שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/פד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פד
עריכהענין פד: עוד לו תשובת קונדריסו השני על הענין הנזכר. כתבת כי מה שכתבתי לך בקונדריסי הראשון שהתורה האמינה לע"א במילת' דעבידא לאגלויי שזה לא היה וכמוהו לא נשמע עכ"ל. ואלו אמרת שלא שמעת דבר זה מימיך היית אומר אמת אבל מה שאמרת שזה לא היה וכמוהו לא נשמע אינו אמת. וכבר כתבתי לך בקונדריסי הראשון שהרמב"ם ז"ל כ"כ בסוף הלכות גרושין ובפרק ד' מה' יבום ואתה מהדר אפירכי ואשינוי דחיקי להוציא לשונו לדברים זרים ואין דרך מפרשי לשונות לפרש בדוחק לשונות מפורשים מפני לשונות אחרים שנמצאו במקומות אחרים סתומים אבל ראוי לעשות הפך מזה כי הלשון הסתום צריך המפרש לפרשו בצד שיסכים אל הלשון המפורש והנה הרב ז"ל כתב בפי' שהתורה לא הקפידה בכל משפטי העדות במילתא דעבידא לאיגלויי בכל עדיות שבתורה בין באיסור בין בממון ועם היות זה הלשון מפורש אפילו למתחילים פרק אין עומדין אתה רוצה לדחקו מפני מה שכתב במקומות אחרים שאפשר לפרש אותן המקומות וכן הוא האמת מסכימים בזה אבל כדי שתסמוך בזה ולא יהא לבך נוקפך להסתפק בדעתו של הרמב"ם ז"ל אכתוב לך מ"ש עליו מגיהי ספריו ומפרשיהם. כ' הרמ"ך ז"ל על מ"ש הרב ז"ל סוף הלכו' גרושין אל יקשה בעיניך וכו' ז"ל נראה מדבריו שכשהאמינו חכמים שפחה ועבד לעדות מן התורה דרשו זה ולא משום עגונא ולא ידעתי לפרש אליביה ההיא דאמר רבי זירא בהאשה רבה (פ"ח ע"א) מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ומסיק דמשום עגונא אקילו בה רבנן. מ"מ בזה נראין דבריו דע"א כשר יהי' נאמן מן התורה מדאמרי' (שם צ"ג ע"ב) בע"א ביבמה משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר וכי אמר רבי זירא דמשום עגונא אקילו לעד מפי עד ולעד מפי אשה אצטריך לתרוצ' הכי ואע"ג דבכולהו שמעתת' מהדר אעד א' מנלן דמהימן ולא קמוכח מן התורה דמהימן משום ה"ט דמילתא דעבי' לאגלויי משום דלא מצי לתרוצי האי משנה אחריתי דנאמנ' שפחה ועד מפי שפחה ועד מפי עד ומתרץ הא תרוצא דר' זירא דמתרץ הכל ובדוכתא אחרית' שקיל וטרי דע"א נאמן משום מילתא דעביד' לאגלויי עכ"ד. ואע"פ שהוא כתב דעת אחרת אפ"כ אבל בדעתו של הרמב"ם ז"ל לא נסתפק שלא יהי' כן דעתו כמו שנסתפקת אתה בדברים מפורשים. ובס' מגיד משנה כתוב ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל הנז' בסוף הל' גרושין. זה שכ' רבינו בכאן שהטעם הוא משום מילתא דעבידא לאגלויי ומשום עגונא הוצאו ממ"ש בפ' האשה רבה (פ"ח ע"א) במסקנא דסוגיא דמשום עגונא אקילו בה רבנן ובכמה מקומות (שם צ"ג ע"ב. קט"ו ע"א. קט"ז ע"ב) שאלו דע"א משום מילתא דעבידא לאגלויי הוא אי משום דאיהי דייקא ומנסבא ונראה לו שהטע' הראשון עיקר שעליו סמכו בדברים אחרים בגמ' כגון בהכרת שמות בגיטין ובחליצה ואפילו מפי קרוב ומפי אשה כמו שנתבאר בפ' ד' מהלכות יבום וחליצה והוא משום מילתא דעבידא לאגלויי ולזה הזכיר ר' בכאן טעם זה עכ"ל הרי שהוא מפורש שדעת הרמב"ם ז"ל הוא טעם מלתא דעביד' לאגלויי הוא עיקר וזה דבר שלא הייתי צריך לכתבו לרוב הגלותו אפילו לתינוקו' ואע"פ שהסכמת הכל היא כדעתו של הר"מ ז"ל שהוא סובר שע"א הוא נאמן בכל עדיות שבתורה במילתא דעביד' לאגלויי אבל מקום הניחו לי להתגדר בו בפירוש דבריו שהוא סובר דמן התורה הוא מעיד ע"א המעיד אני ראיתיו משום דלא מצי לאשתמוטי ועד מפי עד הוא מדבריהם משום עגונא ובזה הם מתישבות השמועות לפי סברא זו וכבר הארכתי בזה בקונדריסי הראשון ובדברי המפרשים דבריו לא נתפרש יפה זה אבל האמת יורה דרכו ולפי זה נסתפק הרמ"ך ז"ל במ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות אם הוא סותר מ"ש בכאן וכלשון הזה כ' שם תימה היאך סותרין דבריו זא"ז כי בס' נשים בסוף הלכות גרושין כת' דע"א נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות ומן התורה נאמן ע"א כשאומר מת בעלה ובכאן כתב כי מדבריהם הוא וצ"ע עכ"ל גם נסתפק במקום אחר בדעתו של הרמב"ם ז"ל. ובסייעתא דשמייא עייננא בהא מילתא וליכא סתירה ולא ספק בדבריו כלל כמ"ש בקונדריסי הראשון והוא האמת בעצמו. אבל מ"מ בין שתהיה סתירה בין שלא תהיה סתירה דבריו הם מפורשים במקום הזה לדברי הכל שמן התורה הוא נאמן בכל עדות שבתורה ונתבטלו דבריך שאמרת שלא נשמע כמוהו ולא היה לעולם. ואחר שבפי' כתב כן הרמב"ם ז"ל מי שרוצה לדון על פי ספריו אם אינו דן כן נעשה כטוע' בדבר משנה שלא מצינו בשום מקום שיאמר בפי' שאין ע"א נאמן במילתא דעביד' לאגלויי וכתב בפי' שהוא נאמן ונתפרשו דבריו הסתומים בצד שיסכימו ללשון המפורש וכבר פירשתים והאריכות בהם אינו אלא כילוי זמן בדברים שאין להם שחר ובודאי שאין בכל מ"ש הרמב"ם ז"ל דבר קשה אלא מ"ש בתחלת פ' מה' גרושין בענין בעיין דע"א בקטטה שהי"לל תנשא לכתחלה הזכרתי לך זה בקונדריסי הראשון ובס' מגיד משנה הוא מתרץ זה בדוחק וז"ל ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע"א משום מילתא דעבידא לאגלויי כמ"ש בארוכה בסוף הפ' וא"כ אפילו לכתחלה תנשא ואולי שאע"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינ' עליה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא ומ"מ יש תימה מאין הוציא זה שמא שכרה אותו שכת' כיון שלא נזכר בגמרא עכ"ל והם דברים רעועים הרבה שהרי הרב ז"ל סומך בממון בטעם זה כמ"ש בהלכו' יבום וחליצה ובע"א בקטטה איך לא יסמוך עליו ועוד שבע"א במלחמה הוא סומך עליו ובס' מגיד משנה הוא נדחק בזה בפי' דברי הרעב"ם ז"ל בע"א במלחמה וכבר כתבתי לך כי הרשב"א ז"ל ספק על הרמב"ם ז"ל בזה ולא העלה כלום וגם כתבתי מה שנראה לי בדעתו ז"ל ומכל אלו התמיהות והפירושים אתה רואה בפי' שהכל מסכימים בדעתו של הרמב"ם ז"ל בע"א במלתא דעבידא לאגלויי שהוא מה שכתבתי. וזה מספיק תשוב' לקונדריסך. אבל אשיב על קצ' דברי' נפלו בו שלא בהשגח' להפיק רצונך בזה:
כתבת שלא נמצא לרז"ל יאמרו שנתנה תורה נאמנות לע"א זולתי בשני מקומות בעגלה ערופה ובסוטה כדמוכחי מקראי ומדגלי רחמנא בשני מקומות דע"א נאמן בהם ש"מ דבשאר מקומות אין ע"א נאמן בהם. ואין ללמוד מהם דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים גם כי מקרא מלא דבר הכתוב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטא' ולא מצאו להם חכמים ז"ל שיהי' קם אלא לשבועה (כתובות פ"ז ע"ב) ומלבד זה יש לנו מג"ש בדבר דבר שאין דבר שבערוה פחות משנים (סוטה ג' ע"ב) וכו' וגם הוקשה לי בזה למה הוצרכנו לג"ש דדבר דבר ולמה לא תהיה הערוה נכללת בכלל דבר דבר שהצריכה בו התורה ב' עדים. ואפשר שהוא להבדיל ביניהן בהודאת בעל דין עם שאינו נראה כן מלשון הגמרא וכו' ובסוף דבריך מטפסת לשונו של הרשב"א ז"ל שכ' בחדושיו בפ' האשה רבה שאין עד האומר מת בעלך נאמן מן התורה הכל כמו שכתוב בקונדריסך וכ"ז אריכות בלא השגחה כלל. וכי יש שם חולק שיאמר שיהא ע"א נאמן בדברים הצריכין משפטי עדות זה לא אמרו אדם מעולם ומה שכתבתי לך הוא כי בדברים שאין צריכין משפטי עדות כגון מת פלוני לא הקפידה תורה בשני עדים כדעתו של הרמב"ם ז"ל ומה שהוגעת עצמך להטפיס לי לשונו של הרשב"א ז"ל וכי חדת היא לי צא ולמד לנערים ומה סתירה מצאת באותו לשון על דברי וכי כתב הרב ז"ל שיהיה זה דעת הרמב"ם ז"ל אם הוא כותב סברת עצמו ולגרמיה הוא דעבד הרשות בידו וכל מה שכתבתי לך בקונדריסי הראשון הוא שדעת הרמב"ם ז"ל הוא זה. ושיש לדון כן במקומות המתנהגין ע"פ ספריו יהיה חולק עליו או לא יהי'. וזה מספיק להסיר קושיותיך אשר הקשית עלי בזה כי אם אין בהם מה שיקשה עלי כלל. אבל אדקדק לשונך ואשיב עליו מה שראוי להשיב ולא אשיב על כל דבריך כי אם במה שהוא צריך לפי הענין:
מה שאמרת שלא נמצא שיאמרו חכמי' שנתנה תורה נאמנות לעד א' אלא בשני מקומות וכו' נראה מדבריך שזה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות בשני מקומות האמינה תורה עד אחד הוא לשון גמרא ואינו אלא לשון הרב ז"ל עצמו וגם להאי כללא דאיתכאיל לא צייתנא ליה דלאו כללא הוא שהרי האמינה תורה עד אחד באיסורין אפילו היכא דאתתזק איסורא מדכתיב ושחט את בן הבקר כמו שפירש"י ז"ל ריש גטין (ב' ע"ב) ופ' קמא דחולין (יו"ד ע"ב) וכן בירושלמ' במס' כלאים אמרו שאם אין אתה אומר כן אין אדם מתאכסן אצל חברו וכן פרש"י ז"ל פרק האשה רבה (פ"ח ע"א) והתורה נמי האמינה אפילו אשה מדכתיב וספרה לה לעצמה וכ"ש איש וא"כ היאך תפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל שלא האמינה תורה ע"א אלא בשני מקומות והלא יש איסורין דע"א נאמן בהם מן התורה אפילו באיסור כרת כדאיתא בפ' הניזקין (נ"ד ע"ב) ולדבריך שאתה סובר שזהו כלל גדול שאין להוסיף עליו קשה זה. ועוד והא איכא נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי ושלשה נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו בפ' עשרה יוחסין (ע"ג ע"ב ע"ד ע"א). ועוד והא איכא שטרות העולים בערכאות של עכו"ם שאפילו בלא ע"א ישראל האמינום חכמים כדאיתא בפ' קמא דגטין (י"ד ע"ב) וא"כ איך כלל הרמב"ם ז"ל לפי סברתך כל עדיות שבתורה ולא הוציא אלא סוטה ועגלה ערופה. ועדות אשה. ואם תאמר ערכאות כיון שהכשירום הוו להו כישראלים כיון דלא משקרי. וזה אע"פ שאינו תירוץ כלל שהרי מ"מ הלכנו בהם אחר אומדן דעתא ומה לי ערכאות ומה לי ע"א במילתא דעביד' לאגלויי אבל אפילו לפי זה אינו מספיק כלל שהרי אפי' עכו"ם אחד החתום באותם שטרות כשר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וא"כ מצינו עדות לע"א בר מסוטה ועגלה ערופה והיתר אשה והרי כללו של הרמב"ם ז"ל בטל לפי מה שהבנת מכללו. ועוד הא איכא קדוש הירח שע"א נאמן לומר קדשו ב"ד את החדש (ר"ה כ"ב) אע"פ שבכל ענייני קדוש החדש בעי' כל דקדוקי עדות כדאיתא בר"ה ואפ"ה האמינו ע"א וא"כ לא כללו הרמב"ם ז"ל בכלל אותן שלשה מקומות שנים מן התורה ואחד מד"ס כיון שאתה סובר שאין להוסיף על כלל זה. וראיתיך מתהפך מצד אל צד בזו של קדוש החדש היא שעמדה בפניך ובקונדריסך הראשון כתבת בה טעם א' וסתרתיו. ובקונדריסך זה כתבת שטעם הנאמנות בה לע"א הוא משום דליכא אפוקי ממונא ולא אפוקי משום חזקה וזה אינו כלום שאפי' יהי' כן היה לו לרמב"ם ז"ל לכתוב זה כמו עגלה ערופה שאין בה אפוקי ממונא אדרבא הוא אוקי ממונא ביד הזקנים שלא יביאו עגלה ערופה. וליכא נמי אפוקי משום חזקה. ועוד מאיזה טעם שיהי' ע"א נאמן בקדוש החדש מן התורה הוא נאמן וכיון דמן התורה הוא בכל עדיות שבתורה הוא נאמן שהתורה לא חלקה בהן כלל כל היכא דהוי מלתא דעבידא לאגלויי. ועוד דאיברא דבקדוש החדש איכא אפוקי ממונא. ואפוקי משום חזקה. אפוקי ממונא שאם נתן ראובן מתנה לחברו על תנאי שיעשה לו דבר פ' ביום שנקבע ר"ח יש בזה אפוקי ממונא אם עשאו באותו יום שהעיד זה שקדשו ב"ד את החודש והרי בגמ' דבני מערבא אמרו במסכת סנהדרין פ' קמא (ה"ב) שהיו מאיימין על עדי קדוש החדש ואומרים להם הוו יודעין כמה עדות יוצא מפיכם כמה שכר בתים יוצא מפיכם והרי יש כאן אפוקי ממונא ואפוקי משום חזקה שגרשה על תנאי זה והרי היא יוצאה מחזקת א"א ומנסבי' לה בעדות זו ואמרו במדרש וכן שם בירושלמי אקרא אל אלהים עליון לאל גומר עלי קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום א' בתוליה חוזרין יתר מכאן אין בתוליה חוזרין נמנו ב"ד לקדשו הרי בתוליה חוזרין נמנו לעברו אין בתוליה חוזרין. והרי שקדשה ראובן שמסרה לו אביה לביאה באותו יום הרי שיוצאה מחזקת פנויה לחזקת א"א בעדות ע"א. וכן שם בירוש' אמרו אמר רבי אבינא אפילו בדיני נפשו' בת ג' שנים ויום אחד בא עליה הרי הוא בסקילה פירוש אם היא ארוס' נמלכו ב"ד לעברו ובא עליה אינו בסקילה פי' שאין ביאתה ביאה וכמה פנים אחרים יש אלא שאין להאריך. ומי שלמדך דטעמא דקדוש החודש הוא משום דהוא איסורי וע"א נאמן באיסורין לא חש לקמחיה א"כ אמאי אצטריך לטעמא דמילתא דעבידא לאגלויי. ועוד והא איכא עדות דהדין הוא פלניא וכו' שע"א נאמן כדאיתא בפרק החולץ (ל"ט ע"ב) ובהל' הרי"ף ז"ל שם ובפרק ד' מהלכו' חליצה להר"מ ז"ל. ואם זה הכלל שכלל הרב ז"ל הוא דוקא כדבריך למה לא כלל זה עמהם אבל האמת בכל זה מ"ש לך בקונדרסי הראשון שלא הצריכה תורה ב' עדים אלא בדברים שצריכין עדות גמורה שא"א לידע האמת בזה אלא מפי העדים ובפירוש הוציאה סוטה ועגלה ערופה כי מן הדין הי' להצריך ב' עדים אלא שגזרת הכתוב בכך אבל במילתא דעבידא לאגלויי אינו בכלל דבר שהצריכה תורה שני עדי' לפי שדעתו של הרמב"ם ז"ל כמו בגלוי מלתא ואע"פ שאפשר לבא לידי אפוקי ממונא שהרי לא בעדותו של זה אנו סומכין אלא על חזקה זו דלא משקרי אינשי בכה"ג וחזקה דאורייתא היא. וע"א נאמן באיסורין בפירוש רבת' אותו תורה וכדכתיב' ואפילו פסול לעדות מהימן וכדאיתא בפ"ק דחולין. ולפי זה לא כללו הר"מ ז"ל. ונאמנת חיה נמי משום דלא אפשר בלאו הכי וכן בדיקת סימני בגרות ע"י נשים (נדה מ"ח ב'). וכן בירושלמי פרק אם אינן מכירין (ה"א) רבי מאיר מל על פי נשים דאמרי שמשא הות על סוסיס' כלומר ועדין היה שבת. ומ"ש הר"מ ז"ל ומד"ס לעדות אשה לא לעד המעיד אני ראיתי שמת קאמר שזה מן התורה הוא משום חזק' אלא לעד המעיד מפי אחרים דהשתא ליכא חזקה דאורייתא ורבנן הימנוה וכבר כחבתי זה בקונדריסי הראשון. והוי יודע מקומות אחרים שהאמינו חכמים ע"א ולא מנאם הרב ז"ל דבפ' חבית (קמ"ה ע"ב) אמרינן דעד מפי עד נאמן בבכור וטעמא דמן הדין אפילו בלא עדותו הי' כשר אלא דמשום חשדא בעלמ' בעי' עדות וסגי בכל דהו ובפרק הגוזל (קי"ד ע"ב) גבי נחיל של דבורים וטעמא משום דהוא קנין מדרבנן ופ"ב דכתובות (כ"ג ע"א) בשבויה וטעמ' דבשבויה הקלו דחומרא בעלמא היא וזה לא הי"ל לרמב"ם ז"ל לכלול בדבריו:
ומה שכתבת שהרשב"א ז"ל כתב שהמקדש אשה בינו לבינה ולא הרגישו בעדים והיו עדים טמונים אחורי הגדר שאינה מקודשת ובלא ספק שזו הידיעה יותר חזקה מידיעת מילתא דעבידא לאגלויי. אני תמה ממך מפני מה אין אתה עושה סייג לדבריך לכתוב דברים רפים כאלה דבקדושין כיון דבינו לבינה אפילו שניהם מודים לא הוו קדושין מגזרת הכתוב אפילו יבא אליהו ויאמר שלשם קדושין גמורים נתקדשה לא קדושין ומשום הכי קאמר הרשב"א ז"ל דאע"ג דלא בעי' שיאמר אתם עדי אבל אם לא ידעו האיש והאשה שיש עדים לא הוו קדושין דגזרת הכתוב הוא שלא יחולו הקדושין אלא כשידעו האיש והאשה שבפני עדים הם מקדשים ולאו משום חשש שקרא הם מתבטלים הקדושין אלא משום גזרת הכתוב אע"פ שאין לחוש לשקרא אבל בע"א המעיד מת פלוני אלו אם יבא אליהו ויאמר אמת הוא מי לא מהימניה ליה הכא נמי כיון דקים להו לרבנן דאיכ' חזקה בע"א דלא משקר בעדותו כדעתו של הרמב"ם ז"ל נאמן שאין אנו צריכין שתהי' מיתתו בפני שנים כמו שאנו צריכין שיהיו הקדושין בפני שנים מגזרת הכתוב ואפילו בשניהם מודים:
ומה שהראית עצמך חולק על מה שכתבתי דנאמנות ע"א במילת' דעביד' לאגלויי הוי כשני עדים בשאר עדיות. לא פירשת מה שהוקשה לך בדברים נכונים ואלו פירשת מה הוקשה לך בהם הייתי משיבך עליהם כהוגן: שכתבת שנראה לך ראיה שאין ע"א נאמן משום טעמא דמילתא דעל"ג לא משקרי אינשי ממשנה (יבמות קכ"ב ע"א) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד שאלו היה טעם עד אחד משום טעמא דמילת' דעביד' לאגלוי היאך הוחזקו מפני שהשיא ר"ג ע"פ ע"א להיות משיאין בעד מפי עד:
וזה פלא ממך שחשבת לבעלי הגמ' שאין בקיאין במשנה זו כמוך וא"כ בכמה מקומו' דאיבעי' להו אי הוי משום האי טעמ' אי משום דאיהי דייקא ומנסבא אמאי לא פשטו ממתני' דמשו' דייקא ומנסבא הוא וליכא למימר מתני' לא שמיע להו אבל זה גורם גסות ההבנה בלשונו של הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש שנאמנות ע"א הוא מה"ת מטעמא דלא משקר במילתא דעבי' לאגלויי ומש"ה הוחזקו להשיא בעד מפי עד מדבריהם משום עגונא וז"ש בסוף הלכות גרושין ואדרבא הי' אפשר לומר דטפי א"ש אם הוא נאמן מה"ת ולא אם הוא נאמן מדבריהם שאם ע"א אינו נאמן מה"ת אלא מדבריהם ומשום דדייקא ומנסב' א"כ מה לי עד א' מה לי עד מפי עד דא ודא חדא היא ומאי הוחזקו פשיטא היינו הך דטעמ' דאיהי דייק' ונסבא שייך בע"א ובעד מפי שפחה בחד גונא וחדא מילתא היא. ומיהו קושטא דמילת' הוא דליכ' לאוכחי ממתני' דהוחזוקי לא הא ולא הא ומש"ה לא פשטוה לבעיין מינה בגמ' והרשב"א ז"ל לא כתב שע"א אינו נאמן משום דלא משקר אלא משום דאיהי דייקא ומנסבא כמו שהבנת מדבריו דמילתא דאיבעי לן בגמר' ולא איפשיט' הוא אבל בא לומר שאין נאמנו' דבר תורה לפי דעתו ואין ראייתך מסייעתו כלל. והרי הרשב"א ז"ל עצמו כתב בבעיא דע"א בקטטה דאיפשיט' בעיין דלא משקר וזה מפיל חומותיך הבצורות ומורידן. ואע"פ שהוא אומר דמדרבנן הוא כיון דמה"ט הוא אפילו בממון הוא נאמן מידי דהוה אערכאות שהאמינום חכמי' משום חזק' דלא משקרי ואפי' חד הימנו רבנן בערכאות לפי דעתו ז"ל:
ומה שהוקשה לך למה הוצרכו לג"ש דדבר דבר ולמה לא תהי' הערוה נכללת בכל דבר שהצריכה בו התורה שני עדים ולא תרצת קושייתך אע"פ שאינו ענין למה שאנחנו בו אתרץ קשייתך ולא אדקדק בשאר הדברי' שכתבת בזה בלא דקדוק. ונראה שאין כאן קושיא כלל דאי לאו ג"ש דדבר דבר הוה אמינא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבוע' ולערוה כלומר לעשותה ערוה בהויה ולהוציאה מחזקת ערוה ביציאה והיינו בקדושין וגטין (ושתהיה) [ושתאסר] על בעל' בזנות בע"א אפילו לא מהימן כבתרי דבכלל עון וחטאת ליכא הויית ערוה ויציאה ולא תאסר בזנות כי היכי דלית ביה שבוע' והכי קי"ל לרבנן ויקום דבר דאמר בתר הכי היינו דבר עון וחטאת הנזכר בפסוק ואינו נכלל בו ערוה כמו שלא נכלל בו שבועה ולא איסורין דע"א נאמן בהם ודבר שבערוה נמי איסורין הוא ויהא בהן עד א' נאמן וכן בבריית' דספרי אמרו אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ד"ר יהודה והשת' דגמריה ג"ש אתרבאי ערוה לשנים עדים ולא אימעיט מקרא אלא שבועה זהו הנראה בזה ודברים פשוטים הם:
ובסוף דבריך אלה כתבת ומהאי טעמ' ג"כ האמינו לשליח המביא גט ממדינת הים לומר בפ"נ ובפ"נ כדמסיק בגמ' (גיטין ג' ע"א) טעמ' משום עגונה והתם ליתיה לטעמ' דלא משקר וכו' ע"כ. ואיני יודע מה אתה סח וכי הרמ"בם ז"ל שסמך על טעמ' דלא משקר הוא חולק על טעמא דעגונא והלא היתר עד מפי שפחה מפני טעם זה אלא שהוא סובר דהיכא דליתיה לטעמ' דעגונ' כגון ע"א במלחמה דהא לא דייקא כדאמרינן בגמרא (קט"ו ע"א) סמכינן אטעמ' דלא משקר ולא בא הרב ז"ל לחסר מהטעמי' הנז' בגמ' אחד מהם אבל תופס שניהם עיקר סוף דבר איני יורד לסוף דעתך בדבריך אלה:
ומה שכתבת אחר זה הרוצה לחלוק ולומר עליו הראיה להגיד מאיזו קרא או ייתור או סמך וגו' כבר פירשתי לך דמשום חזקה הוא וחזקה דאוריית' היא ושאלה זו חלושה היא דהאי מלת' בגמ' שקלי וטרו בה טובא ולא אסיקו בה מידי ואלו היתה שאלה זו שאלה הוה להו לאסוקי בפירוש דלא מהימן מהאי טעמ' דמהיכי תיתי ועוד שהרי במלת' דעביד' לאגלויי בקדוש החדש אסיקו בהדיא דנאמן ולא בעו לה קרא ובגלוי מלתא אסקי' נמי דמהימן ולא בעי קרא וטעמ' בכלהו שהתורה סמכה על החזקות בכל מקום ובהני מילי חזקה הוא דלא משקר ומש"ה מהימן והיכא דלא איפשיט' לן היינו טעמ' משום דמספקא לן אם היא חזקה דלא משקר אם לא אבל אי הוה קים לן בודאי דלא משקר לא הוה מבעיא לן כלל אי מהימן אי לא ולא הוה מהדרינן למסמכיה אקרא כלל וסובר הרמב"ם ז"ל דבתר דבעיא לן איפשיטא דודאי לא משקר ומהימן וכבר כתבתי לך שכן הוא דעתו בפי' והבאתי לך עדי' נאמני' מגיהי ספריו ומפרשיהם אם יש לך קושיו' בזה לא עלי תלונותיך כי אם עליהם כי מ"ש הם כתבתי ולא יותר והאמת שאין קושיותיך כלום וכמו שפירשתי:
וראיתיך בענינים אלו כמודה מקצת הטענה שכתבת דבאשה בלחוד הוא דקפדי' אהעדאת עדים אבל בממון איכא למימר דאזלי' ביה בתר אומדנא אלא שאתה חוקק חקים ונימוסי' עלו בדמיונך זה כמו שכתבת אחר זה ואשיב עליך בראיות נכונות לא בדברי קנטורין ובמליצו' נמרצו' שאין בהם תשובה של עקר. וכיון שזהו דעתך מי הכניסך לכל אלו הדברי' וכי הנדון אשר דנתי בו דין זה שבערוה הוא שהיית צריך להתאמץ באותן תשובות. והאמת כן הוא שבין בדבר שבערוה בין בדבר שבממון כתב הרמ"בם ז"ל כן וצא הלחם בו אם תוכל או מחוק דבר זה מספרו אם אינו ערב עליך. או אמור למפרשי ספריו שפירושך יותר נכון בדבריו מפירושם. ואנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא דברים הנכתבים בספרי' ידענ' וטורח אני לישבם על פי היוצא מהתלמוד כי היכי דלא להוו כקטלי קני באגמא ושלא נהיה חכמים בעינינו בפירוש התלמוד יותר מהם כי לא דבר רק הוא פירושם ואם רק הוא ממנו הוא.
עוד כתבת שאינך יכול להלום דברי הרמב"ם ז"ל שיהיה סבור ככה לפי שבהלכות עדות כתב שלא האמינה תורה ע"א אלא בשני מקומו' ואף בסוף הלכות גרושין סיים דבריו כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות לא כדסלקא דעתי' שלא אמר זה אלא לעד מפי עד וכו' ואלו דברי' חלושי' מאד בלא ראיה אלא כחולק ברצון פשוט וכבר הראית לדעת מלשונות הרמ"ך ז"ל וספר מגיד משנה כי זהו דעתו של הרמ"בם ז"ל באותו מקום ושטעם מילת' דעבידא לאגלויי הוא העיקר ומ"ש בהלכות עדות לא יקשה לזה כמ"של ובקונדרס הראשון. ואם עכ"פ תרצה לחלוק על אור השמש שאינו סבת היום בקש תלמיד או אוהב שישמע לך כדי שלא תשאר יחידי בדבר זה ומה אשיב בדברי' שאין בהם עיקר. וכל זה גרם לך העלמת האמת לרוב הגלותו בדעתו של הרמב"ם ז"ל וכשראית בעיניך שזהו דעתו בלי ספק תלית הדבר שמא אחיזת עינים הוא והכחשת המוחש והנרא' אליך וחתמת דבריך שדבריו צריכין תקון והם מתוקנים למי שמבין אותם ולא ירצה להטעות את עצמו.
עוד כתבת ומה שחשבת להוכיח דעיקר טעמ' דעד א' הוא משום דלא משקר ממאי דאפשיטא להו לרבותי ז"ל בעיא דעד א' וכו' ליתה דבעי' בגמ' הכי איתא מי אמרי' דבע"א איכא טעמ' דלא משקר או דילמא עיקר נאמנותו אינו אלא משום דאיהי דייקא ומנסבא. ואבעי' לן במלחמ' אי איכ' למיחש דסמכא בדדמי ולא דייק' או דילמ' דאף במלחמה דייקא. זהו תורף פירושך זה והוא משובש שהשואל פירש במה הוא מסתפק שהוא אם נאמנות עד א' הוא מחמת העד בעצמו דלא משקר בכ"הג או דילמא אינו נאמן אלא מחמתה דאיהי דייקא בסהדותיה ובמלחמ' לא דייקא כלל ובאותו סגנון בעצמו נשאלה בקטטה ואתה בא לחלק בין שתי השאלות בעניינן עם היותן שוות בלשונן. ולהכניס ענין בשאלה ראשונה הפך כונת השואל שהוא הרי פירש שעקר שאלתו היא משום דפשיט' ליה דבמלחמה לא דייקא. ואלו היתה שטתך זאת אפשרית לא היתה בכאן שאלה כלל דהא מלחא לפי שטתך ספק ספקא היא דאפילו בדאוריית' לא חיישינן ליה דעד א' ספק משקר ספק לא משקר ואת"ל משקר שמא איהי דייק' ומנסב' ואין זה דרך שאלה. אבל שטתך זו אינה שטה כלל ושבוש היא שהרי השואל תופס בפשיטות דבמלחמה לא דייק' כלל והיינו בעיא. ומה שנעזרת בשטה זו ממ"ש בקונדריסי הראשון דמדבעי לה בקטטה ובמלחמה משמע דאפשר לפלוגי בינייהו. במטות' מינך לא תתלי בי בוקי סריקי שלא כתבתי שהשואל נסתפק בזה כלל שזה שבוש הוא אבל כתבתי שאע"פ שהשואל לא נסתפק במלחמ' דפשיט' לי' דלא דייקא אפשר דאנן אפשיטא לן מטעמ' דדייק' ומנסבא ומאן דבעי לה בקטטה פשיט' לי' הכי דאי מספק' לי' לא הוה בעי לה בקטטה זמנא אחריתי אבל כיון דבעי לה בקטטה משמע דס"ל דמאן דבעי לה במלחמ' לא הוה לי' למבעי בה מידי דודאי דייקא אבל בקטטה הוא דאיכ' למיבעי. זה כתבתי והוא אפשר לא מוכרח ולא ירצהו הרמב"ם ז"ל ואתה נסתבכת בזה ועשית ממנו עיקר בנוי על שבוש:
עוד כתבת נשאר לנו לבאר וכו' הארכת בזה בדברים שאין להם עיקר והם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. תחלה עשית שרש דבעדות אשה לא סמכינן בע"א משום טעמ' דלא משקר וזה יוצא מסברתך אשר הראית לדעת שהיא הפך סברת הראשוני' ז"ל הרמ"בם ז"ל ומפרשי ספריו ומגיהיהם ז"ל ונטית על סבר' זו קו תהו ואבני בהו להפוך דברי אלהים חיים שעם היות זאת הסברא אצלך יתד שלא תמוט אתה מתגלגל למצא שבממון יהיה נאמן מזה הטעם וזה אין לו שרש שלא שמענו זה בממון אלא שלמדנו ממון מעדות אשה וכמו שפירשתי אבל אם היה אמת שטעם נאמנותו של עד א' בעדות אשה הוא משום טעמ' דאיהי דייק' הי' הדבר ברור דבממון אינו נאמן וזה נתן ליכתב ואתה מדמה זה להודא' בעלי דינין דלא בעי' סהדי משום טעמ' דלא איברו סהדי אלא לשקרי (קידושין ס"ה ע"ב) והם רחוקי' כרחוק מזרח ממערב דהודאת בעלי דינין שאני משום דאי בעי יהיב ליה ואין ללמוד משם לעד אחד היכי דליתיה לטעמ' דמילת' דעביד' לאגלויי לא משקרי אינשי. תדע דהודאת בע"ד היכא דחב לאחרי' אינו נאמן כדאיתא בפרק ב' דכתובות ועד א' אי מהימן היכא דחב לאחרים הוא דמהימן:
עוד כתבת שאפשר שאפילו תאמר שבעדות אשה נאמן בממון אינו נאמן דאפשר דבעדות אשה אינו נאמן אלא מטעם דאיהי דייקא וכו' וכל זה טרחא לבטלה שזאת היא שאלת התלמוד בנאמנותו של ע"א באשה. מאי זה טעם הוא וס"ל לר"מ ז"ל דאיפשיטא וכמ"ש למעלה מחיוב לשונו ועדות המפרש והמגיה ז"ל:
עוד כתבת דטעמ' דמגו טעמא הוא ומרגניתא בפומא דתלמודא מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ומי זה יסמוך על דעתו וימלאנו לבו לומר בריא לי ודעתי סומכ' דלא משקר להוציא ממון מחזקתו ע"כ. ואני תמה מהכותב דברים בפני מי שיודע להבחין בהם אם הם בהשגחה או בלא השגחה איך ימלא שטין כי ניים ושכיב וכמה הבלים יש בשתי שטות אלו כי התלמוד כבר בירר שעדות ע"א במת פ' מלת' דעביד' לאגלויי היא ולפי מה שסובר הרמב"ם ז"ל איפשיטא בעיין דלא משקר בה ואחר שדבר זה ברור לבעלי התלמוד כל הרוצ' לסמוך עליו יבא ויסמוך ואפי' מצינו בפירוש בתלמוד דמגו לאפוקי ממונ' לא אמרי' לא יחליש זה כלל דמה ענין זה לזה וכי מסבר' אנו אומרי' דע"א המעי' פלוני מת יהא נאמן שאתה בא לחלוק על סברתנו בדמיונות מהתלמוד לא אמרנו דבר זה אלא שראינו דבר זה שאלוהו בעלי התלמוד ונפשט לאחרוני' כדעת הר"מ ז"ל והם יודעים שטעם מילת' דעביד' לאגלויי טפי עדיף מטענת מגו ואלו היו דברים של עיקר דברי' אלו היכי מסתפקא להו בגמר' בכמה דוכתי ע"א במילת' דעביד' לאגלויי אי סמכינן עליה משום דלא משקר ואמאי לא פשטוה דלא סמכינן מראיה זו שלך. ועוד מאי אפוקי ממונ' איכא הכא וכי בעדות מת פלוני אנו מאבדים זכות המחזיק בנכסי' אלו ובין שהוא חי ובין שהוא מת אין לו בנכסים אלו כלום ואין בזה אלא הכנסה לנחלה ואין זה אפוקי ממונא אלא אוקומי ממונ' ביד דיורש שסמכנו על עד זה דהוא מאריה. ומ"ש דמרגניתא בפומא דתלמוד' מגו לאפוקי ממונא לא אמרי' לא נמצא זה בתלמוד כלל ומחלוק' מפרשים ז"ל הוא אי אמרי' הכי אי לא ותלוי זה בפיר' משנת שנים אוחזין ומקומות אחרי' אבל אתה שמעת הדברים וחשבת שהם עיקר הגמ' ואינם לשון התלמוד מרגלא בפומיה דרבי פלו' (ברכות י"ז ע"א) והפירוש הנכון הוא רגילות שהי' רגיל לומר דבר זה ואתה פירשת לשון מרגלית ויש מי שפירש אותו כן אבל מי סני מרגלא דאמור רבנן שכתבת מרגניתא:
עוד הבאת ראיה שאין לסמוך על אומד הדעת להוציא ממון מדאמרינן בפ' ב' דכתובות (כ"א ע"א) לדברי רבי על כתב ידן הן מעידין וכו' דא"כ נפיק כולי ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדא וכו' ואם הי' הדין דבממון כל שיודע אמתת הדבר או מפי אומד הדעת או דרך אחרת מהימן אין לך ידיעה גדולה מזו שזה מקיים חתימתו וחתימת יד חברו אחר שיש לנו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד וקיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואעפ"כ רצו שיהיו עדות ב' עדות בשווי א' בכל חלק וחלק מחלקי הממון שהן מעידין עליו ע"כ. ואם זאת היא ראיה אם תשלח לי מעט קלף אשלח לך כיוצא בה ראיות אלף. אבל שבירת זה כשבירת המגו שכתבת ולא הי' ראוי שיכתוב זה א' מתלמידיך דבמת פלו' קים לן דלא משקר כסברת הרמב"ם ז"ל והכא בעי' עדות גמורה מדרבנן וכל היכא דבעי' עדות גמורה צריך שיהי' כשאר עדיות שיהיו ב' עדים שוים בכל חלק מהממון ומה ענין לאלו הדמיונות וההזיות:
עוד הבאת ראיה דלא סמכי' בגלוי מלתא בע"א היכא דאיכא אפוקי ממונא מההוא עובדא דפרק אלו מציאות (ל"א ע"ב) איסור ורב ספר' עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור אתא לקמיה דר' אבא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אמר ליה מנלך הא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד אמ"ל מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתב למר הכא אנא דידי שקלי וגלוי מלתא בעלמא הוא ובתרי סגי משמע דדוק' היכא דליכא אפוקי ממונא אלא דידי שקלי הוא דטעמא דגילוי מילתא הוא טעמא הא לאפוקי ממונא לא הוי טעמא א"כ הדבר ברור דכל היכא דהוי אפוקי ממונא אפי' בגלוי מלתא לא הוי מהימן ע"א וכו' ע"כ. ואלו הדמיונות הם דמיונות הלציות או שיריות והם הבל שלפי דבריך בשום אפוקי ממונא לא מתכשרי תרי סהדי עד שיהיו שם ג' ב"ד שהרי ר' ספרא כל כחו הי' שכיון שהוא גלוי מלתא וליכא אפוקי ממונא סגי שני עדים אבל אי הוה אפוקי ממונא מודה דבעינן ב"ד ולפום מסקנא בכל ענין בעי ב"ד ראה איך נפלת בדברי' לא יטעו בהם תלמידיך אבל ענין זה אינו כמו שחשבת דהתם היינו טעמא דרבי אבא ס"ל דכל חלוק' שותפין בעיא ב"ד ומ"ה אצריכה לאתויי תלתא או תרי מגו תלתא. ורב ספרא הוה ס"ל דלית אלא גלוי מילתא ואינה צריכה ב"ד וסגי בתרי שיעידו שחלק בפניהם דאי לא מנא ידעי' אי פליג אי לא פליג והאריכו' בזה מותר ולשון גלוי מלתא הטעך וע"ד מליצת השיר דמיתו לאומר מת פלוני ולאומר הדין הוא אחוהי דפלניא:
עוד כתבת ז"ל מה שקשה לי בזה מה שמצאתי להרמב"ן ז"ל בפ' האשה שנתאלמנה (כ"ה ע"ב) בההוא עובדא דר' ורבי חייא וכו' דהעדת ע"א אינו מתורת עדות אלא כל שאנו מכירין ומבינין שהוא אמת די לנו אבל אין בידו להשיאו אשה דשנים בעי' והיא עדות גמורה ואין תורת עדות משוה נאמנו' דאטו משה ואהרן מי לא מהימני (ב"ב קנ"ט ע"א)אלא גזרת הכתוב הוא הכא וכו' משמע מהכא דסהדותא דחד סהדא תליא מילת' בידיעת הדבר אי משום מגו אי משום צד אחר וא"כ אף משום אומדן יש להאמינו עכ"ל. ואין מכאן לא סייעתא ולא תיובתא. סייעתא ליכא שלא נאמרו דברי' אלו אלא במה שמצינו שהאמינ' תורה לעד א' באיסורין ולהאכילו בתרומה מטעמ' דפרישו התם אבל במקום שלא האמינה תורה ע"א אין כח באומדן דעת' ובידיעת האמת להאמינו ולהעיד לאשה שמת בעלה אם הוא נאמן דבר תורה או לא זאת היא השאלה ששאלו בגמרא ואי איפשיטא או לא איפשיטא. זהו הנדון שלפנינו אי איפשיט' כדעת הרמב"ם ז"ל הרי עדות זו היא באיסורין שע"א נאמן בהם ואין אנו צריכין למגו אחר אלא העדות בעצמה היא שהאמינ' התורה לע"א משום דהיא מילתא דעביד' לאגלויי. תיובת' ליכא כמ"ש בעני' זה ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה הפך סברתך שאמרת בקונדריסך שע"א במילת' דעביד' לאגלויי יש לו כח שני עדים והנך רואה שהוא אומר שבשני עדים הוא גזרת הכתוב ואין אנו הולכין בו אחר אומדן דעת' ובעדות ע"א אין לנו בו משפט עדות זולתי דרך סברא ואומד ע"כ דבריך. והם דברי נערות דודאי בכ"מ שהצריכה תורה ב' עדים כל משפטי עדות אנו צריכין בהם וכ"מ שע"א נאמן די לנו בזה ידיעת האמת אבל אחר ידיעה זו הרי הוא כדב' שהעידו בו שני עדים ככל חקות העדות וככל משפטיו. ואתה הר הגדול אשר הקפתנו תשובות שאין בהם ממש אשאלך והודיעני אחר שבכ"מ שהצריכה תורה ב' עדים לא יספיק לנו ידיעת האמת בזה אלא גזרת הכתוב הקיימת א"כ אחר ג"ש דדבר דבר מממון שאין דבר שבערוה פחות משנים מאיזה יתור או סמך יצא להם לרז"ל להתיר ערוה חמורה משום תקנת עגונות והלא לפי דבריך כ"מ שאנו צריכין העדאת עדים אפי' בידיעת האמת בצדדין אחרים לא עבדינן עובד' ולא הזכירו בכאן כל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש. אבל בעיניך הם כפרן נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבא שברה שבודאי חכמים שסמכו להקל בזה הוא שאחר טעמ' דאיהי דייק' ומנסב' הרי הדבר ברור אלינו כאלו העידו בו שני עדים והחמירו בסופה כי היכי דתידו' שפיר כדי להקל עליה בתחלה ולמה יקשה עליך ע"א היכא דלא דייק' אם אמת הוא דלא משקר יותר מע"א היכא דדייק' דא ודא שוין הם לענין שאין שם שני עדים ואי משקר או לא משקר בעיא היא וס"ל לר"מ ז"ל דאפשיט' ומהימן מה"ט להתיר אשה לעלמ' וה"ה לאפוקי ממונא ולכל עדיות שבתורה שטעם לא משקר במילת' דעביד' לאגלויי מספיק לזה והרב' דברים השמטתי במה שכתבת בכאן מלהשיב עליהם לחמלה על אבוד הזמן שאין תועלת בתשובה עליהם ובזה אשר כתבתי יספיק תשובה על עיקר דבריך:
עוד כתבת בכמה מקומות דמשום אומדן דעתא לא סמכינן לאפוקי ממונא מרשות' דמאריה אלא בעדות ב' עדים כי זהו אצלך יסוד גדול שאין דבר מדיני התורה נחתך באומדן הדעת והנה בטלת כמה דיני תורה ורוב דיני התלמוד והרי בן סורר ומורה אינו נהרג אלא על שם סופו שירדה התורה לסוף דעתו. (סנהדרין ע"א ע"ב) ובא במחתרת לא הותר דמו אלא מפני אומדן דעתא שבא להרוג (שם ע"ב ע"א) וחיוב שבועה למודה מקצת אינו אלא מפני אומדן דעת' דהאי בכוליה בעי דלודי וכו' (ב"מ ג' ע"א) וחזקה של שלש שנים אינה אלא מפני אומדן דעתא דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטר' (ב"ב כ"ט ע"א) והרי יש כאן אפוקי ממונ' דקרקע בחזקת בעליה הראשונים היא. ולהפסיד לאלמנה כתובתה אחר כ"ה שנים בבית אביה למאן דאית ליה הכי אינו אלא מפט אומדן דעת' דודאי מחלה (כתובות ק"ד ע"א) ואי תפסה מפקי' מינה באומדן דעת' זו. ומחילת אונאה ביותר מכדי שיראה לתגר (ב"מ מ"ט ע"ב) אומדן דעת' היא. וכן אין אונאה לבעל הבית (שם נ"א ע"א). וכן ספרי תורה ובהמה ומרגליות לרבי יהודה (שם נ"ו ע"ב) וסוס וסייף וחטיטוס במלחמה לר"י בן בתירא. (שם נ"ח ע"ב) וכלהו הא דלית להו אונאה משום אומדנ' הוא כדמוכח בפ' הזהב ובהלכו' הרי"ף ז"ל. ואי אשתכח דתפיס מפקינן מיניה. ומוכר שדה ואינ' שלו וחזר ולקח' מבעלי' הראשוני' לאוקמי בידא דלוקח אומדן דעת' הוא בכל אותה סוגי' דבפ"ק דב"מ (ט"ו ע"ב) והר"ז אפוקי ממונ' דקרקע בחזקת בעליה היא ובפ' האש' שנפלו להנכסי' (ע"ט ע"א) אמרו אם יבא שטר מברחת לידי אקרענ' משום אומדן דעת' דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ומפקי' ממונ' ממאן דמחזיק ביה משום האי אומדנ'. וכן בפ' חזקת (מ' ע"ב) בענין מתנה טמירת' בההו' דאזל לקדושי אתת' וכתב לה מתנ' ומבטלי' לה משום דמוכח' מלת' שלא כתב לה אלא כדי שתנש' לו וזה אומדן דעת' הוא. ובפ' הגוזל (ק"י ע"ב) רצו לעקור קדושי מי שנפלה אשתו לפני יבם מוכה שחין משום דאדעת' דהכי לא אקדש' לי' וקיימו אותם משום דאנן סהדי דבכל דהו ניחא לה והרי דבר שבערוה מתקיים באומדן דעת' דאנן סהדי. ובפ' הדר (ע"ג ע"א) אמרינן הכא אנן סהדי דאי מתביר ליה התם ניח' לי' והכא אנן סהדי דאי איכ' דמייתו להו ריפתא הכא ניח' להו. ובפ' מי שמת (קמ"ג ע"ב) אנן סהדי דהאי גבר' לקרבן גדול איכוין. ובפרק מקום שנהגו (נ"ה ע"א) ובפ' הי' קורא (י"ז ע"ב) אנן סהדי דלא מצי מכוין דעתיה וכמה יש כאלה בתלמוד וכל פרושות רש"י ז"ל מלאות מזה הטעם דאנן סהדי אין זה מקום להאריך. ובפירוש מצינו לבעלי התלמוד דמחייבי שבועת' ומרעי שטרא היכ' דקי"ל הכי אפי' בעדות אשה כדאית' בפ' הכותב (פ"ה ע"א) ואע"ג דרבות' ז"ל אמרו דהשת' לית לי' לדיינ' למעבד הכי היינו דוק' במילת' דלא קי"ל לאיניש הכי אלא לההו' דיינ' לחודיה אבל במלת' דקיי"ל לכ"ע דהכי הוא דיינינן לפום מאי דקים לן אע"ג דליכ' סהדי בהכי ועד א' במילת' דעביד' לאגלויי כבר פירשו בתלמוד דחזקה לא משקר בקדוש החדש ובעדות אשה וגם בממון לפי דעת הרמב"ם ז"ל וחזינ' לרבואת' ז"ל דדייני באומדן דעת'. וכ"כ רב האי ז"ל בתשובה סבר' דילנא ודאבא מארי ז"ל. ידיע בדיני לעולם למיזל בתר אומדנ' ומידק דייקנ' לעולם בתר עיקר מעשי' שלא יהא בהן מרמ' ועול ולמיזל בתר קושט' דמעשים ולגלויי כל מילי לאורה כדאמרי' (שבועות ל' ע"ב) מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה וכו' ואמרינן (ב"ב קל"ב ע"א) הלכה כר"ש בן מנסיא דאמר אין מתנתו קיימת שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותבן לאחרים ואמר ר"נ הלכה כר"ש ב"מ דאזיל בתר אומדנ' ורבות' דהות בהון יראת שמים הכי הות סוגיהון ומנהגן כדא"ל רב חסד' למרי בר איסק הכי דייני' לך ולכלהו אלמי חברך (ב"מ ל"ט ע"ב) עכ"ל תשובה זו ובריש פ' אע"פ (נ"ו רע"א) אסיקנ' דבין לרבי בין לרבי נתן אזלינן בתר אומדן דעת'. ובכיוצ' בזה כ' הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מה' הלואה כללו של דבר שיעשה הדיין בדברים אלו וכונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטוינו לרדפו ולא לעבור הדין על א' מבעלי דינין הרי זה מורשה לעשותו ומקבל שכר והוא שיהו מעשיו לשם שמים עכ"ל ואתה מתחסד בכל זה וכותב דברים בלא השגחה. חשבת אותם חכמות רמות. גביש וראמות:
עוד כתבת כי בהכרח יש לנו לפרש ההיא דפרק שני דייני גזרות (ק"ז ע"א) דאוקימ' בששמעו בו שמת בע"א שהעד הוא מעי' מפי הראי' ואפי' הכי לא נחתי יורשין לנחלה והכרחת כן מדאוקמוה בריש' בשני עדים על כרחין כי אוקמוה בסיפא בע"א בעד המעיד בראיה אוקמוה. ואין זה מוכרח דאיכ' למימר הא כדאית' והא כדאית' ועוד שההכרח הזה שבוש הוא דרישא נמי כי אוקמוה בשני עדים בהכי נמי איתה שהם מעידים ששמעו כן ואפי' שמעו כן מפי ע"א כיון דלא משקר במילת' דעביד' לאגלויי יכולין להעיד כן בב"ד וכבר כתבתי לך כן בקונדריסי בזה הלשון וכן נמי אם שנים מעידין מפי ע"א א' נאמנין אפי' בנחלה וכ"כ הרי"ף ז"ל בגלוי מלת' בפ' הפולץ והרמב"ם ז"ל המשוה בין גלוי מלת' ובין מלת' דעביד' לאגלויי ה"ה והוא הטעם ע"כ כתבתי ולא רצית להשגיח בזה כדי שתוכל להקשות ועוד מכמה פנים שהראיתי באותה דפרק שני דייני גזרות לא שדי נרגא אלא בזה ואפי' היתה קושי' יתקיימו הפנים האחרים. זה ראיתי להשיב על דבריך ולא נכנסתי בזה כדי לקנטר עליך כי לבי פונה היום לדברים אחרים אבל ההכרח להעמיד דברי הזקיקנו לזה ולולי שהוא עמל בעיני הייתי משיב בכמה דברים אחרים באו בקונדריסך לא נראו בעיני אבל לא רציתי להכנס בזה רק במה שהוא הכרח לקיים דברי הראשונים ומ"מ עם היות דבריך בסתירת דברי חלושים ורפים. הנה הנם מתוקים מדבש ונופת צופים. וכי הכל בפיך תלמוד ערוך. ולפניך כשלחן ערוך. יהי מכירך ברוך. ותאריך ימים בעולם שכלו ארוך. כנפש נקשר בעבומות אהבתך ואחריך כרוך. מורדף מתלאות הזמן ודרוך. לפני לחמי ירך. וכתף דופקה ואטמא ובי ברוך. אנחתי תבא לא תרפני. לומר גביל לתורא וטול ברוך. אחיך שמעון בהה"ר צמח זלה"ה: