שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קעג
עוד ניורקא אל הותיק אנמרדכי נג"אר יצ"ו
שאלה קעג: כתבת ז"ל ראיתי בתשובת שאלתך כי האש' שיש ביד' מעש' ב"ד לא תוכל להנשא עד שיוכרו חתימת ידי הב"ד אם היא רוצה להנשא במקום שאין חתימתן נכרת או עד שיעשה קיום על חתימתן וזה דבר פלא בעיני אחר שאחז"ל אין אחר מעשה ב"ד כלום ול"ח לב"ד טועין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכו' עדות שאין חוששין לב"ד שמא יטעו למה אנו מצריכין לאשה זו לקיים מעשה ב"ד שבידה אם היא רוצה לינשא במקום שאין חתימתן ניכרת אחר ששלשה ישבו לקיים את השטר ויש בו משמעו' שהיו ג' וכבר כתב הרב הנז' וז"ל לעולם אין בודקין אחר ב"ד אחר אלא לעולם מחזיקין אותם שהם בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים ע"כ. ואם תרצה לומר על חתימתן אנו מערערין אם אמת הדבר אם לא שמא מזייפת היא וע"כ צריכה היא לקיים חתימתן אם היא רוצה להנשא במקום שאין מכירין חתימתן חוץ מכבודך שאין חוששין שמא שטר מזוייף הוא או עדי שקר או פסולי עדות אלא בעדים עצמן אבל בקיום ב"ד עצמן אין אחר ב"ד כלום. סוף דבר לולי שכבר הורה זקן הייתי אומר לפי עניות דעתי שאפילו היא רוצה להנשא במקום שאין ניכרת חתימתן של ב"ד תוכל להנשא שאין אחר מעשה ב"ד כלום ואין חוששין מזיוף חתימתן כי אם בעדים לא בחתימת ב"ד שאל"כ אין לדבר סוף וחלילה לי לשנו' אחרי דבריך כי מי יבא אחרי המלך בשכבר הורה תצדק בדברך תזכה בשפטך. אבל דברתי עד הנה להודיעני קשט אמרי אמת ומתורתך תלמדני:
תשובה: ההיא דפ' האש' שנתאלמנה (כ"א ע"א) דעד ודיין מצטרפים מוכחא דקיום ב"ד צריך קיום שאל"כ מה לנו לצירוף הזה והלא שטר מקוים א"צ כלום אלא ודאי מדשקלי וטרי אם מצטרפין הכרת חתימת עד אחד והכרת חתימת דיין א' אם לא משמע דצריך קיום וכן יש בזה ירושלמי מפורש דגרסי' התם במס' ר"ה (סוף ה"א) וכן בפ' זה בורר (פ"ג ה"א ושם איתא כל' הירוש' גיטין שהביא אח"כ) אשר הדיינין מהו שיהא צריך ב"ד רב הושעיא ושמואל חד אמר יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינין ואחרינא אמר אפי' בכת' ע"א ודיין א' ור"ח ז"ל כ' לזה הירושלמי בפי' משמע דס"ל דקי"ל הכי וכן הרב בעל העטור כ' בפסק הלכ' וכ' ירושלמי אחר שבמס' גטין דגרסי' הכי התם קרא ערער על חתימת ידי עדים או על חתימת ידי הדיינים אם רצה לקיים בכתב ידי עדי' מקיימי' ידי דייני' מקיימין ואני אומר אפילו בע"א ודיין א' מצטרפין ע"כ ירושלמי שהביא הרב ז"ל וזהו פירושו עד ודיין מצטרפין דגמ' דידן וכן היא הסכמת הרמב"ן ז"ל בחדושיו דקיום ב"ד צריך קיום וכבר הוקשה להם לרבותינו בעלי התוס' ז"ל על זה הירושלמי (מירושלמי אחר) [מתוספתא] דבמ' שביעית פ' בתרא תניא אין מעשה ב"ד צריך קיום ואני אומר אפילו יהי' פי' זה הירושלמי כפשטו ויהי' חולק על הירושלמי האחר יש לנו לדחותו מהכרע גמ' דידן דמההיא דעד ודיין מצטרפין משמע דס"ל לגמ' דידן דקיום ב"ד צריך קיום אבל באמת אין מחלוקת בדבר זה כלל. וראיתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל שהוא מחלק בין ב"ד קבוע לב"ד שאינו קבוע דבב"ד קבוע כיון שחתימחן ידוע וניכרת לא יבא לזייף מה שא"כ בב"ד שאינו קבוע זה כתבו משם הרב ז"ל. וכן ראיתי שכ' הוא בתשוב' ולי אינו מתוק וערב זה החילוק כלל שאם חששנו לזיוף בכל ענין יש לנו לחוש שהמזייף לא יחוש לא לכבוד ב"ד ולא לחתימתן אם היא ידועה אם לאו. והכי מוכח בפ' גט פשוט (קס"ז ע"א) דגרסי' התם ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמי' דרבא א"ל אין חתימתא דא דידי היא מיהו קמי' דרב אחא בר אדא לא חתים לי' מעולם כפתיה ואודי א"ל בשלמא דידי זייפת דרב אחא בר אדא דרתתן ידיה היכי עבדת א"ל אנחי ידאי אמצרא ואמרי לה קם אזרקונא וכתבי וכיון שהרב ז"ל חילוק בין ב"ד לב"ד דקביעו' ושאין קביעו' א"כ אין הטעם מפני מעלת הב"ד ושיהא כחן יפה בזה אלא מפני מעלת הקביעו' ולא תהי' מעלת רבא ורב אחא בחתימת עדותן כמעלת קביעו' הב"ד ואפ"ה זייף המזייף ורבא לא הכיר הזיוף אלא שהי' יודע שמעולם לא חתם קודם רב אחא בר אדא משום דקשיש מיני' הוה והמזייף טעה בזה לפי שרבא הי' יותר גדול בדורו מרב אחא בר אדא כדפי' ואודי. אבל הקושי' הזאת כבר תרצה הרמב"ן ז"ל וכתב שהירושלמי הוא כך רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינים חותמין מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב"ד צריך קיום ופי' שא"צ לב' חתימו' דיינים בפנים ועדים בחוץ אלא הדייני' חותמין מבפנים כדרכן בפרוזבול פשוט או העדים מבחוץ כדרך תקון שטרו' המקושרו' כדאי' בפ' גט פשוט (ק"ס) זהו ענין זה הירושלמי אבל לענין קיום מעשה ב"ד אינו ענין והדברי' הם מוכרעים מעצמן שכמו שחששנו לזווף ידי עדים למה לא נחוש לזיוף ידי ב"ד. ומה שנפלא בעיניך דין זה לפי שארז"ל אין אחרי ב"ד כלום לישנא דגמ' בפ"ק דב"מ (י"ז ע"א) ליתיה הכי והכי גרסי' התם א"ר אחא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וה"פ שכל הדברים הנקראי' מעשה ב"ד כגון עיקר כתובה ותנאי כתוב' בממון האשה והבנות ובנין דכרין ובנין נוקבין כל אלו אע"פ שלא נכתבו הרי הן כמי שנכתבו ואין דינן כמלוה ע"פ שיכול לומר פרעתי אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה ובכלל זה מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים וכתב לו שטר וכן שטר מעשה ב"ד כפסק דינן כל אלו אע"פ שלא נכתבו במצות הבעל כבר דינן כשטר הנעש' במצותו ואינו יכול לטעון אחר מעשיהם כלל לומר פרעתי כדין שטר שנעשה שלא במצותו שדינו כמלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי שמפני כך צריכים העדים לומר בשטר ואמר לנו כתבו וחתמו עלי אבל במעש' ב"ד אין צורך לזה כלל שכיון שב"ד עשוהו אינו יכול לטעון אחריו לומר פרעתי. ומ"ה צריך לקיים חתימת השטר ההוא אע"פ שבלשון ב"ד הוא וחתמו בו ג' דחיישי' לזיופא. ומה שנסתייעת בזה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אלא מחזיקין אותם שהם בקיאים ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים עכ"ל ובודאי שכן כ' הרב ז"ל ואם דעתו ז"ל שקיום ב"ד א"צ קיום כמו שהבנת מדבריו אפשר הוא. ולכאור' כן מוכיח הענין לפי המקום שכתבו ואפי' שיהי' כן דעתו לא נניח תלמוד ערוך בפינו מכמה גדולי' ראשוני' ואחרונים ז"ל מכמה ראיו' מפורשו' ונסמוך עליו. אבל מנוסח לשונו יש ללמוד שאין דעתו כן לפי שהוא הלשון הנאמ' בגמ' בפ' יש נוחלין (קל"ח ע"ב) דגרסי' התם א"ר דימי מנהרדעא הלכתא אין חוששין לב"ד טועין מ"ש מדרבא דא"ר אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין לפי' כותבין גט חליצ' אע"פ שאין מכירין וכותבין גט מיאון אע"פ שאין מכירין מ"ט לאו משום דחיישינן לב"ד טועין בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בי דינא בתר עדים דייקי עכ"ל הגמרא שם (בפ' מצות חליצה) אבל מ"מ צריך לקיים חתימת ידי הדיינים דלמא מזוייפת היא ולא ב"ד חתמוה והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות עדות פי' עד ודיין מצטרפין פי' רחוק בפ' גט פשוט ומ"מ דין אמת דקיום ב"ד צריך קיום: