שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קלט
ענין קלט:
ראה זה מצאתי נשאני לבי לחשוד בו שכחה לרבינו הרמב"ן ז"ל.
מאן יהיב לן מעפריה ומלינן עינין במה שמצינו לרבינו בעל ההלכות ז"ל שלא הביא במנין המצות דבור ראשון והוצרך הרב ז"ל לסמוך עצמו בסברא גרידתא אשר הוא עצמו מרחיק' כמו שהוא מפורש בספרו והרי יש לחזק דעתו מסוגיא מפורשת בשני מהוריו' שאין דבור אנכי ראוי להקרא מצוה דאמרינן התם (ח' ע"א) דרך חקירה בפ' וכי תשגו וגו' מנא לן דבע"ז משתעי קרא דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורתיכם.
איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז.
והקשו ע"ז והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ע"כ והרי זה מפורש שמצוה ראשונה היא לא יהי' לך לא דבור אנכי ואין ספק אצלי כלל שבעל ההלכות ז"ל סמוך ע"ז לחסר אנכי ממנין המצות שאלו מסברתו לא הי' דוחה מאמר מפורש בתלמוד (שם מכות כ"ד ע"א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו' דמשמע בפשטיה דשתיהן הן השתים שחסרו מגימטריא דתורה ולחזר אחר סברותיו אלא ודאי שמועה זו שבהוריות הזקיקתו לומר כן או אולי אחרת.
כיוצא בה איתא במכילתא אחריתי ויהי' הטעם בזה מ"ש הרב ז"ל שיהי' דבור אנכי במצות הכוללות כל התורה כלה שאין להכניסם במנין המצות שהרי מי שאינו מודה באלהות אין לו מצוה כלל גם הסברא תסייע לזה שאין ראוי להקרא בשם מצוה אלא גזרת מלך קבלוה העם עליהם אבל קבלת עול מלכות אינה מצוה אלא דבר המביא למצו'.
וכן יש להוכיח מההיא דמכילתא שהביא הרב ז"ל כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות וגו' דמשמע שאין בכלל הגזרות קבלת מלכות ואיני יודע איך יזקיקנו זה למנות אנכי ממנין המצות כמו שהוכיח הרב ז"ל מכאן שהרי הדבר נראה בהפך משם והוא מסכים לזו שבהוריות זהו דעתו של בעל ההלכות ז"ל בלא ספק.
אבל הראי' בעצמה אני מפקפק בה אם היא ראי' גמורה דשמא י"ל דשפיר מצי למימר דע"ז נאמר' מתחלה שהרי מכלל עשה דאנכי נמי נפקא דמשמע אנכי ה' אלהיך ולא אחר אלא שאין זה נכון שא"כ היה מתחייב לפי זה הדעת שמי שאינו מודה באלהות אע"פ שלא עבד ע"ז כלל היה מתחייב בקרבן הזה שזה ג"כ בכלל דבור אנכי שהאומר אין אלוה בעולם אע"פ שלא עבד ע"ז הוא עובר על דבר זה ואין לתלות סברא זו לתנא דבי ר' ישמעאל ואע"פ שראיתו נדחית בגמ' מ"מ לא היתה סברתו נפסדת לחייב קרבן במי שאינו עע"ז.
ועוד היה מתחייב לפי סברתו זאת ג"כ שאף אם שתף ע"ז עם הקב"ה שלא היה מחוייב קרבן שהרי לא עבר על מצו' שנאמרה בתחלה שהרי הוא מודה בדבור ראשון וזה אינו בודאי עובד ע"ז אע"פ שהוא מוד' בשם יתברך וית' הוא חייב קרבן בשוגג ומית' וכרת במזיד ושתוף דבר אחר עם הקב"ה מפקי' לה בגמ' בפ"ד מיתות ב"ד (ס"ג ע"א) בלתי לה' לבדו וא"כ א"א להעמיד כלל דמצוה שנאמר' בתחל' היא אנכי אלא לא יהי' לך וגו' וגם הסבר' בעצמ' להוציא לאו דע"ז מכלל עשה דאנכי א"א לאומר' שכל עשה שהוא בעצמו מתקיי' בקיום עשה אין מוציאין לאו מכללו כמו שהוא מפורש בספרי המצות וזו צריכ' עיון שם שאע"פ שמוציאין לאו מכללו דוקא לדונו בעשה אבל שיהא דינו בלאו לא.
ושמא י"ל שדבור אנכי ולא יהיה לך דבור א' הוא כיון שעל ענין אחד הם הבאים בקבלת האלהות ועזיבת זולתו ולפי זה נק' מצות ע"ז מצו' שנאמר' בתחלה וא"כ יהי' דבור שני לא תעשה לך וגו' אזהרה בעשיית הצלמים ולא תשתחוה להם ולא תעבדם הם פרטי לאו דלא יהיה לך שאין למנותה.
והיה אפשר לסמוך זה ממה שמצינו בדבור זכור שהוא בלי ספק דבור אחד ויש בו לאו ועשה כל אחד נמנ' שאין חלוקת הדברות כחלוקת המצות שהרי הכתוב מעיד שהם עשרת הדברים ורז"ל העידו ששתי מצות הן אנכי ולא יהיה לך ואלו היו הדברות והמצות שוים היו הנשארות תשע דברות שהרי תשע מצות הן שבדבור זכור יש שתים לאו ועשה אבל מלא תחמוד שתים אין ראי' כמו שנמבאר בעיקר תשיעי של ס' המצות להרמב"ם ז"ל א"כ על כרחנו יש לנו לומר שאין מנין עשרת הדברות נמנה לפי מנין המצות שנאמרו וא"כ היינו יכולים לומר שדבור אנכי אע"פ שהוא מצו' בפ"ע הוא דבור אחד עם לא יהיה לך והרי א"כ מצות ע"ז נאמר' בתחלה כלומר דבור ראשון וכיון שהפרש' תוכיח שחיוב הקרבן הוא על ל"ת שנא' ועשתה וכן והנפש אשר תעש' וכו' בחיוב כרת ממילא נלמוד שעל הלאו בא הקרבן לא על עשה שבו ואע"פ שי"ל כן אבל אינו מתקן כלום שהרי על כרחנו אין באנכי ולא יהיה לך אלא שתי מצות החסרות מגימטריא דתורה ואם אנכי ולא יהי' לך אתה מונ' לשתים בדבור א' ע"כ אתה צריך לעשות דיבור שני לא תעש' לך פסל וגו' ולאיזה דבר יקרא דבור אחד אם איננו מצו' בפני עצמ' נמנית והרי א"כ יש לנו ג' מצות מפי הגבור' ויהיו שס"ו לאוין ונפסיד כוונת רבי שמלאי (מכות כ"ג ע"ב).
ועוד שזה ענין מעורבב לעשות אנכי ולא יהי' לך לך דבור אחד ולא תעשה לך דבור שני.
והדרך הישר' בזה והכל מודים בה שדבור אנכי אחד ימנה או לא ימנ' ויהיה דבור אחד לא יהי' לך לא ימנה אלא אחד או ימנה שתים אין קפידא בזה שהרי אין ספק בדבור זכור שהוא אחד נמנה בשתים.
ושמא י"ל שאע"פ שדבור אנכי היא מצו' נמנית אפ"ה נקראת ע"ז מצוה שנאמר' בתחלה מפני שאין חיוב קרבן אלא על לא תעשה כדמוכחי קראי ואע"ג דכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו' דמשמע דבעובר על מ"ע קא משתעי קרא ההוא על כרחין לדרשא אתא שהעובד ע"ז ככופר בכל התורה כלה ואית לן למימר הכי מענין דקרא וכיון שאין חיוב קרבן אלא בל"ת א"כ שפיר מצי למימר דע"ז היא מצוה שנאמר' בתחלה כלומר נאמרה בתחלה בל"ת ולישנא קיטא נקט זה אפשר לומר.
אבל הגאון בעל ההלכות ז"ל לא רצה זה ותופס הדברים כפשטן והדין עמו וצורת ההלכה מוכיח כן אלא שאין כאן מקום להאריך: