי שהאורז אינו חייב בחלה ומפסיק ביניהן. וכן אם היה ביניהן קב תרומה או מדומע או קב העכו"ם אינן מצטרפין לפי שכל אלו פטורין מן החלה. היה באמצע דבר שנטל' חלתו מצרף אע"פ שעכשו פטו' מן החל' כבר נתחייב בחלה. היה באמצע קב חלה אינו מצרף. קב הקדש מצרף לפי שההקדש ראוי לפדותו ולחייבו בחלה וחלה אינה ראוי' לפדותה ולחייבה. היה ביניהן קב מין אחר מצרף. הי' ביניהן קב של אשה אחרת מצרף. קב חדש מצרף. בד"א לצרף שני קבין ישן שאין [שיעור] מצד זה ומצד זה. אבל אם יש בכ"א מהן כשיעור אע"פ שהשיכן צריך ליטול חלה מן האמצע. וכיצד יעשה הרי יצטרפו לחיוב חלה יצרף עם כ"א מינו ויטול מכ"א חלקו. החמירו בחדש וישן יותר מכוסמין וחטין שאע"פ שהם שני מינין לפי שעסותיהן דומו' מפריש מא' על חברו כשיש בין שניהן כשיעו' כמ"ש משא"כ בחדש וישן אע"פ שהן מין א' לפי שהכוסמין והחטין אין ב"א טועין בהם להפריש ממין על שא"מ בכ"א כשיעור. אבל חדש וישן לפי שהן מין א' יבואו לטעות לתרום מן החדש על הישן. לפיכך צריך לצרף בכ"א כשיעו' וליטול ממנו חלתו. העוש' עסה מן האורז ומן החטין אם יש בה טעם דגן אע"פ שרוב העסה הוא מן האורז נתחייב' כל העסה בחלה מן התור'. וחייב להפריש על הכל. יש אומרים אע"פ שאין מן הדגן כזית בכדי אכילת פרס. ויש אומרים שצריך שיהי' בה כזית בכדי אכילת פרס. בד"א כשיש מן הדגן שיעור חלה. אבל אם אין יש בה שיעור חלה אין האורז מצרף להשלים השיעור. ויש מי שאומר שהאורז מצטרף ואין זה עיקר. דין זה אינו אלא בחטין עם אורז אבל חטים עם שאר מינין שאינן חייבין בחלה. או אורז עם שאר מינין החייבין בחלה אינן נגררין זה בזה והעוש' עסה מהן אם יש כשיעו' חלה במין המחוייב ויש בו רוב וטעמו דגן חייב בחלה. ואם אין בו רוב דגן אינו לחם ופטור מן החלה. שני קבין שנטלה חלה של זה בפ"ע ושל זה בפ"ע ועשאן עסה א' חייבת בחלה שהחלות הראשונות אינן כלום לפי שהיה בהן פחות מכשיעור כמו שביארנו. עיסה שהיה בה שיעור חיוב חלה ולא הפרישו ממנה חלה ונטל ממנה שאור ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה והכל ממין א' המצטרף אם יש לו קמח או עסה שלא נטל מהם חלה יפריש ממנו על זה השאור לפי חשבון שאם יש בשאור כשיעור קב יפריש מאותה עסה או אותו קמח א' מכ"ד אם היה של בעה"ב כנגד אותו שאור שזהו שיעור חלה כמו שיתבאר. ואם אין לו פרנסה ממקום אחר יטול מכל עסה זו הפטורה א' מכ"ד כנגד הכל כדי שיטול מן השאור החייב כשיעור לפי שעסה זו טבל היא והטבל אוסר במינו בכל שהוא. יש מי שאומר שאפי' שאור מועט בעסה מרובה כך הוא עושה כל שיש בשאור א' מששים או בנותן טעם בכל העסה. ויש אומרים שצריך שיהיה מהשאור כזית בכדי אכילת פרס מהעסה. שאל"כ היה השאור בטל בעסה מה"ת. ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. וכן הדין למי שנוטל שאור מעיסת חטין ונתנו לתוך עיסת אורז שאם יש בה טעם דגן נעשית טבל. ואם יש לו פרנסה ממ"א מפריש על השאור כשיעור. ואם אין לו פרנסה ממ"א נוטל ממנה חלה על הכל. ואע"פ שאמרנו שקב אורז אינו מצרף ובכאן הרי האורז עם החטים מעורבין לפי שלא אמרו כן אלא כשהאורז לעצמו והחטין לעצמו אבל כשהכל עסה א' אינו מעכב מלהצטרף אם יש לו פרנסה ממ"א. וה"ז כעסה המשותפת בין ישראל ונכרי שאם יש בישראל כשיעור חייבת אע"פ שקב העכו"ם אינו מצטרף כמו שביארנו. לפי שהכל עסה א' ואינו מעכב מלהצטרף. אין בעסה של אורז שנתנו בה שאור של חטין טעם דגן פטורה. שאין הטבל אוסר בשא"מ בכל שהוא. אין חייב להפריש שיעור חלה בעיסה שעירב בה שאור אלא בחלת הארץ אבל בחלת ח"ל א"צ להביא פרנסה ממ"א ולא ליטול חלה על הכל אלא נוטל ממנה חלת האור כל שהוא לפי שלא נהגו בחלה אחרת. הנוטל שאור מעיסה שהורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שלא הורמה חלתה נוטל חלה על הכל כדי שלא יהא כנוטל מן הפטו' על החיוב. וכשיפרוש חלה אומר ה"ז חלה חוץ מן השאור הפטור שבא. בד"א בא"י אבל בח"ל נוטל חלת האור כל שהוא. וכן הדין במי שלוקח שאור מן העכו"ם שהוא פטור מן החלה ומערב בתוך עסתו שנוטל חלת האור מאותה עסה וא"צ עסה אחרת ליטול ממנה על עסה זו. ואין נחוש להפריש מן הפטור על החייב. ויש מצריכין להביא עסה אחרת להפריש ממנה וחומרא יתירה היא. מי שנתערב לו פת שהופרש ממנו חלה עם פת שלא הופרש ממנו חלה. אם יש לו פרנסה ממ"א ישלים לכשיעור ויצרף בסל ויפריש ממנ' על אותן ככרות שנתערבו ואם אין לו פרנסה יפריש מכ"א מהככרות מעט או יצרפם בכלי ויפריש מכ"א עד שיפריש מא' שלא הופרש עליו. כגון אם נתערבו חמש שהופרש מה' בעשר שלא הופרש מהן יפריש מששה שזה ודאי יש א' שלא הופרש עליו. מנהגן של נשים הוא ליטול שאור מן העסה קודם שמפרישות חלה ומנהג יפה הוא כדי שלא יכניסו עצמן לערב דבר הפטור מהחלה עם דבר החייב. ועוד שלפעמים לשות פחות מכשיעור ופטור מן החלה והם אינן בקיאות בשעורין. וע"י מנהג זה יכולות להפריש חלה אפי' בפחות מכשיעור וחייבות בכך. לפי שהשאור נתחייב בחלה ודומה לשאור של חטין שנתנו לתוך עיסת אורז שאם יש בנותן טעם שחייב להפריש חלה כמו שביארנו. שאור שיש בו שיעור רובע הקב שנתנוהו לתוך עיסה שאינה חייבת בחלה ונעשית טבל ונפלה אותה עיסה לתוך עסה אחרת הרי הוא טובל במקום אחר כשיעור קב שיהיה בין השאור והעסה קב ורביע שהוא שיעור עסה החייבת בחלה:
הפרק הו' בביאור שיעור החלה ודיניה מתי הוא. זמן הפרשה והברכה: דבר תורה אין לחלה שיעור. והמפריש חלה כל שהוא עסתו פטורה אבל חכמים נתנו שיעור לחלה דבר שיהא ראוי להיות מתנה שנאמר תתן לו דבר הראוי ליקרא מתנה לפיכך אמרו (חלה פ"ב מ"ז) בעה"ב שעסתו קטנה נותן א' מכ"ד. נחתום שהוא עושה הרבה למכור בשוק א' מארבעים ושמנה. בעה"ב שעשה עסה גדולה למשתה בנו נותן א' מכ"ד כדי שלא לחלוק בעסת בעה"ב. וכן נחתום שעשה עסה קטנה אינו נותן אלא א' ממ"ח כדי שלא נחלוק בעסת נחתום. בעה"ב שעש' עסה למכור בשוק דינו כנחתום וכן נחתום שעושה עסה לאכול בביתו דינו כבעה"ב. נטמאת העסה בשוגג או באונס אינו נותן אלא א' ממ"ח. נטמאת במזיד א' מכ"ד כדי שלא יהיה חוטא נשכר. בזמן הזה כל העסות טמאות כמו שביארנו. לפיכך אפי' במקומות שמפרישין חלה אינו נותן אלא א' ממ"ח. העוש' כל עסתו חלה לא עשה ולא כלום עד שישייר מקצת שנ' מראשית ולא כל ראשית שיהיו שיריה ניכרין. המפריש חלתו קמח אינו חלה שנא' ראשית עריסותיכם. אבל קודם עריסה אינה חייבת בחלה. החלה הזו שהפרישה קמח אם נתנה לכהן הרי היא גזל בידו. ואעפ"כ אסורה לזרים בין היא עצמה בין עסה שנתערבה בה. ודבר זה חומר מדבריהם הוא שהרי אינה חלה כלל. ויש מי שאומר שמותרת לזרים. העסה הזו שהפרישו ממנה חלתה קמח חייבת בחלה. והקמח אם יש בו כשיעור חלה חייב בחלה. אין בו כשיעור ונתערב עם קמח שלא היה בו כשיעור והשלימו כשיעור ועשהו עסה חייבת בחלה. מאמתי נקראת עסה להתחייב בחלה משע' שנותנין מים בקמח. ואם הרים ממנה חלתה נפטרה העסה בחלה זו. אע"פ שאם הרים חלתה נפטרה מותר לאכול ממנה עראי עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים שלא הוקבעה לחלה לאיסור אכילת עראי. עד שעה זו דומה למירוח הכרי הקובע למעשר לאיסור אכילת עראי ואע"פ שקודם מירוח אם הרים ממנו תרומה הרי היא תרומה. קודם שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים אסור לאכול ממנה קבע משעה שנתנה מים בקמח שהרי ראויה להפרישה. תקנה תקנו בעסה טהורה שמפריש חלה משתטיל המים כדי שלא תארע לה טומאה או ספק טומאה קודם שתגלגל. ואם עסה טמאה היא לא תפריש עד שתתגלגל ותטמטם. בזמן הזה כל העסות טמאות הן לפיכך אין מפרישין חלה מן העסה עד שתגלגל ותטמטם. ובח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וכבר נהגו להפריש קודם אכילה. שאר המינין החייבין בחלה דינן כשעורין להתחייב משעת הטמטום. עשה עסה מן החטין ומשאר המינין או אפי' מן החטין ומן האורז. הולכין להחמיר אחר הטמטום בחלה של תורה. אבל בחלה של דבריהם הולכין להקל ומותר לאכול ממנה עראי עד שתגלגל. מה הוא גלגול ומה הוא טמטום. דרך החטין ללוש ולגלגל יפה ונעשית העסה גוף א'. אבל שאר המינין כשלש אותן עיסתן מתפרדת אינו יכול ללוש יפה יפה ע"כ מטמטמן בידו. לא הפריש חלה מן העסה יפריש מן הפת אחר שנאפה. כבר ביארנו שמשעת נתינת מים בקמח יכולה האשה להפריש החלה. בד"א שלא שיירה קמח לערוך עסתה דשעורה קב ורביע. אבל אם שיירה קמח לערוך עסתה שיש בו כדי שיעור זה עם השאור שנותנת בו אח"כ מצטרף בתנור או בסל לשיעור חלה ונמצאת חלתה טבל. כבר למדו הכהנות שיאמרו בשעת הרמת חלה ה"ז חלה על העסה ועל השאור המתערב בה ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה כלה תוקדש זו שבידה לשם חלה. וכיון שהוא בידה לעשות כן אינו כמחוסר מעשה. לפיכך צריכות הנשים להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרבות בשעה שעורכות אותם ועושות מהן ככרות שאותו קמח נעשה עסה ואע"פ שאין בכל אחת ואחת קב ורביע. אם יש בין כלן קב ורביע התנור או הסל מצרפן. וצריכו' להתנות כן קודם שתנתן החלה באור. שאם נתנה באור קודם ערוכה לא הועיל התנאי. ויש מי שאומר שהמפריש חלתו קמח. אם התנה ואמר כשתעשה עסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימין. המפריש את החל' צריך לברך ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה. ויש מדקדקים לומר להפריש תרומה. ויש אומרים שאין חלוק בדבר. מאימתי מברך אם אין עתיד לקרו' לה שם מברך קודם שיפריש. שהרי כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכיון שהפרישה נתקדש'. ואם עתיד לקרו' לה שם אין בה משום קדושה עד שיקרא לה שם כשמפריש' ויאמר הרי זו תרומ'. כשם שמברך על הטהור' כך מברך על הטמא' שלשתיהן הוא קורא חלה לשם. ערום אסור להפריש חלה לפי שאי אפשר לו לברך אפילו יושב ופניו של מטה טוחות בקרקע לפי שערותו בולטת והתור' אמרה והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. האשה יושבת וקוצה חלת' ערומה מפני שהיא יכולה לכסו' עצמה כשפניה טוחות בקרקע. ואע"פ שעגבותיה נראין עגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה:
הפרק הז' בביאור מי מפריש חלה. וענין להפריש מן המוקף. והעושה עסה ביו"ט ודין אכילת חלה. ותערובת': מצוה זו מוטלת על הנשים והן נענשו' עליה בשעת לידתן. ואם אין לאיש אשה מפריש הוא. ויש מן החכמים שנוהגין להזהיר לנשותיהם בע"ש עם חשכה על הפרש' חלה לפי שאין מפרישין חלה בשבת ומדת חסידו' הוא בחוצה לארץ שהרי יכול לאכול בלא הפרש' חלה כמו שביארנו. אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העסה ואם נתן רשות לאחד להפריש אפי' בעודה קמח מפריש אע"פ שעדין לא נתחייב. ויש מי שאומר שאם הגבל הפריש בלא דעתו של בעה"ב שנתקדש' החל' ונפטר' העסה. הסומא והשכור מפרישין לכתחל' לפי שאין בעסה יפה ורע שיכוונו ויפרישו מן היפה ונרא' שאם הגיע לשכרותו של לוט אין במעשיו כלום והרי הן כמעש' הקוף. חרש שוטה וקטן והנכרי שתרמו אפילו ברשו' בעל הבית אין מעשיהם כלום. חרש המדבר ואינו שומע לכתחל' לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה. וכן האלם השומע ואינו מדבר והערום לפי שאינם יכולין לברך. ואם תרמו תרומתן תרומ'. קטן וקטנה שהגיעו לעונת נדרים שהיא מבן י"ב שנה ויום אחד. ובת י"ג שנה ויום אחד והוא שידעו לשם מי נדרו ואחר שנה זו בין לבן ובין לבת אע"פ שלא הביאו שתי שערו' ולא ידעו לשם מי נדרו אם תרמו אפי' תרומה של תורה תרומתן תרומה לפי שנדריהן והקדישן קיימין מן התור'. הנדה קוצה החלה ומברכת עליה. והוא הדין לשאר טמאים לפי שכל העסו' טמאו' שהרי בטלה טהרה כמו שביארנו. החלה הרי היא כתרומ' שאינ' נטלת אלא מן המוקף. אי זה הוא מוקף כל שנוגע זה בזה. ויש מי שאומר שלא הצריכו נגיעה זה בזה אלא בעסות שהוא מקפיד על תערובתן כגון אחת טמאה ואחת טהור' אבל בשאר עסות ואפילו אחת יפה ואחת רעה א"צ שיהיו נוגעו' ממש דיו שיהיו סמוכו' זו לזו. נטל שלא מן המוקף מה שעש' עשוי לא נאמרו דברים הללו אלא בחלת הארץ אבל בחלת חוצה לארץ אינו צריך לתרום מן המוקף. שהרי אמרו (ביצה ט' ע"א) חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש. ונרא' שיכול לאכול עד שלא ישאר אלא כדי חלה בלבד. ויש מי שאומר שצריך לשייר יותר מעט כדי שיהא מוקף לו. אע"פ שאינו מוקף לכשיעור והראשון נראה עיקר. המגלגל עיס' ביו"ט מותר להפריש חלתה וליתנה לכהן. אע"פ שאמרו (שם ל"ו) אין מגביהין תרומ' ומעשרו' בי"ט בעס' התירו כדי לאכול פת חמה לכבוד יום טוב. ואם היא חלת האור מניחה עד הערב ושורפה בחול. לפי שאסור לשרוף קדשים בי"ט. הי' יו"ט של פסח שאסור להשהותה שמא תחמיץ וזו אינה קרויה של גבוה שלא יתחייב עליה משום לא יראה ולא ימצא לפי שיכול לישאל עליה אפי' לאחר הפרשה ותהי' חולין גמורין. כיצד יעשה ילוש אותה פחו' מכשיעור שלא אסרו בכיוצא בזה ללוש פחו' מכשיעור. עשאה כשיעור ונתחייב' בחלה לא יפריש אותה קודם אפייה. אלא אופה ואח"כ מפריש לפי שכל פת ופת ראוי לו שמא לא יפרשנו והרי הוא כאופה לעצמ'. ואחר אפייה יפריש ויניחנה לחול וישרפנה. ואם יש כהן קטן בחוצה לארץ או כהן גדול שטבל לקרויו יפרישנה ויאפה אותה ויתננה לו שהרי חלת חוצה לארץ מותרת למי שלא יצאה טומאה מגופו. ויש מתירין כן אפי' אין שם אלא כהן גדול בעל קרי. לפי שיכול לטבול לקרויו ולאכול אותה או אפי' בלא טבילה יכול לבטל' ברוב ותהא מותרת. ויש אוסרין לפי שלא התירו לבטל אותה אלא כשנתערבה בכמותה להוסיף עליה רוב. וגם כל שלא טבל הכהן. אע"פ שיוכל לטבול כיון שהוא מחוסר מעשה אינו כמי שטבל. הלש עסה מעי"ט ואפאה מעי"ט אין מפרישין חלתה ביו"ט לפי שהי' אפשר לו להפרישה מעי"ט. אפאה ביו"ט יש מי שאומר שמותר להפריש חלתה ביו"ט אע"פ שנתחייב' משעת גלגול שהי' מעי"ט וכיון שנאפית ביו"ט מותר להפריש חלת'. ויש מי שאוסר. ויש מי שאומר שאפי' לדברי האוסר אינו אסור אלא בחלת הארץ שאסור לאכול מן העסה עד שיפריש ממנה חלה. אבל בחוצה לארץ שמותר לאכול ממנה כמו שביארנו. מפריש ואינו נראה כמתקן ואפי' לשה ואפה מעי"ט. ויש מי שאוסר אפילו בחוצה לארץ אלא יאכל ויפריש ממנה חלתה בערב לפי שקריאת שם חלה אוסרת לזרים ונראה כמתקן בהפרשת'. מקום שאסרו להפריש ביו"ט אם עבר והפריש בין באונס בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי. ואם עשה בשוגג מותר לאכול הפת. עשה במזיד אסור כדין המבשל בשבת. חלת חוצה לארץ נתנת לכל כהן אפי' למי שאין משמר שלו. ובין לכהן חבר ובין לכהן עם הארץ אם אין שם כהן חבר ואינו צריך לטרוח אחר כהן חבר ונותנה לכהן המשמשו לפי שאינו אסור משום כהן המסייע בבית הגרנו'. חלת חוצה לארץ מותרת בנגיעה לטמאים ואסור' באכיל' למי שיצא טומא' מגופו בלבד כגון זב וזבה בעל קרי ומצורע. אבל טמא שרץ ונבלה מותרין באכיל' לפיכך במקום שנהגו להפריש חלה לכהן נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו ואוכלה. אין שם כהן קטן אם יש כהן גדול שטבל לקריו מותר לאכלה אחר טביל' מיד ואין צריך הערב שמש. מי שעשה עסה במי ביצים שהיא טהור' לפי שהביצים אינן מכשירין לקבל טומאה. לא יפריש חלת האור לפי שאסור לשרוף קדשים שלא בטומאה כיצד יעש' יפרישנ' בטהר' ויאכילנה לכהן קטן או לכהן גדול שטבל לקריו ולא ישרפנה אפילו בח"ל ויש מי שאומר שאין הדין הזה אלא בזמן שמפריש חלה אחת בלבד לכהן. אבל אם מפריש שני חלות אחת לאור ואחת לכהן אוכל אותה אפילו לכהן בעל קרי ואשתו נדה לפי שאין לה תור' חלה כלל. ואינו קורא לה שם חלה. חלת חוצה לארץ אוכלה הכהן עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא יבא הזר לאכול ממנה. חלת חוצה לארץ אם נתערבה בחולין אסורה. ויש מי שאומר שהיא אוסרת עד שיהי' מאה מן החולין לבטל החלה כתרומ'. ויש מי שאומר שאינה אוסרת אלא עד מחצה אבל אם הי' הרוב מן החולין בטלה ומותרת לזרים. ונראה שצריך להפריש כשיעור חלה מפני גזל השבט ואם חלת האור היא אינו צריך להפריש כלום והעסה מותרת לזרים. חלת חוצה לארץ שהיא טמא' יש מי שאומר שמותר לערב' ברוב חולין לכתחל' ולאכול אותה כהן בימי טומאתו. או אפי' זר כמו שביארנו. ויש מי שאומר שאינו מותר אלא כשנתערב' בכמותה שמותר להוסיף עליה ולבטלה ברוב. ויש מי שאומר שישאל עליה אם חזרה ונתערבה. נתערב' החלה בשאינ' מינה יש מי שאומר שצריך ששים לבטל' כשאר איסורין של דבריהן. לפיכך אם נתן הכהן החלה ברוטב רותח. אותו הרוטב אסור לזרים אם אין שם ששים לבטלו. ככר של חלה שנתערב' בככרו' אחרות של חולין יש מי שאומר שצריך מאה ואחד לבטלה אפילו בחוצה לארץ. וכבר כתבנו שאפילו ברוב היא בטלה ולא עוד אלא אפי' בא"י היא בטלה ברוב לפי שהוא יבש ביבש שאפי' באיסורי תורה הוא בטל ברוב אלא שצריך להפריש ככר אחת ולתת אותה לכהן מפני גזל השבט. שבטך ומשענתך המה ינחמוני: