שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/עח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עח
עריכהענין עח: השער השני מצד המסיחין לפ"ת. ויש לתת טעם למה נפסלו עכו"ם בעדותן ואם מצינו לו מקרא מן התורה ולמה הכשירו בקצת מקומות. וראיתי בגליוני חכמי הצרפתים ז"ל דמן התורה כשרי' הם שלא מצינו בשום מקום רמז לפסו' אותם כקרובים ושאר פסולי' אלא משום דסתם עכו"ם משקרי וכדאמרי' בפ"בת דיבמות (קכ"א ע"ב ע"ש) מדכתיב אשר פיהם דבר שוא וגו' מ"ה אנו חוששין לעדותן ואי איכא למימר דלא משקרי מקבלינן סהדותייהו דלא אשכחן קרא למפסלינהו אלא משום חשש שקרא ואי איכא למסמך דלאו שקרא מסהדי מקבלי' להו ומ"ה אמרי' בפ"ק דגטין (י' ע"ב) דשטרות העולי' בערכאותיה' של עכו"ם אע"פ שחותמיהן עכו"ם כשרי' ואיכא לישנא בגמ' דאפילו בלאו דינא דמלכות' דינא כשרי' משום דלא מרעי נפשייהו לאסהודי מאי דלא חזו ומ"ה מכשרינן בעדות אשה מס"לת דכיון שאינו מתכוין להעיד יש רגלים לדבר שאינו מעיד שקר ועם סמך דאיהי דייק' טפי אבתריה ומשכחא דקושטא אמר מנסבי' לה זהו עיקר דבריהם בזה. ולא נתכונו לי דודאי מה"ת מפסלי דסתמן רשעים הם והשת' בני ברית דכתי' בהו כלו זרע אמת משום עברה שבאה לידם אמרה תורה אל תשת רשע עד הני עכו"ם לכ"ש ולא היה צריך הכתוב לפסלן. ובפ' החולץ (מ"ז ע"א) אמרינן לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ובפ"ק דגטין (ט' ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אע"פ) אמרי' דערכאות פסולי' דאורייתא היא. והכי מוכח בפרק האשה שנתאלמנה (כ"ח ע"א) אלו נאמני' להעיד בגדלן מה שראו בקטנן ואפי' עבדים שנכנסו לברית כדאי' בפ' החובל (פ"ח ע"א) וכ"ש עכו"ם וכן בפ"ק דב"ק (ט"ו סע"א) אמרי' דעבדי' ועכו"ם לאו בני עדות נינהו ובפ' אלו הן הגולין (ח' ע"ב) אמרי' ועבד בר עדות הוא בתמיה. אבל טעם הכשרן בקצת מקומות הוא לפי שבהרבה מקומות אנו הולכין בדיני ממונות אחר ידיעת האמת ואע"פ שאין אנו יודעין אותו בכל אותן דקדוקין שמסרה לנו התורה הלכך כל היכא דאיכ' למסמך דקושט' אמרו אנו דנין ע"פ דבריהם ולא שהן כשרים לעדות אלא שמפני שאנו סומכין עליהם בזה הרי הוא כאלו הודו בעלי דינין בפנינו שכן הוא ואנו עדים בדבר ועל ידיעתנו אנו דנין ולא על עדותן ולפיכך אנו מכשירי' ערכאות בשטרי מכר ואף במתנה נמי לפום חד לישנא דאיכא בגמרא (גיטין י' ע"ב) ואלו בגטין לא מכשי' להו דבכל דוכתא חוץ מדיני ממונות אנו צריכין לדון בכל דקדוקי תורה ואילו היה כדברי הראשוני' ז"ל דמה"ת כשרי' היכא דלא משקרי לא היינו פוסלין אותן בגטין שהרי התורה הכשירתן היכ' דלא משקרי אלא ודאי הדבר הפך מסברתם. הוא שהתורה פסלתן בכ"מ דלאו בני עדות נינהו כלל אלא שאנו סומכין עליהן בדבר שחזקתם דלא משקרי ועבדינן עובדא ע"פ ידיעתינו שסמכנו עליהם שאמת אמרו בדבר זה. וכן ראיתי בתשובה לרש"בא ז"ל שחכמים כשהכשירו' לא הכשירו' אלא על סמך ידיעת האמת ולא מתורת עדות ומ"ה הכשיר ערכאו' אפי' בחד. וז"ל התשובה מסתברא לי דערכאו' סתם שנינו ול"ש חד ול"ש תרי ואלו הי' אחד פסול ושנים כשרי' דוקא או יותר לא היתה הגמ' שותקת מכיוצא בזה. ועוד שהערכאו' לא מדין עדות הכשירום אלא דחזקה דלא משקרי ומרעי' נפשייהו וכל שהלכו בו חכמי' בדברי' אלו על סמך אמת לא חלקו בין אחד לשנים כשהכשירו בעדות אשה פסולי עדות אפי' אשה אפי' עבד ואפי' עכו"ם הכשירו דבעדות כשרה הוא שהוצרכו שנים ובדבר שסמכו בו על אמתת הנהוג נראה דאפי' אחד כשר עכ"ל. והא דאמרי' התם (גיטין י"א ע"א) רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי א"ל רפרם ערכאו' תנן היינו משום דרבינא הוה סבר לדמויינהו לערכאו' דכיון דמכנפי לא מרעי' נפשייהו וא"ל רפרם דכיון דלאו ערכאו' נינהו לא חיישי' לאורועי נפשייהו וכנופיא דידהו לא מסמיך לן דקושט' מסהדי דומה למ"ש בפ' עשרה יוחסין (פ' ע"ב) תדע דהא מכנפי בי עשר' וגנבי כשור' אבל ערכאו' ודאי סמכינן עליה' דחזקתייהו לא משקרי וכיון שחכמי' פתחו לנו פתח לסמוך בדבר שבממון על עכו"ם היכא דמוחזק לן דלא משקרי ממילא נאמר בנדון זה שהיורש יורד לנחלה על פי מסיחין אלו לפ"ת שלא אמרו ז"ל שהיא נשאת על עדותן ואין יורשין נכנסין לנחלה אלא כשבאו מס"לת במקום אחד וספרו כן שאין ב"ד משגיחין לקבל עדותן דלאו בני עדות נינהו ושבקי' לה לנפשה ותדוק אבתרייהו ואי מהימני לה תנסוב ותחוש לחומר שבסופה אבל בכיוצא בזה שברגע אחד נתפרסם כן מפי מס"לת בשני' או בשלשה מקומות בודאי לב כל אדם סומך שכן הוא האמת וידיע' ודאית יש לנו בזה ויכולין אנו לדון על סמך ידיעה זו בערכאו' וכ"ש שזה אינו אלא גלוי מלת' בעלמא שידענו שיצא ממקומו ולמחוז חפצו לא בא ולא ידענו מה היה לו וגלו לנו אלו שמת בים בודאי נאמנין וכמ"של בשער הראשון. וא"ת לא מצינו בשום מקום שבדבר שבממון יקבלו החכמי' עדות עכו"ם מס"לת. איברא שמצינו להם כן דהא אמרי' בפ"ב דגטין (י"ט ע"ב) רב פפא כי הוה אתי לקמי' שטר' פרסאה דעביד בע"שג מקרי ליה לשני עכו"ם זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי הרי שהיה עושה מעשה להגבות בשטר זה ע"פ עדות קריאת מסיחין לפ"ת בזה שלא בפני זה וה"נ אף אנו נעשה מעשה להחזיק זה בנכסי קרובו במסיחין לפ"ת זה שלא ב"ז. וא"ת דהתם שאני שהרי אין המסי' לפ"ת מעידי' באות' הלואה ולא ע"פ עדותן אנו מוציאין זה הממון אלא שקורין השטר וגלוי מלת' בעלמא הוא וע"פ השטר אנו עושין מעשה. אף בנדון הזה כן שאין המס"לפת מעידין שזה הנטבע חייב לזה הקרוב זה הממון ובעדותן אינו מתחייב כלום אלא המיתה היא (שהיא) שמחייבת והמיתה במקום זה היא כמו ההוא שטרא פרסאה והמסי' לפ"ת גלוי מלתא הוא שאומרי' לנו שזה יצא מכאן ולא בא לכאן שמת וממילא הוא זוכה היורש בנכסיו במיתתו שגילו לנו אלו המסי' לפ"ת ואין בין זו לזו הפרש. וא"ת ההיא דשטרא פרסאה הויא מילתא דעביד' לאגלויי וכל מילתא דעביד' לאגלויי לא משקרי. אף בנדון זה נמי מילת' דעבי' לאגלויי היא וכדמוכח בפ' האשה שלום (קט"ו ע"א) דאם אינו מת יבא היום או מחר וכל כי האי לא משקרי וסמכי עלייהו להורי' זה היורש לנכסיו כיון שאמרו זה שלא בפני זה בשני מקומות בשעה אחת וגם משתי לשונו' העכו"ם ששונאי' אלו את אלו דמוכחא מילתא דמילתא בצורתה אמרי' ועבדינן עובד' אפומיהו.
ונשלם השער השני: