שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/ד
קסנטינא אל ה"ר מימון נ"גאר י"א
שאלה ד: שאלת בגד ששתיו פשתן וערבו צמר גפן מהו לתפרו עם בגד שכלו צמר והוזקק' לשאלה זו מפני שאע"פ שנראה לך הדבר לאסור לפי שפשטה הוראה להתיר והוקשה לך והמתיר נתחזק בהיתרו לפי שהדבר פשוט אליו להתיר עד שהי' אומר שא"צ להביא ראי' (לאסור) [להתיר] אותו אלא שאח"כ הוציא מפלפולו ראיות להתיר כפי דעתו ואתה השבת על כל דבר ודבר כמו שאזכיר הכל פרט אחר פרט בתשובתי:
תשובה: מ"ש המתיר שאין צורך בזה לראיה שכיון שלא נזכר איסור בו ממילא מותר דמנא תיתי איסורא יפה היה אומר אלו הי' איסור כלאי בגדים איסור חדש שלא נזכר בשום מקום שאם הי' כן בודאי הבא לאוסרו הי' צריך להביא ראי' שכן שנינו במס' ידים (פ"ד מ"ג) לענין עמון ומואב בשביעי' אמר לו ר' ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך להביא ראי' ללמד שאתה מחמיר וכל המחמיר עליו להביא ראי' וטעמא משום דמעשרו' חובת קרקע הם ואינם נוהגו' כלל בח"ל מן התור' והבא להחמיר בהם צריך הוא להביא ראיה אבל הנדון הזה איסור שעטנז כתוב בתורה הוא ומפורש בדברי חכמים הוא ולתפור בגד כלו פשתן עם בגד כלו צמר אסור הוא בלי ספק ועכשיו שנתערב עם צמר גפן על כל פנים אנו צריכין להביא ראי' אם תערוב' זה הוא מתירו אם לאו ואין להתירו בלא ראי' והבא להתירו צריך הוא להכנס בהיתר זה מדין בטול שהפשתן הוא מתבטל בצמר גפן וכיון שנתבטל מותר לחברו עם צמר ושרש דבר זה הוא מה ששנינו בפ' אחרון ממס' כלאים (מ"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מהגמלים מותר ואם רוב מהרחלים אסור מחצה על מחצה אסור וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה זהו שורש דין זה. ויש לי משא ומתן בענין משנה זו אי נקיט להו תנא בדוק' צמר בהדי צמר או קנבוס בהדי פשתן משום דדמו להדדי אבל אפכא כגון צמר רחלים בהדי קנבוס או פשתן בהדי צמר גמלים אפילו רובא דהיתרא אסור ולפ"ז פשתן בהדי צמר גפן לא הי' מתבטל אפילו רובא צמר גפן משום דלא דמי להדדי והוי כבגד שאבד בו כלאים שאינו בטל לעולם (פסחים מ' ע"ב) או דילמא האי דנקיט להו תנא הכי משום דאורחא לערב צמר בהדי צמר וקנבוס בהדי פשתן משום דמדמו להדדי אבל אפכא לאו אורחייהו דאינשי לערובי משום הכי נקט להו הכי אבל ה"ה אפכא ורבותא קמ"ל דאפי' בכה"ג דאיכא למימר דכיון דמדמו להדדי מתסר משום מראית העין וקמ"ל דלא. ולפ"ז פשתן בהדי צמר גפן הי' מתבטל אם רוב צמר גפן זהו מה (שאם מדקדק) [שיש לדקדק] בזה. אלא שנ"ל זה האחרון עיקר. אבל אינו מועיל לנדון הזה שאין הביטול מועיל אלא ע"י טרוף כפשטה של משנתינו והבא להוסיף תערוב' שלא ע"י טרוף צריך הוא להבי' ראי' לזה ודבר פשוט הוא למי שמבין דרך משנ' זו והתוספת' שעלה שבגד ששתיו פשתן וערבו צמר גפן שאסור לחברו עם בגד כלו צמר שהרי בכיוצא בזו המשנה שנינו במס' נגעים (פי"א מ"ב) לענין נגעי בגדים דהכי תנן התם צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלי' אינו מטמא בנגעים וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה עכ"ל משנה זו השנויה שם בכיוצא בזה שבכלאי'. ותנן נמי התם (שם מ"ג מ"ד) העורות והבגדים הצבועים אינן מטמאין בנגעים בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הנרא' פירוש משום דאלבן קפד' רחמנא בנגעים כדאמרי' בירושלמי דכלאים (פ"ט ה"א) מפני ששנה עליו הכתוב שני פעמים הצמר מה שא"כ בכלאים ואם אינו נרא' הרי הוא כאלו אינו ותאני עלה בתוספתא בגד ששתיו סריקון וערבו צמר ערבו סריקון ושתיו צמר אין מטמא בנגעים ורבינו שמשון ז"ל פי' משום דסריקון הוא צבע ולעולם הוא נר' בין שהוא שתי בין שהוא ערב. ובודאי שזה הפי' אינו נר' דסריקון אינו לשון צבע אלא מין משי הוא כדמוכח בפ' במה מדליקין (כ' ע"ב) ובפרק התכלת (ל"ט ע"ב) ובתורת כהנים בפ' נגעים ובמקומו' אחרים ורש"י ז"ל פי' בפ"ק דקדושין (ל"א ע"א) סינד"א בלע"ז והוא מין משי וכן פי' בפ' אין דורשין (ט"ז ע"ב) ובין שהוא שתי ובין שהוא ערב אינו מטמא בנגעים וה"ה לקנבוס בהדי פשתן וצמר גמלים בהדי צמר רחלים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכו' נגעים בגד שהי' שתיו פשתן וערבו קנבוס או שהי' וכו' אינו מטמא בנגעים. וראי' לזה דתניא שתיו סריקון וערבו צמר ולפי פי' רבינו שמשון ז"ל הו"ל למתני ערבו לבן כדתני לעיל מיניה בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן וטעמא דאזלינן בי' לקולא נ"ל משום דבעי' כוליה נגע בבגד צמר או בבגד פשתים ואם הפסיק בחוט של מין אחר אינו מצטרף לגריס לטמא הבגד ודומה לבגד שכלו פשתים שיש בו ב' חצאי גריסין מרוחקין שאין מצטרפין כדמוכח בהרבה מקומו' מנגעים והכי נמי כיון ששתיו מין אחד וערבו מין אחר אין הנגע כלו במקום אחד מהפשתים והצמר ואפילו הי' בו כמה גריסין טהור הוא שאין גריס א' במקום א' שהמין האחר שאין מטמא בנגעים מפסיקו. ובבריית' דלעיל מיניה דקתני בבגד הכל הולך אחר הערב ובכרים וכסתות אחר השתי טעמא דמלתא דבבגד הערב נרא' ובכרים וכסתות השתי נרא' והכי הוה קים להו והיינו דמסיים עלה בברייתא זה וזה הולכים אחר הנרא' כמו שפרש"י ז"ל ובעי למימר דבבגדים נרא' הערב בלבד ובכרים וכסתות השתי בלבד ואין האחד מפסיק לחבירו כמו הסריקון לצמר כנז"ל ואפי' נאמר שאין הטעם מפני ההפסק יהי' הטעם מפני שנתערב בו מין שאינו מטמא בנגעים זהו דרך משנה זו. וממנה אתה דן שאלו הי' כיוצא בזה מותר בכלאים היו מזכירין אותו במשנת כלאים ובתוספתא דילה כמו שהזכירו ענין בטל הטרוף בשתי המשניו' בשוה אבל הדבר נרא' שזה אסור הוא בלי ספק כיון שלא נתבטל ע"י טרוף והזכירו במשנה דין בטול זה בטרוף ולא הזכירו בשתיו מין אחד וערבו מין אחר ומה ששנינו בתוספתא על משנה זו הוא בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם זה בזה אבל העוש' חלוק שכלו צמר גמלים או צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט של פשתן אסור ופי' ר' שמשון ז"ל דמיירי כגון שסמוכין זה לזה ולמדו מכאן המחברים ז"ל דה"ה לבגד ששתיו משי וערבו פשתן אפי' הי' רובו משי שאסור לחברו עם צמר כמ"ש בעל הטורים ז"ל (יו"ד סי' רצ"ט) דטפי דמי לזה ולא לטרוף וזה ברור הוא בירושלמי שמחלק בין בטול ע"י טרוף לבטול אחר שנעש' בגד וכן בתוספתא שנו על מתני' בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוט של צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור ע"כ בתוספתא וכ' בסמ"ג דטעמא משום דחוטין חשיבי ולא בטלי ומדין בטול אסורין יוכל ללמוד זה מי שבקי בהלכותיהן דלעולם איסור שהוא בעין אינו מתבטל כל שמקומו ניכר ונודע וכלשון הזה כ' הרשב"א ז"ל בס' ת"ה כל איסור שנפל לקדיר' של היתר אע"פ שיש בהיתר כדי לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור עצמו מתבטל ברוב ואין זה צריך לפנים עכ"ל ובתשובה כ' שלרוב פשיטו' דבר זה לא הי' צריך לכתבו אלא כדי לעשו' הקדמ' ממנו לדין שכ' אח"ז וכ"כ המפרשי' ז"ל בפי' הירושלמי שבמס' תרומו' בפ' בצל (ה"ה) הורה ר' בון בההיא עכברא חד לאלף ששם פירשו שאי אפשר שיהא ביטול זה בגופו של עכבר מדין בריה כמו שהיו מפרשים אחרים שאם נמחה אין לו דין בריה ובטל בס' ואם לא נמחה יסלקנו משם ולמה יתבטל באלף ולא בכמה רבבות זה כתבו המפרשים ז"ל וכ"כ גבי מתני' דערלה (פ"ב מ"ב) דתנן התם התרומה מעלה את הערלה וכו' שלמדו המפרשים ז"ל מאות' משנה שכל איסור שנפל לתוך ההיתר ונתבטל האיסור ונפל עוד שם איסור אחר ואין בהיתר כדי לבטל שני האיסורין דלא אמרי' שהאיסור הראשון חוזר ונעור כשנפל שם האיסור השני אלא אף האיסור הראשון שנתבטל בהיתר מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הב' וכתבו שם דדוקא כשאין מכיר האיסור הראשון אבל אם הי' מכיר הראשון כשנפל האיסור השני כיון שאם יפול האיסור הראשון לתוך קדרה אחרת אוסרה כ"ש שאוסר הקדרה הזאת כשנפל שם האיסור השני וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' ההלכו' בפ"ק די"ט שאין ביטול מועיל בדבר הניכר לעין גבי עצי מוקצה וכ"כ הוא ז"ל במס' סוכה גבי העוש' סוכתו תחת האילן שכל איסור שאדם יכול להסירו ולעמוד עליו אינו בטל. ובספר איסור משהו כ"כ הראב"ד ז"ל וכ"כ בתוס' בפ' אלו עוברין ואין זה אלא אריכו' ללא צורך שלרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב. וק"ו הם הדברים בנדון הזה שהרי לא מצינו קולא בזה בענין ביטול כלאים יותר משאר איסורין אדרבה מצינו בו חומרא שבגד שאבד בו כלאים אינו בטל בס' כשאר איסורין כדאי' בנד' בפ' האשה (ס"א ע"ב) ובפ' כל שעה (מ' ע"ב) ופירשו הטעם בזה משום שכל אחד הוא היתר בפני עצמו ותערובתו אוסרו הילכך אפי' חוט אחד אוסר בגד גדול ואע"ג דבשר בחלב הוא בטל בס' אע"פ שכל א' היתר בפ"ע ותערוב' אוסרו שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ואין דרך בישול אלא בנותן טעם אבל בכלאים דליכא ה"ט אוסר אפילו בכל שהוא. והאי דשריא לה ע"י טרוף היינו טעמא שכיון שנתבטל ברוב קי"ל דרובא דאוריי' הרי אין כאן לא צמר ולא פשתים שכבר נתבטל ואינו ניכר כלל והוי כאיסור בלול שנתבטל אבל כל שעומד בעינו ומקומו ידוע הוא יכולין להפרידו בני אדם ואלו נתערב בבגד אחר כן יאסור אותו והיכן מצינו ביטול בכיוצא בזה וא"כ בא ונאמר שאם נתערב קודם הפסח חמץ בהדי היתר ומקומו נודע כגון כעכין מלאים בחמץ נלוש בדבש שהי' מותר בתוך הפסח כיון שהוא מין במינו שאין טעמו של איסור ניכר שאלו הי' טעמו ניכר הא קי"ל בפ' בתרא די"ט (ל"ח ע"ב) ובפרק התערוב' דטעמא לא בטיל וראוי לנו לומר כן שהרי הראשונים ז"ל דימו תערוב' זה להא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דהוי היתר בהיתר ואם בטול זה יועיל אפי' בלא טרוף א"כ בכיוצא בזה מותר בפסח וא"כ התרנו חמץ הניכר בפסח מפני שנתערב' חתיכ' קטנ' תוך חתיכה גדול' קודם הפסח וכן בכיוצא בזה בבשר בחלב יהא מותר כל שאין בו טעם האיסור כל שנתבטל ברוב ההיתר אע"פ שהאיסו' ניכר ויהי' מותר לאכול בשר מועט מפורפר וטרוף בתוך הרב' בצים בחלב וכן יהא מותר לאכול מוליאו' של גבינ' ומועט' תוך בצק הרב' עם בשר והתרנו איסורי תורה הידועים והניכרים מפני שנתערבו ברוב ההיתר ודברים אלו לא יקבלום אפי' הנערי'. וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו (פ"י מה' כלאים ה"ו) דלא שייך ביטול בכיוצא בזה וכן הרשב"א ז"ל בתשוב' ולא התירו הם ז"ל העורו' מדין ביטול הנימין בחוטי פשתן אלא שהולכין בספיקו להקל הא בודאי אסור לא מהני לי' בטול וגם הרמב"ם ז"ל (שם ה"ז) שהתירן מדין ביטול מפני מיעוטן אמר כן וגם הוא לא התירן לחברם עם הבגדים אלא ללבשם כמו כתנות עור אבל בנדון הזה חס ושלום והלא הוא מחמיר יותר מר' שמשון ז"ל לאסור חלוק שכלו צמר גמלים שארג בו חוט של צמר וחוט של פשתן לאסור אותו אפילו אינן סמוכין וכן במקומו' אחרים הוא מפרש משניו' שלא כדברי ר' שמשון ז"ל ומחמיר יותר ממנו ופוסק (שם ה"ב) כרב אשי דאמר (נדה ס"א ע"ב) או שוע או טווי או נוז ומטעם זה אמר שהלבדים שאינן אלא שועין הם אסורין מן התורה ובה' עדות כ' זה בפי' ובגליוני הצרפתים מצאתי כלשון הזה מהר"מ נ"ע אינו מתיר והכניס פשתן תחת הקמלוט כי שמא הקמלוט עשוי מצמר של רחלים או שמא מעורב בו צמר רחלים והוא כלאים ע"כ וכן נמצא בתשו' הרא"ש ז"ל בגדים הארוגים פשתן ומשי אסור לתפרן בבגד צמר וכן ר' פרץ ז"ל הגיה על ר' שמשון ז"ל שהתיר לחבר עורו' התפורים בפשתן בבגד ואפי' רש"י ז"ל לא התיר אלא כשמחבר אותן במקום שאינן תפורין בפשתן כמו שנר' מדבריו בפי' המשנה וכן ר' יונה ז"ל אסרן בדרשותיו והרי זה מבואר ועתה אשוב להשיב על קונטריס המתיר הזה:
תחלה בנה בנין קבעו על יסוד רעוע ונתלה בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בההיא דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה שמותר לערבו עם פשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ז"ל רבינו ז"ל והוא הוסיף בזה בקונטריסו שם או צורה והרב ז"ל לא הזכיר שם אלא צורה וע"ז סמך ההיתר באלו הבגדים שהשתי שלהם פשתן והערב צמר גפן מפני שהם נקראי' בכל הלשונו' על שם צמר גפן ואלו הדברים אינם כדאי לסמוך עליהם לאסו' וכ"ש להתיר ואיך יעל' על דעת בעל ההורא' שהתור' תסמוך באיסורין על קריאת בני אדם יהיו שוגגין או מוטעין ואם הוא פשתן לפי ענינו יקראוהו צמר גפן היאך אפשר לומר שמפני קריאת' נסמוך להתירו דודאי באותו שם הנז' בתור' לידע פירוש בזה אנו צריכין לידע קריאת השמו' להבדילו משאר מינין שהתור' לא אסר' אלא אותו מין הנקרא באותו שם הכתוב בתורה ואם יש מין אחר הנקרא באותו שם עם שם אחר לא זה הוא המין שאסר' תור' וכדאמרו בפ"ק (בכורו' ז' ע"ב) גבי דבש ולא דבש הגזין ולא דבש הצרעין מפני שיש לו שם לווי ודבש דבורי' דבש מיקרי בלא שם לווי וכן אמרו בספרי אין לי אלא מים הטל והשמן וכו' מנין יכול מי תותים ומי רמונים ת"ל מים מה מים שאין לו שם לווי אף אני ארבה י"ד שחט"ד שאין להם שם לווי ומוציא אני מי תותים וכו' שיש להם שם לווי והרי זה מפורש ג"כ שדבש דבורים אין לו שם לווי ובפ"ב מזבחים (כ"ב סע"א) מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי וכן נמי הא דאמרי' בסוכה (י"ג ע"א) הני מראריתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואותבינן עליה אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומית ולא אזוב מדברית ולא אזוב שיש לו שם לווי ופרי' רבא הני מראריתא שמייהו והא דקרו להו מראריתא דאגמא משום דמשתכחי באגמא וכן נמי בפ' אלו טרפו' (ס"ב ע"ב) אמרו הני כובשאני צציאני כשרים לגבי מזבח והן הן תורין של רחבה ואותבי' נמי אזוב ולא אזוב יון וכו' ופריק נמי רבא באתרייהו כובשאני סתמא קרו לה ואביי פריק בתרווייהו דכל שנשתנ' שמו קודם מתן תור' והתור' הקפיד' עליו יש לו שם לווי והני לא נשתנ' שמן קודם מתן תור' ובגמ' סוכה (ל"ג ע"א) אצטריכו לרבויי אסא מצרא' מקרא משום דהוי שם לווי כמו אזוב יון ונר' שאין פירוש מצראה על שם מצרים דההוא במקומו אסא קרו לי' כמו כושאני ציצאנו וכן נמי נרא' שאינו הגדל על המצר דההוא אסא מקרי והא דקרו לי' מצרא' משום דמשתכח במצרא כמו מראריתא דאגמא ונר' שהוא מין נקרא בשם לווי ומ"ה אצטריכינן לרבויי כמו חילפא גילי לערב' (שם ל"ד ע"א) ומכאן יצא לנו מה שנזכר בברית' דכתבנו והבגד יכול השראין והכלך והסריקון וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים ת"ל בגד צמר או בגד פשתים ובפ' התכלת (ל"ט ע"ב ע"ש) נמי מייתי בריית' דתנא דבי ר' ישמעאל כה"ג וכן נמי מטעם זה צמר גמלים אינו אסור בכלאי' משום דאית לי' שם לווי ובירושלמי דכלאי' (פ"ט ה"א) גרסינן מנין שאין שם לווי אריב"ל דכתיב ומישע מלך מואב הי' נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אלים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אלי' והתם גמיר מהיקשא דצמר דאף פשתי' שאין לו שם לווי להוציא פשתן שלם ויש גורסין פשתן שלים. ויצא לנו מזה שכל דבר ששמו ידוע לנו שהו' צמר ופשתי' הכתוב בתור' ומפני מקרה שקרה לו נשתנה שמו בלשון בני אדם אם שינוי ענינו מפני מקר' שקר' לו (אינו נותן לו היתר) אין שינוי שמו נותן לו היתר שאין השם גורם וכבר פירשתי שאין שינו ענינו נותן לו היתר לפי שהאיסור עומד בעינו וגם הוא בעצמו כשיפרד מהאריגה שמו פשתן. ומדברי רבא בכובשאני ציציאני ומראריתא דאגמא יתבאר לך ענין פשתן קאב"סי ותונ"סי וצמר מיור"קי ומנור"קי שנתחבטתם עליו ומצינו בפ' בתרא דע"ז (ס"ו ע"א) דפליגי אביי ורבא בחלא דחמרא וחלא דשכר' וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אי אזלינן בתר טעמא אי בתר שמא וקי"ל כרבא דאמר בתר שמא אזלי' וטעמא דידי' לאו משום דקרו ליה בני אינשא הכי אלא שכן הוא שמו הראוי לו וכיון ששם אחד להם מן הדין הוי מין במינו אבל בנדון הזה שנסמוך על לשון בני אדם בקריא' שמות ונתיר מפני קריאתן איסורין אין ראוי לשמוע דבר זה ולא להשי' עליו שאם מפני קריאת השם נחשו' הדבר בטל א"כ קדר' של בשר שמן שנפל לתוכה חתיכה של חלב שהכל טעם אחד נתיר אותו בפחו' מס' שהרי אותו תבשיל בכל לשון שבעול' קרוי תבשיל של בשר וכיון שכן קורין אותו נחשבהו מבוטל וזה שובר סברא זו. וכן מ"ש כי בכל הלשונות נקרא ע"ש צמר גפן אינו נקרא כן אלא בלשון קדר ורומי וא"כ יהי' מותר לשוכני' ביניהם ואסור לשאר המקומות שאינו נקרא בשם צמר גפן וזה חוכא ואטלולא ואף בלשון רומי שקורין אותו קוטני"נא רצונם לומר פשתן מעורב מצמר גפן כי כן דרכם קורין הדבר המעורב ע"ש תערובתו אפי' הוא מועט בתוך המרובה וקורין יין הרקח פימי"נטי ע"ש תערובת הבשמי' ועושי' כן כדי ליקרו ולהחשיבו וכן בלשון קדר אינו נקרא בשם צמר גפן שהרי קורין אותו מלחא"ם והוא שם לכל בגד של שני מינין ושעטנז שהוא צמר פשתי' תרגם רבי סעדיה ז"ל מלח"אם וא"כ הרי פירשו שיש בו תערובו' פשתן והרי הטורף פשתן עם קנבוס מחצה על מחצה הוא אסור ואינו קרוי פשתן ולא קנבוס אלא בשם כולל מלח"אם או שם אחר ואסור הוא ולא הותר מפני שינוי שמו והקמלוט לא הותר מפני שינוי שמו ולא המחובר ממשי וצמר שקורין מחר"אר ולא הותר מפני שינוי שמו שאין קורין אותו בשם צמר להפחיתו:
עוד דן המתיר הזה ק"ו מעצמו שאם צמר רחלי' עם צמר גמלי' שטרפו קודם אריגה שהוא עירוב גרוע חשבתו ביטול והתרתו באיסור תורה דהיינו אריגה בגד ששתיו פשתי' וערבו צמר גפן שהוא ערוב יותר חשוב ממנו אין דין שתחשבהו ביטול ותתירהו באיסורא דרבנן דהיינו חבור בבגד צמר ע"י תפירה זהו דרך זה הק"ו המושלם בדרכו התלמודי' לפי סברתו ואע"פ שהוא לא סדרו כך והוא בנה זה הק"ו על קו תוהו וטעה בו שתי טעיות גדולות. והן שהטרוף יותר גרוע מזה ושהתפירה איסורא דרבנן ולא הי' צריך לזה לקיי' דעתו ודי הי' לו בהתחזקו בשזה דומ' לטרוף בשו' ולא הי' צריך לק"ו אלא בשיאמר כשם שהטרוף מותר אפי' בכלאים דאורייתא אף הנדון שלנו כן ולא הי' צ"ל שאיסור זה דרבנן הוא ולפ"ד הי' מותר לעשות גדיל מצמר גפן ופשתן ולעשות ממנו אריג עם בגד צמר ודי בזה סתירה לסברתו. ועוד סדין בציצית אין בו איסור שעטנז שהרי חוט של תכלת בטל הוא לגבי חוטי פשתן ולמה היינו צריכין למדרש סמוכין (יבמות ד' ע"א) להתיר כלאי' בציצית והלא בלא מצות ציצית מותר הכא שהרי חשבתו בטול ברוב ובגמ' (מנחות ל"ט ע"א) משמע דמשו' סדין עצמו הוצרכו לסמיכות דמשם למדו דקשר עליון דאורייתא שאם מפני החוטין עצמם שהם מעורבי' כלאי' הי' הותר הכתוב מנין לנו דקש' עליון דאוריי' דילמא קשר עליון לאו דאוריי' ומדרש סמוכין הוא מפני החוטין עצמן צמר ופשתי' דתכלת עמרא הוא. אבל להראות טעותו אביא ראיות לזה שהוא להראו' פלפולו נתכוון וראוי להראות לו שפלפולו לא עלה יפה בידו כהוגן שזה שאמר דטפי חשיב ערוב הנדון שלפנינו מהטורף צמר רחלים עם צמר גמלים אינו אמת דודאי אם נפל טיפת חלב בקדרה של ירקות ונתבטלה שמותר לתת בשר לתוכה לכתחל' ואלו נפלה שם חתיכה של גבינה אע"פ שנתבטל' כל שהוא בעין אסור לתת לתוכ' בשר שאין מבטלין איסור לכתחלה אע"ג דבדיעבד שרין התם שאני משום דבשר בחלב הוא בנותן טעם אבל בכלאי' שחוט אחד אוסר בגד גדול אפי' לא הי' בו אלא חוט א' של פשתן וכלו צמר גפן אסור לתפרו עם בגד צמר מן התור' כל שהוא שוע טווי ונוז ואפי' הי' איסור התפיר' מדרבנן כדבריו אסור שאין בין איסור תורה לאיסור דחכמים הפרש בענין זה אלא לענין ספיקו ולענין גזרה לגזר' ולענין כבוד הבריות ובהוריות (י"א ע"א) איכא פלוגתא דתנאי הלובש כלאים דרבנן אי הוי משומד או מין או לא ומענין כלאי בהמה יתבאר זה יפה דאמרי' בפ' אותו ואת בנו (ע"ט ע"א) דפרדה שתבעה זכר מרביעין עלי' מינה דלמ"ד חוששין לזרע האב מרביעין עליה פרד זכר כיוצא בה ששמותיהן שוות ולמ"ד אין חוששין לזרע האב מרביעין פרד על אמה וכל ששמותיהן שוות זה על זה כגון סוס על פרדה בן סוסיא וחמור על פרד בן חמור והקשו המפרשים ז"ל על זה אמאי מרביעין עליה אפי' מינן ולא אמרי' אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וצד חמור משתמש בצד סוס וכדאמרינן (גיטין מ"א ע"א) במי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא אשה אינו יכול לא שפחה ולא בת חורין משום דאתי צד עבדו' ומשתמש בצד חירות ואמאי לא ישא שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין והלא היא מינו מדלא שרינן הכי משמע משו' דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות אסור. הא א"כ אמאי שרי בפרדה להרביע עליה מינה ותירצו בזה דבחציו עבד וחציו ב"ח איכא ודאי צד עבדות וצד חירות אבל בפרד' הבאה מסוס וחמור ליכא צד סוס וצד חמור שהזרע נתבלבל ונעשית בריה בפני עצמה משניהם ומטעם זה אנו משתמשי' בפרדות אע"ג דבירוש' (כלאים פ"ח ה"ב) ובספרי קא אסר איסי בן עקיבא מק"ו ומה בגדים שמותרים ללבוש זה ע"ג זה בגד צמר על סדין של פשתים אסורי' בתערובת סוס וחמור שאסורין להנהיג זה על גב זה אינו דין שיהיו אסורין בתערובת ומטע' זה מיפרך האי ק"ו שתערובת הבגדים כל אחד עומד לעצמו ותערובת בהמה היא בריה בפני עצמה וכבר הקשו בירושלמי (שם) מדכתיב וירכבו איש על פרדו וינוסו ופריקו אין למדין מן המלכו' כלומר שלא עשו כן ברצון חכמי' ובתוספתא הקשו מדכתיב והרכבת' את שלמה בני על הפרד' אשר לי ופריקו אין למדין מן התקוע ופי' הרשב"א ז"ל בתשובה שהוא הי' תוקע עצמו בדבר הלכה כי כן פירשו החכמים ז"ל תוקע עצמו בדבר הלכה מאן דאית לה רב' במתא ולא אתי למשאל מיני' כדאיתא ביבמות (ק"ט ע"ב) וגם הוא לא שאל לחכמי' ושלא כרצונ' עשה וכבר הקשו שם שהרי לא נמצא עליו חטא רק בדבר אוריה החתי ויש אומרים שם בריה היא ונר' שפירושו מ"ש אלא שלשון הירוש' הוא בריה נעשה מששת ימי בראשית ויש ליישבו על זאת הכוונה לפום מאי דאמרי' (פסחים נ"ד ע"א) דב"ה נבראו הפרדי' זהו מה שנשאו ונתנו בזה בירושלמי ולפום גמרין שרי מהאי טעמא ולפ"ז כשנתערבו הפשתן עם הקנבוס עד שנתבטל הפשתן ונעשה בריה בפני עצמו הרי הוא כפרדה שהוא בריה בפני עצמה שבאותו ערוב אין שני האיסורין מעורבין כמו טורף צמר רחלי' בהדי פשתן ומותר לערבו עם צמר כמו שמותר להרביע עליה מינה ואפי' הי' מחצה על מחצה היה מן הדין להתירו אלא שא"א לצמצם ושמא הקנבוס הוא המועט והספקא אסור וראי' לדבר דלא מיתסר אלא משום ספקא ולא מטעם שלא נתבטל ברוב כיון שאין שם רוב קנבוס דבנגעים פליג ר"ש ואמר מחצה על מחצה אינו מטמא בנגעי' דספק נגעי' להקל משמע דאיסורא דכלאי' הוא משום דספק כלאי' להחמיר וטעם הספק הוא משום שאין אנו יכולין לעמוד על שיעור שניהם שא"א לצמצם כדאמרן פרק השוחט (כ"ח ע"ב) חלקו לשני' והם שוים שניהם טמאי' לפי שא"א לצמצם ה"נ א"א לצמצם שמא יש בו פשתן יותר מהקנבוס הא אלו יבא אליהו ויאמר דמחצה על מחצה הוא בלי ספק היה מותר כדין פרדה עם מינה משום דבריה בפני עצמה היא כיון שנתערבו שניהם בטירוף ואין חלק מהם שיקרא פשתן אלא שאם הרוב הוא פשתן הוא אסור לפי שהמיעוט הוא בטל ברוב ופשתן הוא ואע"ג דטורף פשתן בהדי צמר רחלים אסור היינו טעמא משום ששני האיסורין היו בעין ודמי למי שחציו עבד וחציו בן חורין משא"כ בפרד שכשנתבלבל זרע שניהם אין באותו בלבול סוס וחמור אבל כשחוט אחד של פשתן נתערב בבגד קנבוס או בבגד צמר גפן דמי למי שחציו עבד וחציו בין חורין שאפי' חציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא שהרי כל אחד עומד בעצמו שהרי בכל אחד ודאי יש צד עבדות וצד חירות שהרי יום אחד עובד לעצמו ויום אחד לרבו וכשהוא של שני' הוה כלו עבד ואח"כ שקבל חרות מרבו אחד נסתלק מחציו העבדות ובא במקומו החרות ודומה לו בגד קנבוס שנתערבו בו חוטי פשתן שאסור לערבו בתפירה עם בגד צמר גמלים אם הם סמוכים לפי פי' רבי שמשון ז"ל וכ"ש אם כלו צמר כנדון שלפנינו ויותר מפורש מזה הרי אסור להשתמש בשני מינים ומותר לרכוב בפרדים. וחכמי הרפואה ידעו דבר זה בשקול דעתם שהדבר ידוע ממחקרם שההרכבה המזגיית לא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדי' שהורכב זה המורכב מהם אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשו' באו לכאן כהרכבת הסגנבין שאין בו מצורת הדבש והחומץ כלום אלא מזג חדש הוא הוא שנקנה לפי שאין בו חלק יהי' כלו חומץ וחלק כלו דבש אלא כל חלקיו הם מורכבים וכן האיברים הפשוטים כגון הבשר והדם והלחו' והעצמו' שהם מורכבים בלי ספק מהיסודות אין בהם שום טבע מטבע הנפרדי' שהורכבו מהם אלא טבע חדש לפי שאין בהם חלק שיאמר עליו זה חלק אינו דומה לשאר החלקים ודומה לשאר החלקי' ודומה לנפרדים שהורכבו מהם וההרכבה השכוניית אינה כן אלא ישאר המורכב מטבע הנפרדים שהורכב מהם בכל חלק מחלקיו ודומה לכלל החלקי' כהרכבת המרקחות שהדברים הנפרדים שהורכבו מהם כל אחד עומד בעצמו ונשאר בו טבעו ומזגו וכמו האיברים הכליים כגון הידים והרגלים והחוטם והעינים והאזנים וכיוצא בהם שהם מורכבים מאברים פשוטים ויש לכל חלק מחלקיהם מזגו וטבעו הראשון ואין בו טבע הכלל ולא מזגו שחלק מהיד אינו יד וחלק מהרגל אינו רגל וכנדון שלפנינו ג"כ החוט שנתערב עם בגד צמר גפן הוא מורכב הרכבה שכוניית ושמו הראשון עליו והטורף צמר בהדי' מבטל חבירו ומושכו ליקרא הכל כשמו ומחצה על מחצה היה ראוי להתיר מטעם זה שהרי פנים חדשות באו לכאן והוא מורכב הרכב' המזגיית כהרכבת הסכנגבין והאיברי' הפשוטי' וקורא לו שם חדש אלא דספק כלאי' להחמיר כמו שפירשתי וכמו שהוכחתי מנגעי' על הדרך שפירשתי ודקדוק זה אע"פ שלא אמרוהו חכמי תורתנו אמת הוא. ורבינו הרמב"ן ז"ל כתבו בחדושי חולין בפ' גיד הנשה וז"ל אמר שידוע בדקדוקי הלשונות כי כל האברים דומי החלקים החלק והכל שוים בשמותם כל בשר אדם ובהמה נקרא בשר וחתיכה נקרא בשר וכן הגיד אבל באברים הכליים מקצתם אין שמם נקרא עליהם היד בשלימותה נקראת יד וחלק ממנה אינו יד עכ"ל רבינו ז"ל ואמת ויציב וטוב ויפה הדבר הזה וכפתור ופרח הוא. והטעות השני שטעה הוא באומרו כי חבור התפירה לא מיתסר מן התורה באריגה אלא מדרבנן. וזהו כנגד כל הסכמת הראשונים והאחרונים ז"ל אלא שצריך אתה לדעת שכיון שכל אחד מהצמר והפשתים הוא שוע טווי ונוז אם חברם אח"כ תכיפות לוקה דבר תורה כתבו זה המפרשים ז"ל בפי' בהלכות י"ט ובחדושי נדה ויבמות והמפרשים ז"ל פירשו נוז שזור וכן יש בספרי שפתילי ציצית שיהיו שזורין והוקשה להם א"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הרי אין הטלית שזורה וניחא להו דשפת הבגד ששם תוחב הציצית היא שזורה וכדמשמע בפ' המוציא תפילין (צ"ו ע"ב) דאמרי' אשפתא דגלימא עייפינהו ולדידי קשה לי שלא אמרו כן אלא בחוטי תכלת של צמר שכן דרך בגדי צמר לעשות שפתותיהן שזורות ואין נוהגין כן בבגדי פשתן וא"כ סדין בציצית דשרי רחמנא למה לי הא אין הסדין שזור במקום תחיבת הציצית. ועוד אפי' בבגדי צמר ששפתותיהן שזורות אמאי אצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית יחתכנה לשפה. וכדאמר ר"ל (יבמות כ' ע"ב) כ"מ שיש עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ובכאן יכול לקיים את שתיהן לחתוך השפה שהיא שזורה. וכל הראשוני' ז"ל פירשו נוז ארוג וכן מוכיח לשון המשנה וכן בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ו) דאמרי' התם ניתני שעט ולא ניתני נוז אלו כן הוינא אמרין נוז מותר מתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר אסור בשל פשתן מפני שחוזרין לארגה משמע דנוז היינו אריגה וכן מצאתי בס' הסמ"ג והרמב"ם ז"ל כת' שבלשון ארמית נוז ארוג ואמת הוא שבלשון רומי קשר נוז. והמפרשים ז"ל אומרים כי נוז הוא נלוז מלשון נטייה ועיוות על כן נ"ל דנוז אינו שזור אלא שיהי' פתול בשעת טוייה כדרך שתי וערב של בגדים לאפוקי שנמשך החוט בלי פתול כדרך עושה חגורות וארוג נפקא לן מדכתי' יחדו ולפ"ז יהי' כלאים דאוריית' אפי' בבגדים דידן שאינן שזורין:
עוד הביא ראיה המתיר הזה ממה שמצא בספר יורה דעה (סי' רצ"ט) אבל אם עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט אחד של צמר רחלים במקום זה וחוט אחר של פשתים במקום זה שאינו אצלו מותר ופי' המתיר הזה מפני שנתבטל כל א' במקומו עם החוטים של צמר גמלים ולפי דעתו כת' שמה שאמר חוט א' לאו דוקא ומכאן למד המתיר הזה לנדון הזה שהפשתי' מבוטלים בצמר גפן זהו דעתו בזה וראיתיך בקונדריסך דלגת על זה ולא הפחתו בו כמו שעשית בתחלת זה המקום על כן במה שהשבת לא אשיב תספיק תשובתך עליו ובמה שהנחת לי מקום אשיב. זה הדין יצא למחבר הזה ז"ל מתוס' דכלאים דהעושה חלוק שהזכרתי למעלה תפס פי' ר' שמשון ז"ל עיקר שאינו אסור אלא כשסמוכין החוטין של צמר ושל פשתים זה לזה וכן הוא עיקר אע"פ שהרמב"ם ז"ל אוסר אפי' באינן סמוכין כמו שהזכרתי למעלה ולפי' פירושו של הרמב"ם ז"ל אינה ראי' אל המתיר ממקום זה אלא שהמתיר הזה כל קבל די רוח יתירא ביה אינו חושש לדברי הגאון ולא לדברי הרב ומיקל כרצונו ומגדיל ואף לפי פי' רבינו שמשון ז"ל אין מכאן ראיה לדינו של המתיר הזה אלא שהוא פירש מדעתו שמטעם בטול הוא והנה התוספת' לא הזכירה האיסור בסמוכין לפי פי' זה מטעם חבור אלא שמתוך פי' זה יצא לנו ההיתר כשאין סמוכין לפי שאין כאן צמר ופשתים יחדו שכיון שאינן סמוכין זה לזה אין זה כלאים שאסר' תורה דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואמאי יאסר אם מפני שהם בבגד אחד זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל ולא מסתבר כלל כיון שאינן סמוכין ואף לפי דעת זו זה החלוק או זה הבגד שיש בו חוט א' של פשתן וחוט א' של צמר שהוא מותר ללבשו כיון שהם מרוחקין זה מזה אסור לתפרו עם בגד צמר מפני חוט א' של פשתן שבו ועם בגד פשתים מפני חוט של צמר שבו שלא התיר הספר הזה וא"כ אין מכאן ראיה להתירו בנדון שלפנינו.
עוד ראה המתיר הזה קורה בין עיניו במ"ש הרב בעל הטורים ז"ל (שם) בגד שהשתי שלו של משי והערב של פשתן אפי' רובו של משי שאסו' לתפרו עם בגד צמר וחשב לתקן זה מפני שאינו מצוי ביניהם ויש לחוש לו מפני מראית העין וזה התקון הוא מחסרון ההבנה שהמחבר הזה מדין בטול אתי עלה דלא מיקרי בטול שזהו לשונו ולא שייך בטול אלא קודם האריגה אבל אחר שעשה מהם בגד לא שייך בו בטול שיבטל אחד מהם במין אחר שאפילו בחוט א' של פשתן שארג בשל צמר עושה גוף א' של איסור ואפי' עשה בגד א' של צמר גמלים וארג בו חוט א' של צמר רחלים ואצלו חוט א' משל פשתים כלו אסור הלכך בגד שהשתי שלו של משי והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אפילו רובו של משי אבל אם עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט א' של צמר ובמקום אחר ארג חוט א' של פשתן במקום שאינו אצל הצמר מותר עכ"ל והמפרש ברישא וסיפא מיירי מדין בטול ומציעתא בדין מראית העין יבקש אוהב שיאמין אותו שאפי' במשנה אין אנו עושים כן כ"ש בדברי מחבר. ועוד מאי הילכך והנה המחבר הזה כת' בפירוש שלחבר משי עם בגד צמר אין לחוש למראית העין וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו א"כ כשאסרו ע"י תערובת משום דלא חשיב בטול אסרו ואלו הדברים כלם הם הבל זהו מה שנראה להשיב על זה:
אך מה שפלפלת לחזק איסור הבגדים ששתים פשתים וערבם צמר גפן משום דהלך אחר המעמיד כמו שאסרו (ע"ז כ"ט ע"ב) גבינת העכו"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה משום דאוקומי קא מוקים ולא הלכו בה אחר נותן טעם ולפי ראי' זו אתה מודה בקצת שאם השתי צמר גפן והערב פשתים הי' מתירו ולא תהי' כזאת בישראל וגם אלו היינו צריכין לראיה זו כבר דחו אותה ואמרו דטעמא דגבינ' הוי משום דבאיסורין של עכו"ם לא הלכו בהם אחר נתינת טעם ואין לסמוך איסור זה על סברות דחויות ולא מצינו שהלכו אחר המעמיד אלא לענין טומאה וטבילה כדאי' בפ"ק דשבת (ט"ו ע"ב) בכלי זכוכית שנקבו והתיך לתוכן אבר אבל בכענין זה לא מצינו אבל אין אנו צריכין לכל זה כלל והמתירו אם חוזר בו מוטב אם לאו כתיבנא עליה זקן ממרא כמ"ש שמואל לרב אכול משחא אם לאו כתי' עלך זקן ממרא כדאי' בירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ח) וכדאמר רבי יוסי לר' פנחס חזור בך ואם לאו כתי' עלך זקן ממרא כדאיתא בירושלמי דיבמות.