שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/מו
ענין מו:
ובענין דברים המותרים ואחרי' נהגו בהם איסור שאין אדם רשאי להתירן בפניהם כדאי' בפ' אלו נדרים (פ"א ע"א) ובפ' מקום שנהגו (נ' סע"ב) לא בכל הדברים נאמר אלא בדברים שיודעים שהוא מותר ונהגו בהם איסור משום חומרא ומשום גדר וסייג כעובדא דיהודא והלל שרחצו שניהם כאחד בכבול ולעזה עליהם מדינה לפי שנהגו בו איסור משום סייג כדי שלא יבא לרחוץ עם אביו שהוא אסור מן הדין אבל אם טועים שסוברים שאסור מה שהוא מותר מתירין להם ומודיעין אותם שהדבר מותר הוא וטעות הוא בידם מנהג האיסור שנהגו בו והכי מוכח בפ' בתרא דערובין (ק"א ע"ב) דתנן החם איסור נהגו בו והתירוהו להם כ"כ בתוס' והכי נמי מוכח בפ"ק דחולין (ו' ע"ב) שהתיר ר' בית שאן שהיו נוהגין בו איסור ואפשר דדוקא בבני תורה אבל כותאי ובע"ה דמדמו מילתא למילתא אינו רשאי להתירו בפניהם אבל נוהג בצינעה תוך ביתו ואפי' דירתו קבועה שם ואין כאן משום נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וכ"כ המפרשים ז"ל: