שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/פז


ברשך אל ה"ר שמואל חלאיו יצ"ו

שאלה פז: שאלת לבאר לך מ"ש בפ' כל שעה (מ"ב ע"א) אמר רב הונא אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים הגרופין פי' שנשאבו בו ביום איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר מותר רב אשי אמר אסור וקיימא לן כרב אשי כי בגמרא לא נתנו טעם לאסור מים שלנו ובקצת ספרי המחברים ז"ל מצאת שנתנו טע' בזה לפי שניסן הוא מכלל ימות הגשמים ובימות הגשמים מי בורות ומעיינות חמין לפי שהחמה מהלכת בשיפולי הרקיע בלילה והמעיינות והבורות והמחילות הם מעלות הבל ולפי' חשו חכמים למי בורות והמעיינות במקום שאין להם נהרות ונראה לך מזה הטעם שמותר ללוש במימי הנהרות כשנשאבו בו ביום אע"פ שלא לנו ונתקשי' בזה מפני שמצאת בקצת חיבורים שאוסרים בפ' ללוש במי הנהרות אם לא לנו ואינך יודע על מי תסמוך על זה או על זה ורצית לעמוד על דעתי בזה:

תשובה: הטעם שמצאת לאסור מים שלא לנו שהוא מפני שהחמה מהלכת בשיפולי הרקיע דברי רש"י ז"ל הם בפירושיו ובפ' מי שהיה בפסח שני (צ"ד ע"ב) אמרינן הכי בגמ' דחמה מהלכת בימות הגשמים בשיפולי הרקיע כלומר שהיא מתאחרת תחת הארץ יותר מימות החמה לפי שהלילות ארוכות וזהו טעם חמימות מימי הבורות בימי הגשמים והוא ז"ל פי' מים הגרופים שהם גרופים מן המולייאר והוא כלי נחשת ותלוי על האור בכל שעה ונחשתו עבה ואפילו כשאין שם אור מים שבשוליו חמין או פושרין אבל הרי"ף ז"ל פי' הגרופים שנשאבו בו ביום ודברי רש"י ז"ל במי' הגרופי' נראי' יותר נכונים שמצינו לשון גריפה בגחלים כירה גרופה וקטומה (שבת ל"ז ע"א) ומולייאר הגרוף (שם מ"א ע"א) ולא מצינו לשון גריפה בשאיבת המים אלא שהמפר' ז"ל פירשוהו מלשון נחל קישון גרפם ולפי פירושם משום הכי קרי להו גרופים לומר שטעם איסורן הוא מפני שמתחממין בשעת שאיבתן על ידי תנועתן כדרך המים הנגרי' שנשברין בסלעים שהם מתחממין ומתוך ב' פירושים אלו יצא המחלוקת במימי נהרות אם צריכין לינה אם לאו שלדברי הרי"ף ז"ל שאוסר מים שנשאבו בו ביום מטעם השאיבה המחממת בתנועה אין הפרש בין מימי נהרות למימי בורות ומעיינות שבכולן יש תנוע' בשאיבתן ומוסיף על מימי בורות יש שבמימי הנהרות תנועה בהגרתן. ולפי דברי רש"י ז"ל שפי' טעם מים שלא לנו מפני חמום החמה בבטן הארץ היה אפשר להתיר מימי הנהרות אבל כבר כתבו הראשוני' ז"ל שאין זה נכון שהרי מ"מ חום השמש מכה עליהם כל היום ופשיטא שאסור ללוש בהם ומה שהוצרך רש"י ז"ל לטעם הלוך החמה בשיפולי הרקיע אינו אלא מימי בורות הטמונים בארץ ואין חום השמש מכה עליהם כלל והיה איפשר להתיר לולי טעם זה שהחמה מהלכת בשיפולי הרקיע והחום שולט בבטן הארץ אבל במים המגולין לשמש דבר פשוט הוא שאסור ללוש בהן עד שילינו שהרי חום השמש נוגע בהן ובודאי שיש בהן קצת חמימות. ובערוך ערך גרף כתב שתי דעות במי נהר אפילו לפירושו שפי' מים גרופים שנשאבו בו ביום והכריע הרב ז"ל לאיסור וכן מסתבר וכבר היו קצת מהתלמידים נוהגין קולא בכאן במים שנתמלאו בברכה כל הלילה והיו נותנין טעם בזה לפי שלא הכה בהם השמש ביום והרי לנו בתוך הברכה ומה לי לנו בתוך הברכה מה לי לנו בתוך הבית וגערתי בהם וטעות הוא בידם שהרי מבטן הארץ יצאו בזחילתם בלילה ומטעמו של רש"י ז"ל יש לאסור ואף מטעם השאיבה שכתב הרי"ף ז"ל. ואף במימי השיחין אסרתי ללוש שהרי המחילות ואפילו המרתפות יש בהם הבל והמים מחמיצין ושומר נפשו ירחק מהם ויצא לנו מזה שלדברי הכל מי נהרות צריכים לינה ואין בין שני הפירושים בזה כלום אלא לענין עברה ולשה דמסקינן דאסור יש בין ב' הפירושים הפרש בזה שלדברי רש"י ז"ל עברה ולש' במים שלא לנו אינו אסור דלא אסקינן בגמ' בעברה ולשה דאסור אלא במאי דדרש רבא דאשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה ולא בחמין ולא במים הגרופין שיש בהם חום האש לפי פירושו ז"ל. אבל במ"ש רב הונא אשה לא תלוש אלא במים שלנו לא אסקינן עלה דאם עברה ולשה דליהוי אסור ולפי דברי הרי"ף ז"ל שפי' מים הגרופין מים שלא לנו אם עברה ולשה במים שלא לנו הפת אסורה ובזה אנו חוששין להחמיר כדעת הרי"ף ז"ל אע"פ שפי' של רש"י ז"ל נר' יותר לכאורה בפי' מים הגרופין כמו שכתבתי אבל לישנא לא דייק כוותיה שאי' המים גרופין אלא המולייאר הוא הגרוף אלא שגם בזה יש להקל לפי מה שפרש"י ז"ל דהאי עברה ולשה אסור הוא משום קנסא מפני שעברה על דברי חז"ל דדוקא במזיד הוא דאסור אבל בשוגג מותר כדאמרינן בפ' שני די"ט (י"ז ע"א) לעבר ואפה מי"ט לשבת אבל אינו נראה כן לדעת הגאונים ז"ל דלאו משום קנסא אסרינן ליה אלא משום חשש חימוץ וא"כ בין בשוגג בין במזיד אסור ואע"ג דאמרינן עברה ולשה לא מוכח מהכא דבמזיד הוא דהא אשכחן כי האי לישנא בשוגג עבר ואפה בפ"ק דשבת (ג' ע"ב) ולא במצה של מצוה בלבד נאמרו דברים אלו כדעת קצת מן המפרשים ז"ל אלא אפי' במצ' של כל שבעה נאמרו הדברים שלא מפני שימור מצה בלבד הצריכו לינה אלא מחשש חימוץ ולענין זה אף במצה של כל שבעה יש לחוש: