שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קי
שאלה קי: עוד לו: שאלת יוצא דופן האמור באדם מהו כמו שמצינו פרק חמישי ממסכת נדה (מ' ע"א) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וכו' גם יוצא דופן האמור בבהמה מהו אע"פ שאינני זוכר עתה ההלכה היכן הוא ואיך היא עכ"ל:
תשובה: כשהאשה מקשה לילד קורעין את דופנה כשרואין שהעובר הוא נוטה לאותו דופן ומוציאין אותו משם ולא יצא דרך הרחם. וס"ל לת"ק דכיון שהוולד לא יצא ממקום שהיא מזרעת אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה דאמר קרא אשה כי תזריע וכו' עד שתלד ממקום שהיא מזרעת ור' שמעון מרבי ליה לטומאה מדכתיב תלד לרבות יוצא דופן הכי מפרשי לה בגמ' בפ' יוצא דופן (שם) מיהו לענין קדשים מודה ר"ש שאינו קדוש כדאמרי' התם (שם) דגמר לידה לידה מבכור מה בכור פטר רחם אף כאן פטר רחם פי' דגביה בכור כתיב לידה דכתיב כל הבכור אשר יולד וכו' ובקדשים כתיב לידה שור או כשב או עז כי יולד מה בכור יוצא דופן פסול דבפטר רחם תלה רחמנ' אף שאר קדשים יוצא דופן פסולי והיינו דלא אשכחן דר' שמעון פליג ביוצא דופן דקדשים כלל. ומה שהוקשה לך איך אפשר לקרוע דופן האשה ותחיה. אין זה קשה כלל אפשר לעשות זה ע"י סם וכן כ' רש"י ז"ל בפי' מסכת נדה (שם) ואפי' בסכין מה בכך אם קורעין אותה במקום שאין עושה אותה טריפה כי אם קרעו הבשר לבד אינה נטרפת בכך וזהו כרס החיצונה שנקרע' דבעינן רובה (חולין מ"ב א'). וגם אם חתכו השליא וגם האם שלה אינה נטרפת בכך. וגם [אם] הי' במקו' שעוש' אותה טריפ' הא קיי"ל טריפ' חיה פחות מי"ב חדש ואפשר שתעלה ארוכ' ותטהר ואח"כ תתנונ' ותמות. וכמה מעשים יש בפ' אלו טריפות מכיוצא בזה. ולענין יוצא דופן דבהמה ששאלת דע כי כשהבהמה מקשה לילד קורעין דופנה ומוציאין העובר משם ולא יצא דרך הרחם. והיכא שנפתחו כתלי הרחם ויצא ולא נגע ברחם בעי לה בגמר' בפ' בהמה המקשה (ע' ע"א) אי אויר רחם מקדיש או נגיעת רחם מקדיש ולא איפשטא. וכן בעיות אחרות כיוצא בזו בעו התם דמשמע דכל שלא יצא דרך הרחם קרי ליה יוצא דופן. ולענין מה ששאלת היכן נזכר יוצא דופן בבהמה דע כי לא נזכר בהלכה אחת בלבד כ"א בהרבה מקומו' נזכר. אזכיר לך מקצתן. האחד בפ' יוצא דופן בגמ' (מ' ע"א) כמו שכתבתי למעלה. ובפ' השוחט (ל"ח רע"ב) גבי דפרכוס בסוף שחיט' בעיא מייתי לה. וכן בפ"ב דמס' פרה ומייתו לה בפ"ב דע"ז (כ"ג ע"ב) אי יוצא דופן בפרה אי לא. וכן בפ"ב דבכורו' (י"ט ע"א) לענין בכורו' יוצא דופן והבא אחריו אי קדיש אי לא. וכן בזבחים בפ' המזבח מקדש (פ"ד ע"א) ובפ' בתרא (קי"ב ע"א) ובמס' תמורה בפ"ק (י"א ע"א) ובפ"ב (י"ז ע"א) ובפ' כל האסורין לגבי מזבח. (כ"ח ע"א) ופ' הערל (פ"ד ע"א) לענין קדשים דיוצא דופן פסול. אלו הן המקומות שהזכירו בהן יוצא דופן בבהמה ויש מקומות אחרים. ודע כי בעל הערוך ז"ל כתב ביוצא דופן דאדם כי כשהמעוברת מתה מחמת קושי לידה וולדה חי קורעין את בטנה ומוציאין אותו. ואיני יודע אם לשונו זה מדוקדק וכונתו לומר שאי אפשר כן מחיים שאם היתה כונתו כן יקשה עליו מ"ש בגמ' בבא בתרא בפ' מי שמת (קמ"ב רע"ב) דאיהו מיית ברישא כלומר שהמעוברת שמתה הולד הוא מת תחלה ומשום הכי אמרינן התם שאין יורשיו יורשים אותו בנכסי אמו ואע"ג שראינו שפרכס אחר שמתה אמו שאותו פרכוס אינה חיות כלל אלא כזנב הלטאה המפרכסת. ואע"פ שבבהמה הנשחטת אפשר לה למות וישאר העובר חי וזהו בן פקועה המוזכר בגמ' חולין כבר פירשו הדבר בגמ' ערכין (ז' ע"א ע"ש) ואמר דדוקא ע"י שחיטה אפשר שישאר קיים אחר מיתת אמו אבל המתה ע"י מלאך המות אי אפשר לעולם ואיהו מיית ברישא. משום דטיפת הסכין היא ממיתה העובר קודם אמו. ועוד שהרי פירושו בטל ממה שראינו מחלוקת בין התנאים אם היא טמא לידה אם לא. ואם היא מתה מה ענין למחלוקת זו אלא ודאי אין הפירוש הזה נכון אלא כמו שכתבתי. ובפ' אלו טרפות (נ"א ע"ב) אמרינן כגון שיצא דרך דופנה. ובלשון הזה כ' רש"י ז"ל דרך דופן ע"י סם. ובין הוא ובין אמו חיין ואין לומר שלאחר מיתת אמו הוציאוהו דקיי"ל במס' נדה (מ"ד ע"א) איהו מיית ברישא עכ"ל. ואפשר שכוונתו של בעל הערוך ז"ל אינה לומר שמתה לגמרי אלא שהיא מקשה לילד וקרובה למות ולפי שהיא קרובה למות קראה מתה בלשון הכתוב ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ובודאי שאחר מיתתה לא קראה לו שם. אלא שעל שם סופה קראה הכתוב מתה כיון שהיתה קרובה למות. וכן בגמ' בפ' השוחט (ל"ח ע"א) אמרי' דברים שהמיתה עושה ופרש"י ז"ל דבשעת יציאת נפש קרי לה מתה. אע"פ שלא מתה עדיין והרב ז"ל תפס לו זה הלשון. ולפי שראו אותה קרובה למות קדמו לקרוע בטנה כדי להציל הולד. ואחר שיצא הולד שבה נפשה אליה ולא מתה זה אפשר שהוא דעת הרב ז"ל אבל ודאי אי מתה קודם לידה אי אפשר לולד לחיות כלל: