שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קסג
מיורקא לרבי יעקב בן הרכאת יצ"ו
שאלה קסג: שאלת להורו' לך דרך ישרה בהיתר שבועה נסחה כך נשבעת וס"ת בחיקך על דעת המקום וע"ד רבים וע"ד יחיד שלא תתפלל כל עוד שתהי' במיורק' זהו נוסח השבוע' והית' שבועתך בכעס שהכעיסך א' מהקהל כשהיית עובר לפני תיבה ביום א' מהמועדים כאשר הורגלת ועכשו כל הקהל הם מבקשים ממך לשוב לעבור לפני התיבה ועל זה נתחרטת ורצית לעמוד על דעתי אם יש לשבועה זו היתר אם לא ואיך יהי' ההיתר אם יש לה היתר: (עיין לקמן סי' רס"א):
תשובה: תחלת כל הדברים אני אומר כי אף ע"פ שלשון השבוע' הוא שלא תתפלל לא הי' דעתך אלא לעבור לפני התיב' אבל להתפלל בינך לבין עצמך לא הי' זה דעתך ואחר שכן הי' דעתך אם חלה שבוע' זו או לא חלה אלא על מה שהי' בלבך אע"פ שדבריך לא היו מפורשין ודומ' זה למה שאמרו בפ"ג דשבועו' (כ"ו ע"ב) גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ופי' הראשונים ז"ל דאינו אסור אלא בפת חטין דבפת חטין פיו ולבו שוין ואף ע"פ שיש סוברין לומר דבכל פת אסור לא מיסתבר טעמייהו כלל וכיון שאינו אסור אלא בפת חטין גם בנדון הזה שבלבך הי' לעבור לפני התיב' אע"פ שבשפתיך נשבעת על הכל לא נאסרת (אם) [דלא] חלה שבוע' אלא על מה שהי' בלבך והוא לעבור לפני התיבה וכ"ש שיש לדון כן לפי שבאות' שעה שנשבעת היית עובר לפני התיב' ובודאי שעל זה נשבעת אע"פ שלא פירשת ודומ' זה למה ששנינו בפ' הנודר מן הירק (נ"ה ע"ב) אמר קונם צמר עול' עלי מותר להתכסו' בגיזי צמר פשתן עול' עלי מותר להתכסו' באניצי פשתן ר' יהוד' אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והי' ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי מותר לכסו' ואסור להפשיל לאחוריו ואמרי' בגמ' (שם) תניא כיצד א"ר יהוד' הכל לפי הנודר הי' לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר עול' עלי אסור ללבוש ומותר לטעון הי' טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופסקו הראשונים ז"ל כר' יהוד' דאמר הכל לפי הנודר ואע"ג דתנא תני כיחידאה לא פליגי רבנן עליה ולפרש דברי חכמים אתא וכן בפ' קונם יין (ס"ג ע"ב) סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכו' הרי אלו מותר' ליהנו' שלא נתכוון אלא לשם אישו' והא כר' יהוד' אתיא וכן אמרו בירושלמי (שם ה"ח) א"ר ייסא דר' יהוד' היא דר' יהוד' אמר הכל לפי הנודר וכיון דמחלוק' ואח"כ סתם הלכ' כסת' כדאי' בפ' החולץ (מ"ב ב') דסת' לן תנא כותי' ק"ל כותי' ושמעי' מיני' לענין הנדון שלפנינו שכיון ששבועתך הית' בעת שהיית עובר לפני התיב' אם השבוע' חלה לא חלה אלא על אותו ענין אע"פ שלא פירשת בשפתיך ונתפרש זה. ואשוב לפרש אם חלה אם לא ובודאי דק"ל הנשבע לבטל את המצו' ולא בטל פטור דבעי' הרעה רשות כדאי' פ"ג דשבועות (כ"ז ע"א) ותנן נמי התם (כ"ט ע"א) נשבע לבטל את המצו' שלא לעשו' סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין זו היא שבוע' שוא כלומ' חייב לעשו' סוכה וליטול לולב ולהניח תפילין. ואחר שכן הוא נרא' אם הנדון דומ' לראי' ובודאי דשבוע' חלה במצו' דרבנן דלאו מושבע מהר סיני חשבינ' לי' כדמוכח התם (כ"ג ע"ב) ובפ' בתרא דיומא (ע"ג ע"ב) גבי חצי שיעור אליבא דריש לקיש דס"ל דלא מיתסר מדאוריי' אלא מדרבנן ותפל' אמרי' בגמ' בפ' מי שמתו (כ' ע"ב) דהויא דרבנן וא"כ הנשבע שלא להתפלל שבוע' חלה עליו. אבל בזה הדברי' עתיקים שהרמב"ם ז"ל מתחזק לומר שהתפל' היא מן התור' אלא שזמניה הם מד"ס והרמב"ן ז"ל הוא חולק עליו בראיו' חזקו' כמו שפירשתי כל זה בספרי וקראתיו ספר זוהר הרקיע. אבל בכאן אין אנו צריכין לכל זה המחלוק' שהשבוע' לא היתה אלא לעבור לפני התיב' ונרא' שהוא מ"ע מן התור' שהרי לעבור לפני התיב' אינ' אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדוש' ובקריא' התור' ושתיהן מן התור' שהרי בדברים שבקדוש' אמרו בפרק מי שמתו (כ"א ע"ב) אמר רבא מנין שאין היחיד אומר קדיש וקדוש' שנ' ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדוש' אין יכול לאומרו בפחו' מעשר' וכן איתא נמי בפ' הקורא את המגלה עומד (כ"ג ע"ב) ודין קה"ת מ"ע מן התור' היא וא"צ זה לפנים שאפי' ברכ' התור' לפניה היא מן התור' כדאמרי' בפ' מי שמתו (כ"א ע"א) א"ר חסדא מנין לברכ' התור' מן התור' שנ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו והרמב"ן ז"ל בספר המצו' שלו הכניס' במנין המצו' וכיון שלעבור לפני התיב' יש בו מצוה מן התור' להוציא הרבים בדברים שבקדוש' ולקרו' את התור' א"כ הנשבע שלא לעבור לפני התיב' הוא כנשבע שלא לעשו' סוכה שהוא חייב לעשו' סוכה או כנשבע שלא לאכול מצה של מצוה שלא חלה עליו שבוע' כדאי' בירושלמי דשבועו' (פ"ג ה"ד) והביאו הרי"ף ז"ל שם ובפ' ערבי פסחים וא"ת שאין זה דומה לאלו לפי שאפשר למצו' זו להתקיים ע"י אחרים משא"כ בסוכ' ולולב ומצו' תפילין. הא ליתא דמ"מ כיון שבשע' שהוא עובר לפני התיב' הוא עוש' מצו' דאוריי' אין שבוע' חלה עליו דלא הויא הרעה רשות וראי' מפורש' לזה מה שהקשו בגמ' (שבועו' כ"ה ע"א) על מה ששנינו בכלל שבועו' של רשות שבוע' שלא אתן למאן אלימא לעני מושבע מהר סיני הוא אלא אתן לעשירים הרי זאת המצוה אינה מוטלת על זה יותר מעל אחרי' שהכל חייבין במצו' צדק' וכמו שאמרו בפ' ר"א (ס"ה ב' ע"ש) בנדרי' ולימ' כל דמעני עלי נפל בתמיה ודחו דכל הנופל אינו נופל ביד גבאי תחלה ולמדנו מזה שכל הנופל ביד גבאי על כל ישראל הוא נופל ואפ"ה אמרי' שאם אמר שבוע' שלא אתן לעני דלא חיילי עליה שבוע'. ובנדון הזה ג"כ אם לעבור לפני התיבה יש מצוה דאוריי' אע"ג דאפשר להתקיים על ידי אחרים לא חיילא עליה שבועה ולפי זה שבוע' זו אינ' צריכ' היתר. ואם יש מי שלבו נוקפו בכל זה וחושש לומר שחלה יש לדון בהיתירא משני צדדין מצד ע"ד המקום ומצד# ע"ד רבים אבל מה שאמרת על דעת יחיד אינו מעלה ואינו מוריד והנה ע"ד רבים אע"ג דק"ל בפ' השולח (ל"ו ע"א) דעל דעת רבים אין לה הפרה במקום מצוה יש לה הפרה וכדאמרי' התם (שם) גבי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא דהו' פשע בינוקי ואהדרי רבינא דלא אשכח דדייק כותיה ובנדון הזה ג"כ כיון שהרבים שעל דעתם נשבעת הם צריכים לאותה מצוה מסתמא אמרי' דניחא להו בהיתר זה וכן כתבו הראשונים ז"ל בזה ודבר פשוט הוא אבל בעל דעת המקו' אמר בגמ' בפ"ג דשבועו' (כ"ט ע"ב) בשבוע' שהשביע משה את ישראל שהשביעם ע"ד המקום כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו והיה נרא' משם שאין היתר לשבוע' שהיא ע"ד המקום אבל כתבו בזה שלא נאמרו דברים הללו אלא בשבוע' התור' שאין המקום מסכים בהיתר שבוע' זו אבל בשאר שבועות של רשות יש להם היתר אפי' ע"ד המקום ויש חולקים בזה להחמיר ואפי' לדבריה' אני אומר שאין להחמיר אלא בשבועו' הרשו' אבל אם הדבר הנאסר בשבוע' יש בו מצוה הקב"ה מסכים בהיתרו ולפ"ז אפי' נאמר ששבוע' זו חלה יש לה היתר בחרט' דהקב"ה ניחא לי' לאיתקדושי ע"י ישראל וכמו שאמרו בילמדנו כבד את ה' מהונך ממה שחננך הבורא אם קולך ערב הי' פורס על שמע ועובר לפני התיב'. אבל יש לעיין בזה מצד אחר והוא שכיון שהצבור יש להן הנאה בשליחותו של זה לעבור לפניה' לפני התיבה א"א לאחד מהם להתירו מדאמר בירושלמי דנדרים (פ"ה ה"ד) קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני העיר עלי נשאל לזקן שיש שם ואמרי' התם אית תנוי תני אפי' על קדמיתא שאין זה כמיפר נדרי עצמו ע"כ וכיון דפליגי תנאי בהא מסתברא דאזלינן בה לחומר' ואע"פ שהרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נדרים פסק לקולא כבר כ' בפ' דלכתחלה אסור וא"ת זו מצוה היא ומצו' לאו ליהנות נתנו וא"כ אין זה מיפר לעצמו אלא להתיר שבועת הנשבע דמה הנאה אית להו אמת כן הוא אלא שכל זה שאנו נושאין ונותנין בו אינו אלא למי שלבו נוקפו בכל זה להצריך היתר שאם הדבר ברור שהיא מצוה דאוריי' אפי' היתר אינה צריכה ואם צריכה היתר אית בה טעמא דמצו' לאו ליהנו' נתנו ועוד דאפי' תימ' בכה"ג מצו' לאו ליהנו' נתנו ונימא דאף ע"ג דלענין חלו' השבועה אמרי' דלאו מושבע מהר סיני הוא משום דהני מילי כלהו דרבנן נינהו שתקנו סדר ברכו' וקדושו' וקה"ת ושבועה חלה עלייהו וכדאמרי' אבל מ"מ במצוה מדרבנן נמי אמרי' מצו' לאו ליהנו' ניתנו וכיון דאמרי' בהא מצו' לאו ליהנו' ניתנו אם כן יכולין בני העיר להתיר שבועה זו דלאו הנאה אית להן בהא מילתא א"ה אסור דאע"ג דאמרינן בכל כי האי מצו' לאו ליהנו' ניתנו ה"מ כשעושה המצוה מעצמו המדיר הנא' אבל כשמצוהו המודר הנאה הויא לה שליחו' ואסור לעשו' שליחותו כדאמרי' בנדרי' בפ' אין בין המודר (ל"ה ע"ב) גבי הני כהני שלוחי דידן נינהו ועוד דבנדרים (מ"ח ע"א) אמרינן דהשותפים המודרים זה מזה אסורים בדבר שהוא של בני העיר בביהכ"נ ותיבה וספר משמע דחל נדרא עלייהו ולפ"ז אין א' מהקהל של מיורקא רשאי להתיר שבוע' זו אם חלה וכדי שתתקיים מצוה זו על ידי התרתיך בג' הדיוטו' ואני אחד מהם ואפשר לעשו' כן מדאמרי' בסוף קדושין (פ"א ע"ב) אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכיון שהבעל יכול להפר שלא בפני אשתו הוא הדין לחכם שלא מצינו חילוק בין בעל לחכם אלא בלשון שהחכם בלשון התרה והבעל בלשון הפרה. ואפי' שליחו' לא צריך דבפ"ק דנדרים (ח' ע"ב) אמרי' בעל מהו שיעש' שליח לחרטת אשתו איכא מאן דגריס להפרת אשתו ולהאי גירסא לא קשי' מידי ואפי' למאן דגריס לחרטת אשתו כבר תירצו בזה בתוס' דהיינו טעמא דבעי' שליחו' התם היינו משום שאשתו של רבינא אמרה לו שיפר לה הוא והוא חלק כבוד לרבו ולא רצה להפר לה ומשום הכי בעי אם נעשה שליח שלא מדעת' אם לא אבל בענין אחר כל שהחכם יודע שנתחרט יכול להתיר בלא דעת הנודר כמו שהבעל מיפר בלא דעת האשה כדמוכחא ההיא דקדושין וכן הור' רבינו שמשון ז"ל דאם שלח אדם חרטת נדרו בכתב דמתיר לו החכם שלא בפניו והביא ראיה מההיא דהפרת בעל בפ' בתרא דקדושין וכן כ' הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן הביא הרא"ש ז"ל בפסקיו ומה שאמר לך החשוב ר' יעקב שכרו יגדיל השם שלומו שתצא חוץ לעיר ותחזור ואז יהי' האיסור היתר מאליו אלו אמרת בשבועתך עד שאצא מהעיר הי' נכון לעשו' כן אבל אמרת כל זמן שאהי' במיורקא. והנה שם מיורקא הוא כמו שאומרים ההגיונים שם נאמר בכלל וביחוד נאמר בכלל על כל האי וביחוד על העיר ועד שתצא מכל האי לא יצאת ידי שבועתך ועוד שלא אמרת עד שאצא ממיורקא אלא כל עוד שאהי' במיורקא ואם יצאת והחזרת עדיין השבוע' קיימת כדמוכח בנדרי' פ' השותפין (מ"ז ע"א) ולצאת ידי כל אלה הספקו' התרתיך והרי אתה מותר. שמעון בה"ר צמח דוראן זלה"ה: