שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/עב
שאלה עב:
עוד שאלת מי שנדה עצמו על תנאי בעולם הזה ובעולם הבא יש לו הפרה או אין לו הפרה כי ראית בספר אדם וחוה שאין לו הפרה והביא ראיה מיהודה שלא הופר נדרו מפני שנדה עצמו על תנאי בעה"ב שאל"כ למה לא התיר אותו יעקב ואתה מפקפק בדבר מפני שבגמ' מכות בפ' אלו הן הגולין (י"א ע"ב) מוכחי' מהכא דנדוי על תנאי אפילו מפי עצמו צריך הפרה ולפי סברא זו אין מכאן הוכחה דשאני התם שהי' נדוי לעה"ב ומה שלא התירו יעקב אפשר שלא נתן אל לבו דבר זה ונשאר בנדוי אע"פ שהיה אפשר להתירו:
תשובה: דברי הספר הנז' יכולין להתקיים דאנן הכי קאמרי' דכיון דאשכחן דנדוי על תנאי שהוא לעה"ב צריך לתפלה ולרחמים לעיולי למתיבתא דרקיעא א"כ כשהנדוי הוא בעה"ז בלבד צריך הפרה שאם לא צריך הפרה א"כ נדוי לעה"ב למה צריך תפלה ורחמים אלא ודאי משמע דאע"פ שהוא על תנאי צריך הפרה וכשאינו אלא בע"הז צריך הפרה וסגי ליה בהפרה אבל כשהוא בעוה"ב לא סגי בהפרה שאין הפרתנו מעלה ומורדת לעולם שאינו שלנו היום עד שימות המנודה ההוא ויתפללו עליו הראויים שתקובל תפלתם בענין זה. ובזה יבא יפה מה שהוקשה לראשונים ז"ל למה בנימין הצדיק לא התירו וכן יעקב אבינו לא התירו וכן בשאלתא דויהי מקץ כתוב דמשום הכי התפלל עליו מרע"ה משום דלא שרא לנפשיה. ודע שמה שכתבת שיעקב לא נתן אל לבו להתירו אינו ענין הגון דח"ו שיניחו אדם בנדויו בלא דעת ובלא תבונה שאפילו בדורו' האחרונים בימי התנאים לא אמרו כן שהרי אמרו בירושלמי דתעניו' (פ"ק ה"ו) ובאחרון מיומא (ה"א) כשראו ר' יוסי טבל בצינעא לקריו ביום הכפורים אמר דבו ביום ראה קרי שלא מחמת תשמיש ומשם הוכיחו דתקנת עזרא היתה אפילו לרואה קרי שלא מחמת תשמיש שאם דוקא מפני תשמיש ור' יוסי טבל מפני תשמיש ערב יום הכיפורים ושכח לטבול אי אפשר לאותו גוף קדוש לומר עליו ששכח ומהאי טעמא דחו בפ' הישן (כ"ה ע"ב) מאי דהוה ס"ל למימר דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם היו מישאל ואלצפן דהא קי"ל דבר"ח ניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה כדאי' בירושלמי בפ' בני העיר וביום שהוקם המשכן מתו נדב ואביהו כדאי' בזבחים בפ' טבול יום (ק"א ע"ב) דאמרי' התם דאותו שעיר של ר"ח הי' וכן בפ' ואלו נאמרין וכן נמי אמרי' (שם) דבר"ח ניסן היה אותו המאורע והכי מוכח בפ' הנזקין (ס' ע"א) וכמ"ש שם רש"י ז"ל ואם היו מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר ומשום הכי אסיקנא דליתנהו ולא דחי דילמא לא אסקו אדעתייהו דח"ו יתרשלו יעקב ומשה ולא יתנו אל לבם מה שראוי לעשות וכן בפסחים בפ' האשה (צ' ע"ב) (ובמ"ק) [בסוכה] אמרי' דמישאל ואלצפן חל שביעי שלהם בערב פסח שנאמר ולא יוכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר היו יכולין לעשות והיו שלשים יום מאותו יום לפסח שני שהיה משה דורש. אבל מה שאפשר לומר בזה שהנדוי היה מפני הצלת בנימין ובנימין לא הי' יכול להתירו ולא יעקב ולא יוסף ולא אחד מהאחים כמו שלא היה יהודה יכול להתיר את עצמו דאע"ג דקי"ל בפ"ק דנדרים (ז' ע"ב) חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו לאו בכל ענין אמרו כן אלא כי ההוא גוונא דאתמר בגמ' אבל בגוונא אחרינא לא וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה. וכיון שכן אלו הפר לו יעקב או אחד מן האחים הי' מיפר לעצמו שהרי כולן היו נוגעין בדבר זה ומפני זה לא הותר ונשאר בנדויו זה אפשר לומר והוא דחוק. ויש אומרים שיהודה לא קיים תנאו שלא הביא עמו בנימין ואין כן דעת השאלתות. שכן כתוב שם נדוי על תנאי צריך הפרה אפי' מפי עצמו ואפי' נתקיים התנאי אלא שקשה לזה מ"ש בפ' מציאת האשה (ס"ט ע"א) דאמר לי' רב הונא לרב ששת זיל אימא ליה ובשמתא להוי מאן דלא אמר ליה ענן ענן ולא מצינו שהוצרך להפרה וי"ל שכיון שהיה בידו לומר לו ולקיים תנאו כיון שקיים תנאו לא הוצרך להפרה אבל תנאו של יהודה לא הי' בידו לקיימו ובשעת הנדוי חל הנדוי לאלתר כיון שלא היה בידו לקיימו דשמא לא יניחו יוסף שעדין לא היו יודעים שהאיש היה יוסף. אי נמי אונס אריא וגנבי דהוו בידי שמים כדאי' בפ' אלו נערות (ל' ע"א) וכ"כ בשם ר"ת ז"ל. אבל היותר קשה שבכל זה הוא שאם נדוי של יהודה לא הופר היאך היו יושבים תוך ארבע אמותיו ומקרא מלא הוא וינשק לכל אחיו וכו' ויוסף כבר הגיד לו יהודה נדויו וחטאתי לאבי כל הימים ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עצמם לכ"ש. וא"ת שענייני המנודה מדברי סופרי' הם ועדין לא נאסרו דיני המנודה וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל בפ' אלו מגלחין דכלהו בעיי דלא אפשיטו פסיק התם לקולא ודאי כן הוא שדיני המנודה שיהא נאסר לספר ולכבס ובכל אותם דברים שנשאלו בהם שם הם מד"ס ואזלי' בהו לקולא בספיקייהו אבל הנדוי עצמו ד"ת הוא כדמוכח התם (מ"ק ט"ו ע"ב) דאמרי' כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו מנודים לשמים והיו משלחי' קרבנותיהם. ואמרי' מנודה לשמים שאני דמשמע דנדוי דבר תורה הוא שהיה נוהג במדבר וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם וכן בירושלמי בפ' (חלק) [הנשרפין ה"ז] אמרו בקשו לנדות לפנחס על שהרג זמרי אלא שנזרקה בו רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וכן מוכח ענין יהודה שהנדוי היה נוהג לאבות שהיו מקיימין התורה וענין הנדוי אינו דבר אחר אלא הרחקה מד' אמות כדאמרי' בפ"ק דנדרים (ה' ע"א) במנודה אני לך ובמשמיתנא ממך ובמרוחקני ממך דלא יתיבנא בד' אמות דידך משמע וכיון שכן היאך נפל יוסף על יהודה והי' מנודה. ומה שנראה בזה שיהודה לא נדה עצמו בעולם הזה כלל וכן מצאתי בב"ר וחטאתי לאבי כל הימים לע"הב שכלו ימים כלומר שאין בו לילות כדכתי' לא יבוא עוד שמשך וכו' וכיון שלא נדה בעה"ז לא הי' צריך להפרה בעה"ז ונדויו בעה"ב לא היה ביד שום אדם להתירו שאין מתירין הנדר קודם שיחול ועד שמת לא חל הנדר ומפני זה היו עצמותיו מגולגלי' בארון עד שבקש עליו רחמים מרע"ה ומ"מ שפיר מוכחי' מהתם דנדוי לע"הב אפילו על תנאי צריך הפרה מדחל נדוי של יהודה. ומ"ש רש"י ז"ל בפ' ויגש שיהודה נתנדה בשני עולמות לא מצאתי לשון זה לא בב"ר ולא בילמדנו ושמא שטפא דלישנא הוא ומ"ש בגמ' מכות (י"א ע"ב) שהיו עצמותיו מגולגלין בארון מפני נדוי עה"ב הי' דמשעת מיתה דאזיל ליה האי עלמא מקרי עה"ב ובפ' האשה שהיא עושה צרכיה (ס"א ע"ב) אמרינן מצות בטלות לעה"ב ופי' גדולי האחרונים ז"ל הבא לאחר מיתה. ואפי' יהי' אמת. נאמר שנדוי העה"ז הופר מפי יעקב או יוסף ונדוי העה"ב לא הופר שעדין לא חל ולא היה בידו להפרו ואין לומר בזה נדוי שהותר מקצתו הותר כלו ששני נדויים הם וכ"כ הרמב"ן ז"ל במשפט התרת החרם שלו ובנדון הזה שאמרת שהמנדה כך אמר יהא בנדוי אם יעלה לס"ת מסיים חי או מת. אפי' נדה בפי' עצמו מת אינו מנודה לעה"ב שאין במשמע מה שנדה עצמו מת שיהא מנודה לעה"ב אלא שיהא גופו בנדוי בעה"ז אפי' מת שיסקלו את ארונו כדין מת בנדויו כדאי' באבל רבתי (פ"ה) ועוד שהוא כבר אמר שהוא באומרו מת היתה כונתו אם יעלה מת וכן משמע לשונו ואין אנו צריכין בזה לסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שהרי סתמו כפירושו להקל שהזכרת המיתה היתה לענין העלייה לא לענין הנדוי. ויש כעין ראיה לזה בפ' מי שמת (קנ"ג ע"א) בההיא מתנתא דהוי כתי' בה בחיים ובמות ואמרי' התם דהכי קאמר מעתה ועד עולם אפי' רב דפליג בההיא הכא מודה דהתם דאיכא למימר דהוי מתנת ש"מ אמרי' דמאי דקא מדכר מיתה היינו דלא תהוי כמתנת בריא ואוקי נכסי בחזקת נותן אבל בכיוצא בזה ודאי מעתה ועד עולם קאמר: