שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רמח
ענין רמח:
לשליח צבור אשר באלמדייא י"א.
הנני מקצר ועולה בתשובת שאלתך.
אין מתחננין ונופלים על פניהם בכל חדש ניסן ולא בתשרי ממחרת יום הכפורים עד סוף החדש.
אבל י"ג מדות והוידוי קורין זולתי תוך הרגל שאין קורין אותן וכן ביום קריאת המגלה.
אבל בי"ד ובט"ו של אדר ראשון ובט"ו של אדר שני דינו כדין חדש ניסן ותשרי לאחר יוה"כ ויום אחר חנוכה הוא כשאר ימות השנה.
ואם חל ראש חדש בשבת וכן חול המועד שבתוך השבת אין מזכירין ביעלה ויבא של שחרית מנחה וערבית של שבת לפי שאין אנו חותמין בשל שבת באותה ברכה וכבר הזכרנו של שבת בברכה אמצעית וה"ה ליעלה ויבא שבתוך בה"מ אין מזכירין בה לעולם של שבת לא בראש חדש ולא בשום רגל ואפי' בי"ט.
והמפטיר בר"ח אם מזכיר של ר"ח בזה הוא מחלוקת בין הראשוני' ז"ל ואנו מנהגנו שלא להזכיר וה"ה לשבת שבתוך חול המועד.
וערב חנוכה ופורים ור"ה וי"כ הוא כשאר ערבי שבתות וימים טובים ואין נופלים על פניהם במנחה בהם.
וכשיהיו נצבים וילך מחוברים וזהו כשראש השנה חל בשבת או בה' בשבת מפטירין בשבת שלפני ר"ה שובה ישראל ובשבת בנתי' דרשו ה' וגומר.
וכשהם נפרדים וזה הוא כשר"ה חל בשני בשבת או בג' בשבת ויש שבת בין יה"כ וחג הסוכות ואות' שבת קורין בפ' האזינו ומפטירין בה שוש אשיש וכו'.
ובכל שבת בין בר"ה בין ביה"כ אומרי' אבינו מלכנו וכ"ש בנתים.
אבל צדקתך אין אומרי' בשבת של ר"ה לפי שהוא ר"ח וצדקתך הוא צדוק הדין של מרע"ה.
אבל יה"כ שחל להיות בשבת אומרים צדקתך.
ובי' ימי תשובה אומרים א"מ ואח"כ והוא רחום ונופלים על פניהם.
ויה"כ שחל להיות בתוך השבת בב"הכ שלנו נהגו לומר מזמור שיר ליום השבת וכן הי' מנהג ברצלונא.
אבל בביהכ"נ של אלחארה מתחילין טוב להודו' לה' וכן הי' מנהג מיורקא ואתם עשו כמנהגכם.
אבל לאל אשר שבת אין מנהג נכון לאומרו אלא ביה"כ שחל להיות בשבת.
ומה שמצאתם כתוב בכלל בדיקת הריאה ששומן החזה התולה על צלעו' החזה דינו כדין דופן אחר שלא כ' הרמב"ם ז"ל ההפך סמכו עליו אבל אותו שהוא למעלה מדופן אין דינו כדין דופן.
וכן במה שמתירין שפולי הריאה שהית' דבוקה בשדרה ע"י נפיחה אם נראית לצד (אגב) [הגב] עשו כמוהו ובלבד שלא תטעו במה שכתוב שם להבין שאם היתה סרוכה עם הטרפש שתהא כשירה כמו שטועין בזה קצת משובשין והמתיר בזה מאכיל טריפו' לישראל.
וכבר נדיתי אני בכאן מי שיעשה מעשה בזה.
וכן מה שכתוב שם שהורדא שהית' דבוקה לכיסיה בלא פילוש כשרה סמכו עליו שלא כ' הרמב"ם ז"ל ההפך.
כי האחרוני' מוסיפין הם על הראשונים ומפרשים מה שלא פירשו הם ודברי אלהים חיים הם:
לפרש לך המלות הפסוקות בנוסח הכתובה:
עדים כשרים הן כל בר ישראל שלא עבר עבירה שיש בה איסור לאו ושאינו קרוב אל האיש ואל האשה ושלא יהי' קטן ועבד כנעני ואשה שכל אלו אינם כשרים בעדות זו. בלא שום נדר. רוצה לומר שלא יאמר לה לא אפרעך עד שתאמרי אסור עלי בנדר שלא אטעום דבר זה אם פרעתני. ובלא שום שבועה קלה וחמורה. שלא יאמר לה לא אפרעך עד שתשבעי לי אם פרעתיך שבועה קלה היא בלא נקיטת חפץ. וחמורה היא בנקיטת חפץ. וגלגולא ר"ל שאם נתחייבה לו שבועה מפני טענה אחרת שלא יגלגל עליה שתשבע לו על פרעון כתובתה אם פרעה ואפי' לומר לה אני אחרים סתם כל מי שיכפור לי האמת אינו יכול אחר שהאמינה עליו כשני עדים. והדרת הראש הוא מענין נדר שיאמר לה דור לי בחיי ראשך כלומר איני רוצ' שבועה שתאמרי לי חיי ה' אלא חיי ראשי אפי' בזה הוא פוטר אותה. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (פט"ז מה"א ה"ד) שאין האלמנה גובה עד שתשבע זה הוא הדין אם לא האמינה עליו. אבל אם כתב לה נאמנות היא פטורה ומ"מ אע"פ שכתב לה נאמנו' המנהג הוא שלא תפרע אלא בשבועה. בכל ענין זכותה ויפוי כחה ובכל ענין של זכות. רוצה לומר שהעדים מעידים שהבעל צוה להם שיכתבו שהיא נאמנת כשני עדים כשרים בכל דבר שתטעון עליו בכתובת' שיהי' לה בה זכות עליו או יפוי כח שבכל טענה שיהי' כחה יפה וטענתה עליו טובה כדי שתגבה כתובה כרצונה היא נאמנת בזה שלא יכול לומר אני לא האמנתיה כל כך וכן לא יוכל לומר נאמנו' זו על תנאי כך וכך היתה או אני שיירתי לעצמי דבר זה שלא תהא נאמנת עליו. אבל היא נאמנת בלי שום תנאי ובלא שום שיור בעולם. ודבר זה אינו כאסמכתא שלא יאמר הבעל אני כשכתבתי לה נאמנו' הייתי סומך בדעתי שלא תהיה כפרנית וע"כ כתבתי לה שתהא נאמנת ועתה אני רואה שהיא כפרנית ואיני רוצה שתהא נאמנת על כן כתבו בשטר שאין זה כאסמכתא. וגם לא יוכל לומר הבעל זה הנאמנו' לא נכתב אלא כטופסי השטרו' שכותבין העדים טופס השטר קודם הקניין על כן הם כותבין שאין זה כטופס שטר בלא קנין אלא ככל שטרו' קיימים שנכתבים במצו' הבעל ובקנין גמור: