שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/פב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פב
עריכהענין פב: על ענין הנזכר. זה נ"ל לפרש בלשון הרמב"ם ז"ל במ"ש בפ"ז מהלכות נחלו' והאמת יראה לנו דרכו:
כתב ז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן פי' בא למעט שאין נוחלין בראיה שהקילו בה חכמי' ז"ל משום עגונא אלא באותה ראיה שהיא ראיה ברורה מדין תורה ולא הוצרך הרב ז"ל לומר כן דפשיטא שאין מקילין בזה יותר משאר דיני ממונות אלא משום דלפעמי' אנו צריכין לומר שזה שהעידו עליו שמת מת ודאי ותנשא אשתו ואפ"ה אינה ראי' לגביה נחלה שאם הקלנו בה משום עגונא. לענין נחלה לא נקל יותר מדין תורה. והוציא כן הרב ז"ל מההיא דתנן בפרק האשה שלום (קט"ז ע"ב) בש"א תנשא ותטול כתובתה וכו' א"ל ב"ש התרתם הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל א"ל ב"ה מצינו שאין האחין נכנסין לנחל' ע"פ ולא פי' הרב ז"ל מה היא ראי' ברורה שמדין תורה היא ראי' גמורה ומה היא ראי' שאינה אלא מחמת קולא משום תקנת עגונות אלא שכ' ז"ל אבל אם שמעו בו שמת או שבאו עכו"ם מסל"ת אע"פ שמשיאין אשתו ע"פ ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין ע"פ עד כאן. והרי לשונו זה סתום שלא פי' שמיעה זו היאך תהיה שאפשר שתהי' שמיעה שמחמת אותה שמיע' אנו מתירין אותה מד"ת ולא מדין קולא דרבנן אבל סמך לו הרב ז"ל על מה שפירש בזה במקומו שהוא כתב בסוף הל' גרושין ז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים בעדות אשה אפי' שפחה ועד מפי עד ומפי כתב בלי דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפיד' תורה עלהעדאת ב' עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או שזה הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי עד זה אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו שקר לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו ע"א מפי עבד מפי שפחה מפי הכתב ובלי חקירה ודרישה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות עכ"ל ופירש לנו בכאן שלא הקלו חכמים בדבר זה אלא אם אותו שמעיד הוא מעיד מפי אחר דהשתא מצי לאשתמוטי אבל אם אותו שמעיד הוא מעיד ע"פ הראיה הוא נאמן מד"ת שהרי לא הקפידה התורה בדקדוקי עדות בכיוצא בזה דכיון דמד"ת הוא נאמן ולא מתקנת עגונות בלחוד אפי' בנחלה הוא נאמן שלא חלקה התורה בעדות בין ממון לערוה אבל אם אותו שמעיד הוא מעיד מפי אחרים השתא ודאי מקילין החכמים משום תקנת עגונות ואינו נאמן להכניס לנחלה וזה פי' שמעו בו שמת שכ' בפ' זה. והוסיף בכאן עכו"ם מסל"ת דס"ל לרב ז"ל דכיון דבמתכוין להעיד פסול משום אשר פיהם דבר שוא הוא דמהמנינן להו במסל"ת קולא היא בלחוד לעגונות ולא מד"ת דבד"ת לא שייכי כלל בעדות אפי' כה"ג הילכך אין נאמנין להכניס אחין לנחלה ודברי הרב ז"ל נכוני' ומפורשים בכל זה ולא חלק בזה הראב"ד ז"ל עליו במ"ש דבמילת' דעבידא לאגלויי שיהיו נאמנין פסולי' להעיד ונאמנותן ד"ת אלא שבמה שאמר שהחכמים הקלו בעד מפי עבד מפי שפחה וכו' שהוא משום עגונא כתב עליו הראב"ד ז"ל דטעמ' משום דאיהי נמי דיקא ומנסבא. ואפשר שהרמב"ם ז"ל יודה לו כן ונפקא מינה דכל היכא דעד מפי עבד או שפחה. אמרו כן היכא דאיכא למיחש דאמרי בדדמי כגון מים שאין להם סוף ומלחמה. שאינן נאמנין להתירה דכיון דטעמ' דנאמנין הוי משום דאיהי דייקא ומנסבא הכא לא דאיהי נמי סמכה בדדמי ואמרה בודאי מת אבל באותן שכת' הרב ז"ל שמד"ת הן נאמנין ואע"פ שאין נאמנין בעלמ' נאמנין כאן משום דמילתא דעביד' לאגלויי יודה הראב"ד ז"ל דלא בעינן טעמ' דאיהי דייקא ומנסבא שהרי הוא כתב דבעיין דע"א במלחמה (קט"ו ע"ב) אפשיט' ממעשה דפ' בתרא (קכ"א ע"ב) דאנסבא אפומא דחד דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקו ואפי' במים שאין להם סוף הא במים שיש להם סוף אפי' לכתחלה מנסבי' לה ואפי' לא אמר וקברתיו ומינה למלחמה דלא בעינן וקברתיו עכ"ל ז"ל וכיון שהוא סובר דבמלחמה נאמן ע"א א"כ לאו משום דאיהי דייקא ומנסבא הוא דהא אמרינן בגמ' דהכא לא דייקא ואמר' בדדמי וכיון דלאו משום דאיהי דייקא הוא א"כ הא דנאמן ע"א במלחמ' הוי משום דבמילתא דעביד' לאגלויי לא משקר כדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל בא ע"א והעיד לה שמת בעלה תנשא ע"פ שהדבר עשוי להגלות ע"כ ולא השיג עליו הראב"ד ז"ל שיהי' משום דאיהי דייקא משמע שאף הוא ז"ל סובר כן שאין אנו צריכין לטעמא דאיהי דייקא בזה אלא בעד מפי אחר וסיוע דנראה שכן הוא דעתו ז"ל שהרי כ"כ בפי' בהשגותיו בפרק ג' מה' יבום וחליצה שהוא כ' שם ז"ל נאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת או שנתן לבעלה בן. אמר אברהם זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה מהימן ע"א אפי' בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילת' דעביד' לאגלויי ולא משקר יאמרו בנתן לבעלה בן דאפשר דמשקר דאפי' בעל עצמו וכו' עכ"ל ההשגות והרי דעתו ז"ל בכל ע"א המעיד מפי עצמו שהוא נאמן דלאו טעמא דאיהי דייק' ונסבא ולא הצריך זה טעם אלא במה שהקלו החכמים יתר על ד"ת בעד מפי אחרי' שהרמב"ם ז"ל נתן הטעם משום תקנת עגונות והוא צירף לזה טעמ' דאיהי דייקא ומנסבא ואחר שכן דעתן של אלו החכמים ז"ל דמד"ת מהימן כל עד מפי עצמו להתירה לינשא ה"ה להכניס אחים לנחלה שאין הפרש בין הערוה ובין הממון בזה אלא אותה קולא שהקלו חכמים משום עגונא אבל להחמיר על ד"ת בנחלה לא אמרו אדם מעולם ובמתני' בפ' האשה שלום לא אמרו שתנשא ולא יכנסו אחים לנחלה אלא בנשאת על פי עצמה שמד"ת אינה נאמנת לעצמה שהרי בחזקת א"א היא בפנינו ואין מוציאה מחזקתה עדות עצמה וחז"ל הקלו בדבר זה בתחלתה והחמירו בסופה משום עגונה אבל בשאר עדיות המתירין האשה מד"ת ה"ה וכ"ש להכניס האחין לנחל' וכן בשאר דיני ממונות דבמילת' דעבידא לאגלויי לא הקפידה תורה בדקדוקי עדות בשום מקום לא בממון ולא באיסור וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מה' יבום וחליצה ז"ל אפי' עבד ואפי' קטן שהוא מכיר נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וזו יבמתו וחולצין על פיהם וכן בשאר עדות של תורה בין עדות ממון בין לאיסור שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמת' הדבר שלא מפיהם כמו שביארנו בסוף הל' גרושין עכ"ל. וזו שטה מפורשת בכל התלמוד דבמילתא דעבידא לאיגלויי אפי' ע"א מהימן כמ"ש בפרק החולץ (ל"ט ע"ב) דהלכ' כמ"ד ואשתמודענוהי אפי' מפי ע"א או קרוב דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן נמי בפ' אם אינן מכירין (כ"ב ע"ב) אמרו דע"א נאמן לומר קדשו ב"ד את החדש ואפי' מאן דליתיה צורבא מרבנן כדאיתא התם מה"ט דבמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. ויש לתמוה מהרמב"ם ז"ל שכ' בפ' ג' מה' קדוש החדש דבעינן בזה ע"א כשר ולפי דרכנו אפי' עבד או אשה הי' לנו להכשיר ושמא לא בא לפסול אלא עכו"ם אפי' מסל"ת ואי קשיא כיון דמילת' דפשיט' היא כ"כ אמאי איבעיא לן בגמ' ע"א במלחמה אי נאמן משום דבמילת' דעביד' לאגלויי לא משקר או אינו נאמן משום דבעינן דאיהי דייקא ומנסב' והכא לא דייקא דסמכ' עליה' בדדמי ואמאי מספקא לן הכא טפי מעלמ' דפשיטא לן דלא משקרי אינשי במילת' דעביד' לאגלויי. ואמאי לא פשטוה מבריית' דפ' אם אינן מכירין (שם) דתניא התם אפי' בא ע"א מסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החדש נאמן משום ה"ט ונר' דעקר בעי' דהכא ליתה משום דמספק' לן אי משק' אי לא משקר דבודאי בעלמא לא משקר וסמכינן עליה אפי' באיסור כרת דחמץ בפסח ויום הכפורים אלא הא דאיבעיא לן הכא הוא משום דמספקא לן דדילמא משום חומר הערוה הצריכוה חכמים טעמא דאיהי דייקא ומנסבא. היינו הוא בעיין ולא אפשיטא בדוכתה ואפשיטא לן בדוכת' אחריתי כהסכמת הרי"ף והראב"ד. והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והרשב"א זכר כלם לברכה ולא ספק בדבר זה אלא ר"ח ז"ל ולית דחייש ליה כלל וכיון דאיפשיט' דע"א נאמן במלחמה ממילא אית לן דמשום דלא משקר הוא ולא משום דאיהי דייקא ומנסבא וה"ה לגבי נחלה ועוד שאפי' לר"ח ז"ל אפשר לומר דהא דלא אפשיט' לן היינו דוקא לענין להתירה לינשא אבל לענין נחלה ודאי מהימן והאי לא מספק' לן בגמ' כלל דמ"ש הכא מכוליה תלמוד' דפשיט' לן דבמילתא דעבידי לאגלויי דמהימן והרשב"א ז"ל תמה על הרי"ף ז"ל שכ' דבעיין דע"א בקטטה (יבמות קט"ז ע"ב) לא אפשיטא דהא ע"א במלחמה וע"א בקטטה חד טעמא אית להו וכיון דס"ל לרב ז"ל דפשיט' לענין מלחמה דמהימן א"כ ס"ל דלא משקר וכיון דלא משקר בין בקטטה בין במלחמה מהימן וכן נמי ע"א ביבמה איבעיא לן בפ' האשה רבה (צ"ג ע"ב) כבעיין דע"א בקטטה. ואסקה רבא דמהימן א"כ פשיטא לן בכל דוכתא דמהימן משום דלא משקר ומ"ש בקטטה. ואפשר לומר שאין דעתו של הרי"ף ז"ל לומר דאזלי' בה לחומר' אלא לומר דלא אפשיטא לן בדוכתה כבעיא דע"א במלחמה אבל מדחזינן דעבדי בה עובדא רבנן לקולא במלחמה מקילין בה וה"ה לע"א בקטטה דאע"ג דלא איפשיטא עבדינן בה עובדא לקולא וזה לא הי' לו לרב ז"ל לפרש כיון שכת' דע"א במלחמה נאמן. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דעדות עכו"ם מס"לת לא הוי עדות לענין נחלה אינו נר' כן דעת הרמב"ן ז"ל שהוא כ' דע"א במלחמה נאמן מההיא דאמרינן בפרק האשה שהלך בעלה למ"ה (קכ"ב ע"א) דאמרינן התם דההוא עכו"ם דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקוס של ביתר ומתו וקברתים וסובר הרב ז"ל דבשעת מלחמה וחורבן היה ומתו התם במלחמה כמשמעו וכ"ש ששים ב"א דודאי במלחמה משמע ואפ"ה התירו נשותיהן ע"פ עכו"ם מסל"ת כ"ש ע"פ ע"א כשר והקשה הרב ז"ל לעצמו וא"כ אמאי לא פשטוה בגמ' מהא. ותירץ דדלמא לא שמיע להו. ולפי דבריו א"כ משום דלא משקר הוא דאיהי לא דייקא במלחמה ואפ"ה נאמן עכו"ם מסל"ת וכיון דלא משקר ה"ה לנחלה. ואפשר שהרמב"ם ז"ל סובר דההיא לאו במלחמה היא מדלא פשטוה מהתם שהוא ז"ל כ' בפ' אחרון מה' גרושין עכו"ם מסל"ת נאמן במים שאל"ס אע"ג דהוי כמלחמה וא"כ סמכינן עליה משום דלא משקר ולאו משום דאיהי דייק' דבמים שאל"ס אמרי' בגמרא דלא דייקא וה"ה לענין נחל' ומ"מ אפי' תאמר שעכו"ם מסל"ת אינן נאמנין לנחלה אפשר לומר שאם היו זה שלא בפני זה נאמנין מדאמרי' בפ' ב' דגטין (י"ט ע"ב) ר"פ כי הוה אתי שטרא פרסאה לקמיה מקרי ליה לב' עכו"ם זה שלא בפני זה במסל"ת ומגבי בי' ומשמע דמס"לת זה שלא ב"ז עבדי' עובדא אפומיהו בממון במילתא דעבידא לאגלויי. נמצא שיצא לנו מזה שמורידין יורש לנחלה ע"פ ע"א או עבד או אשה או קרוב דלא חיישי' לשקרא כיון דאיהו מילתא דעבידא לאגלויי ולפי דעת הרמב"ן ז"ל ה"ה בעדות עכו"ם מסל"ת. אבל הרמב"ם ז"ל חולק בזה ואפי' לפי דבריו ה"מ חד מסיח אבל שנים זה שלא ב"ז אפשר לומר שהוא סובר דנאמנין אבל עד מפי אחרים דאפשר ליה לאשתמוטי כל היכא דאיכא למיחש חיישי' אא"כ הם שני עדים דליכא למיחש לשקר' ואי אמרי שנים פלוני אמר לנו שראה שמת פ' מכניסין אחין לנחלה על פיהם כיון דלא חיישי' לשקרא למאן דאמר ראיתיו מת א"כ הרי הוא נאמן במ"ש לאלו השנים ואלו השנים יכולין לסמוך ולהעיד על מה שאמר להם אותו פלוני כאלו הם ראו אותו מת וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' החולץ והא דמשמע בפ"בת דכתובות (ק"ז ע"א) דבשמעו בו שמת לא נחתי יורשין לנחלה ע"פ ע"א. בהכי איתה שע"א אמר ששמע שמת דהשת' ודאי לא מהימן לנחלה ומהימן להתירה לינשא והיינו דאמרינן ששמעו בו שמת בע"א ולא אמרינן שידעו בו שמת ע"פ ע"א אבל בע"א המעיד שודאי מת ובשנים המעידין מפי אחד שאמר להם שודאי מת אפי' אחי' נכנסין לנחלה וכ"ש שההיא סוגי' אפי' מוכחא דע"א לא מהימן לנחלה לא איכפת לן בה דשמואל היא דלא קי"ל כוותיה ולא דקו בה כולי האי וכ"ש שיש לומר דע"א אי מהימן בעי' היא ולא אפשיט' בדוכתה ונקטי' לההיא סוגי' לפום מאי דמספק' לן אבל לפום מאי דאיפשיט' לן ודאי מהימן זה נ"ל בפי' זה הלשון והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו אמן: