שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/כ
תונס אל ה"ר חיים מלילי י"א
ענין כ: שאלת ראובן והוא כהן שדך בתו של שמעון ואחר השדוכין קודם האירוסין נתעצמו הוא וקרובי האשה ואוהביה ע"י תנאים שהיו שואלים ממנו והוא דרך כעס הלך וקדש אלמנה אחת ואח"כ נתיישב' דעתו והודה לקרובה האשה בקיום התנאים ורצה לישא אותה אז אמרו לו שלא ישאנה על אשה אחרת אך יגרש אות' אלמנ' שקדש ויתנו לו האש' ההיא והוא ענה ואמר כי הוא חושש שאם יגרשנ' שלא מדעת' שלא יענישוהו ממון כי כן מנהג אותה מדינ' מימי קדם שכל המגרש אשה שלא מדעת' מענישין אותו ממון ומיראת זה לא רצה לגרש' אבל נדר להם שלא ישאנה לעולם והיא מעצמ' תשאל גט ואז יגרש אות' ברצונ' וקבל עליו בכח ובקנס שלא ישא אותה אלמנה ולא אחר' על האש' ההיא וזה נסח קבלתו. אני פלוני הכהן קבלתי ע"ע שאחר שאקדש לבת פ' ע"י שליח פ' שלא אשא אשה אחר' ולא אכניס בת פ' אשר כבר קדשתי אבל אגרשנ' ואפטרנ'. ואם אכנסנ' לה או לזולת' זולת בת פ' יהי' מוחרם ומנודה פתו פת כותי ויינו יין נסך ולא יתירני שום אדם מזה אלא פ' ופ' ופ' ואחר כל זה אם אשא פ' בת פ' אתן לאדונינו המלך יר"ה וכו' זהו נסח קבלתו. אח"ז האש' הנזכר וקרוביה הי' לבם בטוח שיהא נוהג כשור' שלא יעבור על קבלתו ואחר שעמד בחופתו עמה ט"ו ימים ונבעל' לו הלך ונשא האש' הנז' אחר שידעו אוהבי אשתו שנשא שהוא הי' רוצ' לישא אות' ואמרו לו לא ישאנה ולא שמע אליהם והלך ונשא' ועת' באנו אם המקבל הזה לפי נסח קבלתו הוא מוחר' ומנוד' אם לא ואם הוא מנודה ונהג היתר בנדויו כמה זמן ינהג נדוי ואם כופין אותו לגרש האלמנה ההיא אחר שלא נשאת לו האשה ההיא אלא על תנאי זה אם לא. ואם מ"ש בנסח קבלתו שהוא מקבל ע"ע לגרש האלמנ' ההיא הוא ריח הגט הפוסל בכהונ' אם לא. ואם יוכל שום אדם להתירו זולת אותן ג' אנשים הנז' בכתב הנז' אם לא. עוד שאלת כי לפי מה שהעידו העדים כי הכהן הנז' אמר שאם יגרש האלמנ' ההיא שתהי' אסור' עליו אשתו האחר' שנשא כע"ז וכגלוי עריו' וכו' ועתה אם יגרש האלמנ' הנזכר' אם האיסור חל אם לא. זהו תרף לשון שאלת' כמה שהוא צריך לענין הדין בנדון הנז' ושאר דברים שבאו בשאלותיך אינן מעלין ולא מורידין לענין הדין ולפי ששאלתך הוא מורכב' משש שאלו' אשיב על כל אחת מהן ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
על הראשונ' והיא אם הכהן הוא מוחרם ומנודה אם לא. אני אומר כי לפי נסח לשון קבלתו ולפי מעשיו הכתובים בשאלה הוא עובר על קבלתו וחל עליו הנדוי הנז' בקבלתו וחייב לנהוג ככל דיני המנוד' וכן כל העם חייבין לנהוג בו נדוי ואם אינם עושים כן לא הוא ולא העם אבל הם נוהגים קלות ראש בנדוי עביר' היא בידם ובני עונשין הם ובני נדוי הם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' שמי שאינו נוהג עם המנודה נדוי הוא בר נדוי ודבר זה לרוב פשיטותו לא הי' צריך לשאל' שאפי' התינוקו' של ב"ר יודעים שהמקבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועובר על קבלתו שהנדוי חל עליו ואיני יודע במה נפל הספק בזה שיצטרך לשאל' ואם מפני שלא נדוהו אחרים אלא הוא קבל עליו דבר זה בנדוי ונסתפקת אם קבלתו היא קבלה בדבר זה אם לא. אם זה הוא הספק דין פשוט הוא שהמנד' עצמו על תנאי צריך הפרה מדגרסי' בפ' ואלו הן הגולין (י"א ע"ב ע"ש) אמר ר' יהודה אמר רב נדוי על תנאי ואפי' מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה דכתי' אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים כלומר שיהא מנודה ואמרי' התם (שם) שמפני נדר זה שקבל עליו יהוד' ולא הופר היו עצמותיו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש רחמים עליו כדאיתא התם וכבר כ' זה הרי"ף ז"ל בה' במס' מ"ק בפ' ואלו מגלחין וגם הרמב"ם ז"ל בפ' אחרון מה' ת"ת כ' נדוי על תנאי אפילו מפי עצמו צריך הפרה וזה דבר פשוט לעובר על קבלתו שצריך הפרה ואפי' לא עבר על קבלתו יש מי שאומר שצריך הפרה שהרי יהודה אע"פ שקיים דבריו הי' צריך להפרה אלא שיש מחלקין בזה בין אם הדבר שקבל עליו בידו לקיימו אם לאו. אבל אין אנו צריכין לזה בנדון הזה שהרי הכהן הזה עבר על קבלתו והנדוי חל עליו מאליו והרי הוא מנודה וכל אותן דברים שכתב בקבלתו חלו עליו עם שאר דיני המנודה המפורשים בגמ' בפ' ואלו מגלחין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' אחרון מה' ת"ת וכיון שחל עליו הנדוי אין לו הפרה מהנדוי אלא ביחיד מומחה או בג' הדיוטו' כדאית' בפ"ק דנדרים (ח' ע"ב וע"ש בר"ן בסד"ה ושמתא) וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' והי' נרא' שאפי' הי' המנד' ת"ח דקי"ל דמנד' לעצמו ומפר לעצמו כדאית' התם (ז' ע"ב) שאינו יכול להפר לעצמו בנדוי שחל עליו מפני קבלתו שאם הי' ת"ח יכול להפר לעצמו למה יהוד' לא הפר לעצמו וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגותיו ודבר זה צ"ע אלא שאין אנו צריכין לו בנדון הזה מפני כמה דברים האחד שאין הכהן הזה בכלל ת"ח ומעשיו יוכיחו עליו שאין מה שעש' מעש' ת"ח ועוד שלא כל הרוצ' ליטול את השם להחזיק עצמו בחכם בענין זה נוטל אא"כ תורתו אומנותו ואין לו עסק אלא בתור' ובגרסת התלמוד וההלכ' והוא בקי בדבר הלכ' ויודע דיני הנדוי וההפרה מפי ההלכ' ואם אינו כן הרי הוא כשאר העם לענין זה. ועוד שלא בכל דבר יכול חכם לנדות את עצמו להפר אלא כגון מה שהוזכר בגמ' (שם) כי הא דמר זוטרא כי הוה מחייב בר בי רב שמתא הוה משמית לנפשי' והדר משמית בר בי רב וכי עייל לביתיה הוה שרי לנפשיה וכתבו הראשוני' ז"ל דדוקא כי הא וכן דעת הרשב"א ז"ל נוטה אבל בענין אחר אין ת"ח מיפר לעצמו ועוד אפילו ג' אין יכולין להפר לו נדוי שחל' עליו אא"כ עוש' תשוב' ופירש לו מן האש' ההיא כמו שקבל עליו בקבלתו ואם הפרו לו והוא מחזיק ברשעתו אין הפרתן הפרה והוי כטובל ושרץ בידו שכל זמן שהוא מתיחד עם האש' ההיא הוא מנודה ע"פ קבלתו ולא עוד אלא שקודם שעבר על נדרו אפי' הוא רוצ' שיתירו לו קבלתו לא הי' אפשר להתיר לו אלא ברצון אשתו וקרוביה אבל שלא ברצונם אין מתירין לו וראיה לדבר מדאמר לי' רחמנא למשה במדין נדרת לך והתיר לך נדרך במדין כדאיתא בנדרים בפ' ר"א (ס"ה ע"ה) ופי' הראשוני' ז"ל שלפי שמשה נשבע ליתרו שלא יצא ממדין שלא ברשותו כדכתי' ויואל משה וכו' ואין ויואל אלא לשון שבועה והית' שבועתו מפני הנאה שעש' יתרו למשה שנתן לו בתו מפני זה כשצוהו השי"ת שישוב למצרים והי' צריך התר משבועתו על כן הי' צריך שיסכים יתרו בהיתרו ומשום הכי א"ל הקב"ה במדין לך שוב מצרימה כלומר במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ברצון חמיך הא שלא ברצונו אין מתירין לו ובנדון הזה אפי' קודם שעבר על קבלתו אם הי' מתחרט ורוצ' להתיר נדרו לא הי' אפשר להתיר נדרו אלא ברצון אשתו. שמפני שנתרצית להנשא לו קבל עליו שלא ישא אחרת עליה וכ"ש עכשו שעבר על קבלתו וחל עליו הנדוי אפי' ב"ד הגדול שבירושלים אין יכול להפר לו עד שיפרוש מאות' אשה על פי קבלתו. ונתפרשה השאלה הראשונ':