שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/צ
ברשך אל ה"ר שמואל בר דוד חלאיו יצ"ו
שאלה צ: שאלת אשה נואפת והיא מעוברת אותו ולד בשם מי יקרא בשם הנואף או בשם הבעל כי נרא' לך שהרשות ביד הבעל להחזיקו בבנו או לפוסלו ולומר ממזר הוא כי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' איסורי ביאה ורצית לעמוד על דעתי מה יהי' משפט העובר הזה אם תוכל האש' הזאת המנאפת לומר לבעל' שגרש' זה העובר בנך הוא כדי שיטפל בו ובמזונותיו לכשיולד ויהי' מוחזק כבנו ותהי' היא נאמנת עליו או יהי' הבעל נאמן להכחיש' ולא כל הימינה להחזיקו כבנו וגם אם הבעל מעמעם בדבר ועוצם עיניו כאלו אינו רואה היוכל להכשירו אע"פ שברור לו הדבר שאינו בנו כגון שהיה במדינ' הים ונתעברה מן הנואף:
תשובה: פלוגתא דר' יהוד' ורבנן היא בפ"י יוחסין (ע"ד ע"א) אם האב נאמן על בנו לומ' ממזר הוא אם לאו דתנן התם האומר בני זה ממזר אינו נאמן אפי' שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ר' יאודה אומר נאמנים וקיימא לן כר' יאוד' דהכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק יש נוחלין (קכ"ז ע"ב) וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו וכן פסק הרמב"ם ז"ל כמו שכתבת בשאלתך ואיכא מאן דבעי למימר דאין האב נאמן לומר על בנו ממזר הוא אלא כשיש לו בנים אחרים קטנים יותר ואומר על אחד מהקטנים שהוא בכור ראשית אונו להנחילו פי שנים דממילא הבנים היותר גדולי' מאותו קטן שעשאו בכור הם ממזרים. אבל היכא שאמר על בנו שהוא ממזר בלא הכרת בכור לא קיימא לן כר' יאודה בהא. ואין זה נכון מדגרסינן ביבמות פ' החולץ (מ"ז ע"א) מעשה באחד שבא לפני ר' יאודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי. א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך כלומ' דגר צריך ג' ואם נתגייר בינו לבין עצמו עדיין הוא עכו"ם ואינך נאמן לפסול את בניך ופרכינן וליפסול את בניו לא והתניא ר' יאודה אומר יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יאודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שנאמן לומר זה בני בכורי כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה ומשני רב נחמן בר יצחק דה"ק לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ומשמע שאם היה עדות לעכו"ם היה נאמן לפסול את בניו ולומר שהם עכו"ם אע"פ שלא הי' פוסלם ע"י הכרת בכור' והלכתא כר"נ בר יצחק וכדאי' התם בגמ'. וכיון שכן האב נאמן לומר על בנו אפילו אין לו בנים אחרים שיהא בהם הכרת בכור שהוא ממזר. וכן כתב בשאלתות דרב אחאי בפ' וארא אלא שאם האם אומרת לעכו"ם או לעבד נבעלתי היא נאמנת להכשירו דהא קיימא לן בפ' החולץ (מ"ה ע"א) דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואפי' א"א. וכיון שהאב אינו יכול להכחיש האשה בזה נאמנת ויהא מותר לבא בקהל אלא שאינו נוחל בנכסי אביו כלום. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכו' איסורי ביאה ואפילו היינו מוחזקים בבן זה שאינו ממזר ואמר אביו שהוא ממזר נאמן כדמוכח בפ' יש נוחלין (קכ"ז ע"ב) דאמרינן התם היינו מוחזקים בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו ואסיק' דלר' יאודה נאמן וכיון דקי"ל כר' יאודה בהא אפילו במוחזקין בו שאינו ממזר נאמן לומר ממזר הוא דהא בכור וממזר כי הדדי נינהו לר' יאודה וכדאית' בפרק י' יוחסין (ע"ח ע"ב) והך חזק' כתב הרשב"א ז"ל דדוקא בקול בעלמא אבל אם היו מוחזקים בעדים שהוא בכור אינו נאמן על אחר שהוא בכור ואין זה נכון אלא אפי' היו מוחזקים בעדים בזה שהוא בכור ואמר על הקטן ממנו שהוא בכור נאמן להחזיקו ממזר לגדול. וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומיהו אם היינו מוחזקי' מפי עצמו שהוא בכור אינו נאמן לחזור מדבריו לומר אינו בכור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והכי מוכח התם בפ' יש נוחלין (שם) דאמרי' התם אמר רבי יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והעול' מכל זה הוא שהאב נאמן לו' על בנו שהוא ממזר אפילו בלא הכרת בכור ואפילו מוחזק בעדים שהוא כשר אלא שאם הוחזק מפי עצמו שהוא כשר שוב אינו יכול לפסלו שהתורה לא האמינתו אלא בדבור ראשון אבל לחזור מדבורו לא האמינתו ובנדון זה אם קודם שצעק הבעל על אשתו שהיא מזנה הוכר עוברה ונתפרסם הדבר שהיא מעוברת נר' שאינו נאמן לו' אח"כ שאינ' מעוברת (מפני) [ממנו] שכיון ששתק מתחל' הרי הוא כמו שהחזיק' הוא מעוברת ממנו וכיון שהוחזק' מעוברת ממנו אינו נאמן לומר לא באתי עליה כלל וממזר הוא. ואם לא הוחזק' מעוברת עד אחר שנמצאת מזנה בזה יכול לו' הבעל זה לי זמן מרובה לא באתי עליה ובודאי אינה מעוברת ממני ובזה יהי' הולד ממזר ונאמן הוא בזה ואם אינו טוען ברי אלא שאומר אע"פ שבאתי עליה כיון שנבעל' לאחרים איני רוצ' להחזיקו בבני כי מי יודע אם הוא בני אם לא. בזה ודאי אינו נאמן לומר ממזר הוא דהא קי"ל אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות לבעל כדאי' בסוטה בפ' ארוסה (כ"ז ע"א) ובפ"ק דחולין (י"א ע"ב) וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שהם ממזרי' שרוב בעילות אצל הבעל וכו' עכ"ל וה"ה אם נמצאת מזנה דחד טעמ' הוא דאזלינן בתר רוב בעילות. ולענין חיוב מזונותיו לכשיולד אם הוא נאמן לומר ממזר הוא פטור ממזונותיו ומטפולו ואם אינו נאמן לומר ממזר הוא וע"פ הדרכים אשר כתבתי הרי הוא חייב בטפולו כבנו ודאי והרי דין חיוב זה תמצא בהל' אישות בפ' כ"א עיין עליו. ולענין מה שאמרת אם נאמן הבעל להכשירו אפילו אם ברור הדבר שהוא ממזר כגון שהי' במדינת הים אם הבעל אומר ודאי לא באתי עליה ואפי' הכי רוצה אני להחזיק עובר זה ממני כדי שלא יהי' ממזר בזה לא כל הימנו שכיון שהודה שלא בא עליה הרי הוא ממזר ודאי. ואם אמר באתי בצנעא ושמשתי מטתי ונתעבר' ממני בזה נרא' שהוא נאמן כל זמן שאין עדים מכחישין אותו ואם הוא במדינת הים ונתעבר' ואח"כ מת הבעל אם עמד שם במדינת הים ולא ידענו מפיו אם בא עליה אם לא בא עליה אם חוששין לממזרות או לא בזה כ' הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה שהוא בחזקת ממזר. ויש ראי' לדבריו בפ' י' יוחסין (ע"ג ע"א) דאמרי' התם גבי אסופי דמשום דליכא אלא מיעוט שהלכו בעליהם למדינת הים הוי ספק ממזר ומשמע דאי ליכא למיתלי אלא באותם שהלכו בעליהן למדינת הים הוי ממזר ודאי ולא ספק וכן בפ' הערל (פ' ע"ב) אמרי' דרבה תוספא' אכשר לההו' ולד עד תריסר ירחי שתא דאמרי' אשתהויי אשתהי (ומ"ש) [ומשמע] דאי לאו האי טעמא מחזקינן ליה בממזר ולא אמרי' שהבעל בא ושמש אבל בעל ה"ג ז"ל כ' בסוף הלכו' גירושין אשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה דלא חיישינן לממזרו' דאמרינן דילמא אתא בעלה בצנעא ושמש כי הא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושמש כדאי' בירושלמי ונר' שהגאון ז"ל לא אמרה אלא כשהבעל מודה בדבר כההוא עובדא אבל אם אינו כאן מסתמא חיישי' לממזרות כדברי הרמב"ם ז"ל: