שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קנב
ענין קנב:
ראובן ושמעון היו מתעסקים בסחורה ראובן במיורקא ושמעון באלגזאיר והיה הממון שלהם ושל שותפין אחרים ומכר שמעון קצת סחורו' לעכו"ם באשראי ובשובו למיורקא הניח שטרי החובו' ביד לוי שיגב' בשבילו והגיד לשותפיו המאורע וייטב בעיניהם אחר זה הלך שמעון לבאלנס"יא ובא לוי במיורקא והניח החובות ביד נערו וראובן עם שאר השותפין אמרו ללוי שיכתו' לנערו ושיצוהו שימסור החובו' והנגבה מהם ביד יהודה שיקבלם בשביל ראובן וכן עשה ונשאר הכתב ההוא ביד ראובן ועכשו תובע ראובן ללוי שיתן לו החובו' ומה שנגבה מהם מכח אותו כתב ולוי טוען כי שמעון צוהו בכתבו שלא יתן כלים לשום אדם כי בהתחשבו עם שותפיו נתנו לו בחלקו אותם החובות על זה נתעצמו בדין בפני שר העיר והשר צוני לדון בזה כפי דינינו וראובן בקש ממנו שיתן לו רשות לצרף אחר עמי וכן עשה וצרף עמי ה"ר משה גבאי נר"ו וקבלו אותנו עליהם שני הבעלי דינין אע"פ שאנחנו קרובים לפי שהוא אחי חמותי ונשאנו ונתננו בדין ולא הסכים עמי והוצרכתי לכתוב זה ולא מצא מענה:
לצאת ידי הבריות אני צריך לתת בספר ויחוקו הדברי' אשר אני סומך עליהם לפטור לוי מתביעת ראובן ובמה אני דוחה מה שכנגדי סומך עליו ויגלו כמים משפט אם בצדק כל אמרי פי או אם יש בהם נפתל ועקש ויוכיחו בין שנינו. אין לחייב ללוי ולהוציא הממון מידו אלא בבירור אחד משני דברים. האחד שאלו המעות הם של התובע כשנא' שממון העסק אשר היה ביד שמעון היה הכל של ראובן ולא היה לו לשמעון שום חלק כלל באותו ממון ואם יתברר הדבר שאלו המעות הם של ראובן אין לשמעון רשות לתתם לאחר ולא לעכב על ידי לוי שלא יתנו לראובן אלא בראיות. והשני שאלו המעות הם של ראובן מחמת הקנאה שהקנה אותם אליו שמעון באחד מדרכי ההקנאה ע"י המחאה או צד אח' שיועיל ע"פ הדין ואם יברר אחד מאלו השני דברים אין בכל טענו' לוי ממש ואם אחד מאלו השני דברים לא יתברר בראיו' אין על לוי חיוב ממון כי א"א להוציא מטלטלין או מעות מיד המחזיק בהם אלא או בטענו' שלי הם שאני הפקדתם אצלך או אתה גזלת' ממני או בטענת הקנאה כגון שיאמר פלוני בעל המטלטלין האלו הקנה אותם לי באחד מדרכי ההקנא' וזה פשוט. ואחר זה אומר כי בנדון הזה לא נתברר אחד מאלו השני דברים כלל בצד שנוכל לחייב לוי ולהוציא הממון מידו אמנם הענין הראשון הוא לומר שאלו המעות היו מעולם של ראובן וממון העסק היה שלו. זה לא ראיתי לא באותו מכתב שהיה בידו ולא בהודאת פיו במה שטען לוי אדרב' אני רואה כמעט ההפך בטענותיו של ראובן שהוא טוען שקודם שרצה לקבל לחלקו אלו החובו' רצה לעמוד על אמתת דברי שמעון שהיה אומר לו שאלו הלוים היו אמודים מפני סוחרי הארץ שהיו מכירים אותם והרי הדבר נראה שלא היו שלו שאם היו שלו מה היה לו לחקור בזה וכי אדם חוקר על נכסיו אם יחזיק בהם אם הם עדית או זיבורית. ושכנגדי חלוק עלי ולא השגיח בזה ורוצה להוכיח שאלו החובו' הם של ראובן מפני הודאתו של לוי ותורף דבריו הם כך בודאי שנתרצה לוי לכתוב לנערו שימסור אלו המעו' ליהודה בשביל ראובן א"כ הרי הוא מודה בזה שהם של ראובן ובהודאה זו קנאם והביא בזה ראיה (מדאורייתא) [מאודייתא] דאיסור גיורא כדאיתא בפ' מי שמת (קמ"ט ע"א) ואני אומר שאין לסמוך על זה כלל חדא שאין במשמע אותו כתב שכת' שיהא מודה שאלו המעו' הם של ראובן אבל אם באנו לדון ע"פ אותו מכת' אני רואה ההפך שהוא כות' לנערו שיתן אותם המעו' ליהודה שיקבלם בשביל שמעון ויכתוב לו כתב הודאה שקבלם בשבילו ועוד אפי' כ' סתם שיתנו לראובן מה זו הודאה שהם שלו כבר הודיעו שהוא מצוה אותו ליתנם לו בשביל שכך הסכימו שותפי שמעון והסכמתם אינה הסכמה כ"ז שיעכב שמעון והרי הוא עכשו מעכב כפי טענת לוי ועוד אפי' נאמר שהודא' גמורה היא שהוא מודה שאלו המעו' הם של זה התובע אין הודאתו הודאה במקו' שחב לאחרי' שבהודאתו זאת הוא חב לשמעון שהוא אומר שהם שלו ואין מקום להזכיר שם הודאה אלא בבעל הממון אבל בנפקד אין להזכיר שם הודאה אלא שם עדות ואותה של איסור גיורא כך היא שאיסור המפקיד הודה שאלו המעו' הם של רב מרי בריה אבל רבא הנפקד אלו הודה בזה אין הודאתו הודאה אלא בתורת עדו'. ושלישית אם העיד כך בב"ד ולוי זה אפי' נאמר שהודה בכתב ידו שאלו המעות הם של ראובן אין אותו כתב מעלה ולא מוריד אפי' בתורת עדות דע"א שכ' בכתב אינו כלום כדמוכח בפ' גט פשוט ובירושלמי וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכיון שכן אין בטענה זו על מה שנסמוך לא מתורת עדו' ולא מתור' הודאה שאפי' הודא' בעל דין במקום שחב לאחרים אינה הודא' כדאי' בפרק האשה שנתאלמנה (י"ט ע"א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ועוד שאין פקדון ולא מלוה נקנין בהודאה אלא בשכיב מרע משום דדברי שכיב מרע ככתובי' וכמסורים דמו אבל בבריא לא שאם כל אדם היה יכול להקנות בהודאה אמאי לא תני לה גבי שאר הקנאו' וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא פסק בהלכו' ההיא דאיסור בפ"ט מה' זכייה ומתנה ואלו בהל' מכירה פ"ו כ' שהמטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא אגב קרקע וכ' עוד שם שהחוב אינו נקנה אלא במעמד שלשתם ואלו היה דעתו שההודאה תועיל בבריא אמאי לא תני תקנתא דאוריי' דהלכת' בטעמ' היא אלא ודאי הרי הוא מסכים למה שהסכים בו הרב בעל העיטור ז"ל דלא אמרינן הכי אלא בש"מ אבל בבריא לא והארכתי בזה אע"פ שאין צורך בו לנדון הזה כי אין כאן הודאה כלל אבל צריך אני להשיב על דברי שכנגדי החלוק עלי כדי שישתקע הדבר ולא יאמר עוד. אמנם הענין השני הוא שראובן זכה באלו המעו' באחד מדרכי ההקנאה זה לא נתברר שאין אני רואה לא בכתב שביד ראובן ולא בהודאת פי לוי ולא בעדו' העדים כלל ששמעון צוה ללוי שיתן אלו המעו' לראובן או ליהודה בשבילו ואף אם תמצא לומר שכך היה באמת ששמעון צוה ללוי שיתן לראובן אלו המעות מן הדין לא קנה וזה שזה היה או שלא במעמד שלשתם או במעמד שלשתם ואם היה שלא במעמד שלשתן הדבר ברור שלא זכה ואע"פ שאמר לו תן דאע"ג דקי"ל דהאומר תנו כאומר (זה) [זכי] דמי ותניא בפ' הספינ' (פ"ה ע"א) ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח אפ"ה הכא לא זכה דכיון שלא הוציא מידו המזכ' אותן המעו' בעת שזיכה אות' לא זכה הלה דלא אמרי' האומר תנו [כאומר] זכו אלא במוציא מתנה מתחת ידו וכן דעת ר"ת ז"ל ואפי' לדברי החולקים עליו בסברא זו אין הלה זוכה בנדון הזה דכ"ז שאין הפקדון ברשות הנפקד כגון שהפקידו אצל אחר אין הלה זוכה ומשום הכי תקנו בפקדון מעמד שלשתן דהלכתא בלא טעמ' הוא ולא זכ' באומר תנו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובנדון הזה הפקדון לא היה באותו זמן בידו של לוי שיזכה בו ראובן כאומר תן ומש"ה לא זכה ואם היה במעמד שלשתן אפ"ה לא זכה דמעמד שלשתן לא קני אלא כשחיי' כבר המומחה אל הממחה אבל אם אינו עדיין הפקדון בידו ולא המלוה אלא המחהו בהקפה או בפקדון שיבא לידו אח"כ כל אחד מהם יכול לחזור בו וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' המקבל והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מכירה שהם פסקו כרבא דאמר (ב"מ קי"ב ע"א) גבי המחהו אצל חנוני דמהדר הדר ופירש הר"י ז"ל דטעמא משום דלית גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקפה הוא דבעי למיתן ליה הילכך בדלא יהיב ליה חנוני מצי למהדר על בעה"ב וכן בעה"ב יכול לחזור בו וכן חנוני דתו ליכא הכא דינא דמעמד שלשתן כיון שבאותו מעמד עדין לא היה חיי' כלום לחנוני וכן בנדון הזה כיון שבאותו זמן עדין לא היה הפקדון ביד המומחה לא זכה בו הנמחה והמומחה יכול לחזור בו דדינא דמעמד שלשתם הלכתא בלא טעמא היא והבו דלא לוסיף עלה ועוד שהסבר' נותנת שלא יהא דינו של זה הנתבע חמור מדינו של הלוה אשר היו בידו אלו המעות וכיון שהלוה לא שייך ביה דינא דמעמד שלשתן דהא עכו"ם הוא ובעכו"ם לא תקנו מעמד שלשתן וכמ"ש ר"ת ז"ל אף זה לא שייך ביה מעמד שלשתן ואע"פ שר"י ז"ל חולק קצת על ר"ת ז"ל בזה מ"מ מודה הוא שאם המומחה הוא עכו"ם שלא קנה שהרי אם זיכה לו ע"י עכו"ם זכייה גמורה לא קני כ"ש דבמעמד שלשתן לא קני דלא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה וכיון שכן אלו המחהו אצל העכו"ם לא קני עכשו שהמחהו אצל ישראל שעתיד ליטלו מיד עכו"ם יקנה זה א"א א"כ אין זכות לראובן באלו המעות לא מדין תן כזכי ולא מדין מעמד שלשתן וכ"ש היכא דהדר ביה המומחה וכ"ש שלא נתברר כלל שיהא שם תן ולא מעמד שלשתן שהרי לא מצינו בכת"י לוי ולא בהודאת פיו שדבר שמעון כלל. ושכנגדי חלוק עלי ואומר דודאי בכאן היתה המחאה גמורה שאלו לא היתה המחאה לא היה כותב לוי אותו כתב ויש לנו לסמוך (כל) [על] זה לפי שחזקה גמור' היא שאין אדם מחזיר הפקדון אלא ביד המפקיד אוביד שלוחו וכיון שלוי צוה לנערו שיתן אלו המעות ליהודה בשביל ראובן ממילא יש לנו לומר שבמצות שמעון עשה כן וזו חזקה גדולה ראוי לסמוך עליה בהוצאת ממון. ואע"פ שלא היה צריך להשיב על זה ממה שכתבתי שאף אם יודה שאמר לו שמעון תן לא קנה ראובן מן הטעם שכתבתי ואף אם הי' מעמד שלשתן יש לדון ג"כ שלא קנה ואף אם יחלוק בעל הדין בזה לא יוכל לחלוק בהאומר תן דלאו (כזה) [כזכי] הוא בנדון הזה מהטעם שכתבתי ואף אם יודה בחזקה אין החזק' מחייב' שיהי' במעמד שלשתן אלא באומר תן דלא זכי. עם כל זה אני צריך לדחות דברים הללו כדי שלא לטעות במקום אחר. ואומר שאין לדיין להוסיף מדעתו דינין שלא נמצאו בתלמוד ולעשות מעשה על פיהם וכ"ש להוציא ממון וחזקה זו ענין מחודש הוא לפי שעה חדשתו הסברא לא עלתה על דעת הראשונים ז"ל ובשביל שאנו מדמין אותה לא נעשה מעשה ועוד שאין הסברא מסכמת לזה דעביד איניש להימוני לחבריה דאמר לי' פלו' המפקיד אמר לי שתתן לי פקדונו ואני שלוחו וכבר טרחו הפוסקים ז"ל בדין זה אם כפר המפקיד ונאנס מה יהיה דינו ואלו היה כ"כ מוחזק שלא לעשות כך לא היינו טורחים בדבר שאינו נוהג מה דינו ועוד דאפי' בחזקה גמורה היכא דאיכא מגו לא סמכינן אחזקה דהא בפ' השותפין שרצו (ה' סע"ב) ובפ' האשה שלום (קט"ו ע"א) איבעיא לן אי אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה או לא ולא אפשיטא ומספיקא לא מפקי' ממונא וכן פסק הרי"ף ז"ל ואע"ג דקי"ל כר' דאמר בפ' האומר בקדושין (ס"ד ע"ב) דמה לי לשקר כעדי' הוא ואתו עדים ומבטלי לחזקה והכא מספקא לן כבר תרצו לה רבואתא ז"ל דשאני התם משום דבידו לעשות אבל היכא שאין בידו לעשות אלא שיכול לטעון טענה אחרת לא עדיף כ"כ האי מגו ומש"ה מספקא לן ומיהו אף ע"ג דמספקא לן לא מפקי' ממונא מספיקא ומעתה אפי' תמצא לומר דחזקה מעולה היא זאת היכא דאיכא מגו לא סמכינן אחזקה לאפוקי ממונא ובודאי דהכא מגו מעליא איכא שהרי לוי יכול לפטור עצמו בטענת נאנסו קודם שנשתמשתי בהם שאפי' בשטר פקדון איכא למטען הכי ונאמן לומר החזרתי משום האי מגו כדאיתא בפ' המוכר את הבית (ע' ע"א) והכא נמי אלו טען לוי אלו המעות נאנסו אחר שבאו לידי מי לא מהימן שמא תאמר שא"א לטעון כן שהרי נערו נשתמש בהם וכיון שנשתמש בהם הרי הם עליו מלוה וכדאיתא בפ' המפקיד. הא לא מצית אמרת. שאף אם נשתמש בהם נערו שלא מדעתו אינו יכול לחייבו בהשתמשו בהם דלתקוני שדריה ולא לעוותי' ועוד אחר שהחזיר נערו הכל לידו והיה ממונו מעורב עם ממון הפקדון והיו שותפין הוא ושמעון באותו ממון שהרי ממעות שניהם נקנו אותם נכסים מי לא מצי למטען נאנס הכל שכ"ז שאין ראיה שלוי נשתמש הוא בעצמו באלו המעות אינן עליו הלואה להתחיי' באחריותן ומצי למפטר נפשיה בטענת נאנסו ואפי' אם פשע בהם נפטר שהרי שמירה בבעלים היא שהרי הוא הפקיד ג"כ ביד שמעון ושמירה בבעלים אפי' מפשיעה פטור כדאיתא בפ' האומנין (פ"א ע"א) וטענת מגו זו טענה מעליא היא יוחר מזאת שהוא טוען עכשו דאלו אמר נאנסו או נאבדו בפשיעה הוה פטר נפשיה אפי' מהמפקיד עצמו והשתא לא פטר נפשיה אלא מראובן. ואלו בא היום או למחר המפקיד ויתבענו ויאמר לו יש לי כנגדם בידך יכול לומר מה שבידי נאנס או נאבד ומה שיש לי בידך אני נוטל דודאי מחייב ואלו אמר נאנסו הוה פטר נפשיה לגמרי וכיון שאותה טענה שהיה יכול לטעון היא יותר טובה מזאת אמרי' מגו וכיון שיש לומר מגו אפי' נאמר שחזקה היא שאין אדם מחזיר הפקדון אלא לבעליו היכא דאיכא מגו לא סמכי' אהאי חזקה וכדמוכח ההיא דפרק השותפין וכמו שכתבתי. א"כ איתרעא לה האי חזקה וראוי לדחותה ביד חזקה נמצא לפ"ז שאין לחייב ללוי הנתבע כלל לפי שאין לתובע ראי' שהמעות האלו היו שלו וגם אין טענת הודאתו כלום כמו שביארתי. וגם אין לתובע ראי' שקנאם בשום דרך מדרכי ההקנאה ואף אם היתה ראי' בזה יש לדון ולזכו' וטענת החזקה רעועה היא וכ"ש היכא דאיכא מה לי לשקר. מעתה יש לפטור הנתבע לפי דין התלמוד דכלל גדול בדין דהמוציא מחבירו עליו הראי' ואע"פ שאומר שכנגדי שעל לוי בהביא ראי' מפני שראובן מוחזק הוא מכח כתב ידו של לוי שהי' שולח לעירו אלו הדברים רפי' הם ראובן רוצה להוציא הממון מיד לוי ויקרא מוחזק אין האומר זה אלא מן המתמיהין דבמטלטלין לא יקרא מוחזק אלא המחזיק בהם דבקרקע הוא דאמרי' קרקע בחזקת בעליה אבל במטלטלין אותו המחזיק בהם הוא הנקרא מוחזק ועל התובע להביא ראי' ומאן דאית לי' כיבא אזיל לבי אסיא וכ"ז שאין לו ראי' לוי נאמן בטענותיו זהו הנ"ל הדין היוצא משרשי ההלכות אמנם אם יש בזה מנהג סוחרי' ראוי לחתוך הדין ע"פ אותו מנהג על כן אם הבעלי דינין יסכימו בברירת אחד מהם מוטב ואם לאו אני אומר למען יצא הדין לאמתו ימסר הענין לקבוץ הסוחרים כלם ומה שיראה להם בדין נחתוך הדין על פיהם דחזקה לא מרעי נפשייהו כלם כאחד: