שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קלח
קוסנטינא אל החכם רבי מימון נ'גאר ישמרהו אל
ענין קלח: רצית לעמוד על דעתי באשה שנשטית תחת בעלה בענין כתובתה ומזונותיה ומזונות הבנות בחייו ובמותו:
ועיקר הדין בזה הוא שאם יודעת לשמור את גיטה ורצה הבעל לגרשה מגרשה ונותן לה כתובתה ואם לא גירשה זן אותה בחייו. ואם מת זנין אותה היורשין ואם אינה יודעת לשמור את גיטה לא תתגרש לפי שאינה בת גירושין כמו שאינה בת קדושין כמו שפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות והשוטה הוא הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה והמקרע את כסותו דעבד לכלהו [כדאמרי'] פרק הכל חייבין בראיה (ג' ע"ב). ולענין כתובה ותנאיה הרי היא כיודעת לשמור את גיטה שלא גירשה בעלה ואינה מפסדת כלום והבא להפסידה כלום עליו להביא הראיה שלא מצינו בעלי התלמוד שעשו בזה תקנה של כלום אלא הרי היא ככל אשה שנולד בה מום תחת בעלה לא פחות ולא יותר בין בחייו בין במותו שזו בעלת מום היא שכל מומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשי' ושוטה פסול לעבודה כדין בעל מום וזה נעלם מכם. ובענין היודעת לשמור גיטה הוא שעשו תקנה שלא להתגרש אע"פ שמן התורה גירושיה גירושין אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר אמרו (יבמות קי"ב ע"ב) נשטית לא יוציא זהו מה שנמצא בתלמודא בענין כתובה ותנאיה לא נזכר בגמרא מה הוא הדין בזה אלא שבא הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות גיטין ופירש שכיון שזה האיש הוא יכול לגרש דבר תורה ומפני תקנה זו שלא ינהגו מנהג הפקר הוא מעוכב מלגרשה אין הדין נותן לעשות תקנה לחייבו במה שהי' יכול לפטור א"ע על כן כתב שמאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה ולא אמר זה רבינו ז"ל אלא כשהיא יודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה שאה אינה יודעת לשמור גיטה אין לה יד לקבל גט. והוא כבר כתב שאם גירשה היא מגורשת ובפ' חרש (קי"ג ע"ב) ובפרק התקבל (ס"ד ע"ב) אמרו שאם אינה יודעת לשמור את גיטה שאין לה יד לקבל גט וכמדומה שהראב"ד ז"ל הסכים על ידו ולא חלק עליו אלא בענין רפואת' לפי שאפשר שע"י רפואה תשתפה משטותה ויכול אני לקיים דברי שניהם שאם קפץ עליה חולי אחר כגון אישתא צמירתא או עין שמרדה וכיוצא בהן בודאי שהבעל פטור מרפואתה לפי דעת זה כמו שפטו' ממזונותיה אבל לרפאותה משטותה בזה חייב שאין פטור הבעל אלא מפני שטותה ירפאנה ממנו ויחזור לחיובו זה אני מתקן לענין מחלוקתם ז"ל בענין הרפואה אבל הסכמתם ז"ל לפטור הבעל מהכל אינה מוסכמת מהכל שהרי כתבו בשם הרמ"ה ז"ל שאפי' גירשה חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה דאי אמרת פטור מה הועילו חכמי' בתקנתן. ועוד דכיון דאמור רבנן לא יוציא ולא מצי מפיק לא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה. ולפי דעת זו א"כ כ"ש שאם לא גירשה שהוא חייב וכן כ' הרשב"א ז"ל בתשו' (הג"ה: אמ"ה ומדברי הרשב"א ז"ל שכ' בתשו' אחרת נראה שדוקא בזן אותה כתקנת חכמי'. אבל בזן אותה בקבלתו חייב הוא לזונה משלו). וכן כ' בעל הטורים ז"ל (סי' קי"ט) וזה נראה מסכים לאמת שאם הו' כדעת הרמב"ם ז"ל לא הוה שתיק גמר' מניה. ומ"מ אף לדבריו ז"ל לא הפסידה כתובתה כלל שהרי הוא עצמו ז"ל כתב מאכילה ומשקה משלה והכתובה שלה היא ולא נתוסף באשה זו כלל אלא שאינה מתגרשת מפני מנהג ההפקר והרי היא כאלו נתגרש' בכל שאר דיניה לפי דעת זו אלא שאסורה להינשא והוא אין לו זכות עליה והיא אין לה מזונות עליו והוא לא יאכל פירות והיא אינה ניזונת אין בינה ובין הגרושה אלא שהיא אשת איש מפני מנהג ההפקר וא"כ אם נתאלמנה אין זכות חוזר וניעור להיות ניזונת כיון שהיה יכול לגרשה בחייו וחכמים עכבוהו לא עכבוהו כדי להפסיד היתומי' ומהטעם שפטרו הרמב"ם ז"ל בחייו מאותו הטעם בעצמוו הם פטורי' היתומי' וזה לא עלה יפה בדבריך ע"פ דעתו של הרב ז"ל. ולענין שאלתך במזון הבנות נראה שהסכמתך היא שיזונו כמו האלמנה ואפי' אמר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין דבריו קיימי' וזה פירשת יפה אבל נעלם מכם ענין א' לא עלה בדעתכם ולא הזכרתם אותו כלל והוא שזאת האשה אחר שנולדו לה ב' בנות נתגרשה ונעשה בה לקוחים שניים וקי"ל כרב הונא דאמר בסוף פ' הכותב (צ' ע"א) (ענין מי שגירש והחזירה אם חייב לזון בניו) דנתגרשה והחזירה אין לה תוספת וה"ה לשאר תנאי כתובה וזה אפילו היתה כתובתה הראשונה קיימת. ולפי דעתו של הרמב"ם ז"ל אין בנותיו שנולדו קודם ליקוחים אלו ניזונות כלל שהרי תנאי כתובה ראשונה נמחל ואלו מת קודם שהחזירה לא היתה ניזונת אלמנתו וכיון שהיא אינה ניזונת גם בנותיה אינן ניזונות וכשהחזירה ונתאלמנה מחמת כתובה האחרונה# היא ניזונת ואין לבנות זכות בכתובתה האחרונה. וזה לשון הרמב"ם ז"ל (פ' י"ט מה"א הי"ב) אין הבני' יורשין כתובת אמן ולא הבנות ניזונו' בתנא' אלו עד שיהי' שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אבל אם אין להם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה וכו' ובודאי שהאחרוני' ז"ל לא הסכימו עמו בזה. אבל הבא לדון ע"פ ספרי הרב ז"ל כמו שנוהגין בארצות האלו כן יש לו לדון ולהורות. ובפי' ה"ר יונתן הכהן ז"ל להלכות בפ' מציאת האשה מצאתי תשובה לגאון ז"ל בפי' שהאשה שנתגרשה אין בנותיה ניזונות משום תנאי כתובה שהרי נמחלה כיון שנתגרשה והכי מוכח בגמרא בפ' הנושא ובירושלמי אלא שבמוחזק לה הסכימו עם הרב ז"ל וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות שכ' שאם נתגרשה האשה האב זן בנותיה בחייו בתורת צדקה ולאחר מותה מתנאי כתובה ונראה שדבריו סותרין זה את זה אם לא נתקן דבריו לומר דהיינו כשכתובתה נשארה חוב עליו וצ"ע: