שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/כג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כג
עריכהשאלה כג:
שרשל אל הסוחרים אשר שם ישצ"ו.
הלא שאלתם ראובן היה בשוק עם חברים והיה עמהם שמעון והיה שכור ונטל שמעון מיד אחד מאותם חברים טבעת של נחשת לא היה בה כסף רק שוה זוז קטן ואמר לראובן טול טבעת זו א"ל ראובן ולמה א"ל שמעון שלח ידך ואחוז בו ולקחו ראובן אז אמר לו שמעון קדושין על בתך וכששמע ראובן הדבר הזה מיד השליך הטבעת ולא נמצאה אח"כ. אח"ז עמד זמן מרובה ששמעון לא תבע לבת ראובן עד שרצו לשדך הבת ההיא לאיש אחד עמד שמעון וערער ואמר שהבת ההיא היא אשתי מחמת הקדושין הנזכר ויבקשו הקהל אשר בברש"ך אם הדבר אמת אם לאו ולא נמצאו עדויות זולתי במה שנז"ל והיתה הבת באותו פרק בת י"ו שנים והיום היא מעוכבת לינשא מפני ערעורו של שמעון הנזכר עד אשר תדעו הדין בזה:
תשובה: האשה הזאת אינה מקודשת כלל מכמה טעמים האחד שהאב מיד שקבל הקדושין השליכן ואמרינן בפ"ק דקדושין (ח' ע"ב) התקדשי לי במנה זה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת והעלו בגמרא דכ"ש אם השליכתו בפניו דאינה מקודשת דהא אמרה ליה שקול לא בעינא. וכן כתב הרמ"בם בפ"ד מהלכות אישות התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו בפניו או לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. והרי זה מבואר. והשני מפני שקדשה בדבר שאינו שלו וקיימא לן דהמקדש בגזל דאחרי' אפי' שדך אינה מקודשת כדאיתא בפרק האיש מקדש (נ"ב ע"א) ואפילו נתרצה בעל הטבעת אחר כך בזה ואמר דברי' שיראה שהוא חפץ בזה כגון שאמר ליה אפי' היה של זהב לא הי' קשה בעיני אינה מקודשת כדאמרי' התם (שם) ההוא דקדיש בפרימא דשכר' אתא מארי ביתא אשכחיה אמר לי' אמאי לא תתיב לה מהאי חריפא פירש שזה המקדש נכנס לבית חברו ונטל משם כלי קטן מלא שכר וקדש בו את האש' וכשבא בעה"ב אמר ליה למה לא נתת לה מזה השכר החריף שהוא יותר חשוב והרי הוא כמגלה דעתו שהוא מוחל לו אותה גזלה ואפי' הכי אמר רבא שאינ' מקודשת וכ"ש בכאן שלא נתרצה אח"כ בעל הטבעת ולא אמר כלום וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' אישות הנכנס לבית חבירו ולקח כלי או אוכל וכיוצא בהם וקדש בו את האשה ובא ב"ה וא"ל למה לא נתת דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא יתבייש והואיל וקדש בממון חברו שלא מדעת חברו הרי זה אינה מקודשת. ואע"פ שכתב אח"כ שאם קדשה בדבר שאין ב"ה מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז שהיא מקודשת מספק נראה דדוקא כשאומר לו אח"כ דברים הנראים שהוא מתרצ' בכך כגון למה לא נתת לה יותר או כיוצא בזה אבל בשתיקה אינה מקודשת כלל. ועוד שהרב ז"ל לא אמר כן אלא בתמרה ואגוז שאין בו ש"פ ואין בו דין גזלן כיוצא בזה אין החברי' מקפידים זה על זה ואע"פ שאין בו ש"פ היא מקודשת מספק שמא הו' שוה פרוטה במדי כדאית' בקדושין (י"ב ע"א) אבל בדבר שיש בו ש"פ ויש בו דין גזל אינה מקודשת כלל והכי מוכח בגמ' דאמרי' בפ' האיש מקדש (נ' ע"ב) דהמקדש בכלכלה של פירות שביעית והם גזל בידו שהיא מקודשת ואמרי' (שם נ"ב ע"א) טעמא משום דפירות שביעית הם הפקר ומשמע דבשאר שני שבוע כל שיש בו דין גזל אינה מקודשת. ואמרי' נמי התם (שם ע"ב) ההיא אתתא דהות קא משיא כרעה במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזא מחבריה שדי לה ואמר לה מקודשת לי אתו לקמיה דרבא אמר לית דחש לה להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים והרי זה מבואר ג"כ. והשלישי מפני שלא אמר בשעת הקדושין דברי' שהאש' מתקדשת בהם שכשאמר לו קדושין על בתך אינו מוכיח בדברי' אלו שהאשה הוא מקדש ודומה זה למי שנתן דינר לחבירו לקנות קרקע וא"ל המקבל כסף זה קנין על קרקעי דודאי לא קנה דבעינן שיאמר לו שדי מכור' לך שדי קנוי' לך כדאית' בפ"ק דקדושין (כ"ו ע"א) או מכרתי לך שדי כדאיתא בפרק השולח (מ' ע"ב ע"ש) אבל א"ל זה הכסף קנין על קרקעי או על קרקעו' אינו נקנה לו כ"ש באשה שאפי' אמר לה דברי' המוכיחי' קנין הקפיד' תורה בין שיאמר דברים שהוא קונה אותה לדברים שהוא מקנה עצמו לה כדאיתא בפ"ק דקדושין (ה' ע"ב) אמר לה הריני אישך הריני ארוסך הריני בעלך אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח ולא שיקח א"ע וכ"ש כשאין בדבריו משמעות כלל לא שיקח ולא שיקיח שאין כאן בית מיחוש: (הגה"ה אמ"ה משלטי הגבורי' וז"ל לשון ריא"ז ז"ל אע"פ שאין עדים חתומים בו וכו' ובסוף כתב ורז"ה אומר בפסקיו כהלכה ראשונה שהמקדש בשטר א"צ שיאמר בפיו הרי את מקודשת לי כדרך שאומרי' בקדושי כסף אלא אומר לה הרי זה קדושך כדרך שאומר לה בגט ה"ז גטך אבל בקדושי כסף צריך שיאמר לה בפיו הרי את מקודשת לי שבדבורו הוא מקדשה ע"י הכסף ואם אמר לה ה"ז לקדושך לא אמר כלום. ול"נ שאף בקדושי כסף אם אמר לה ה"ז לקדושך הרי זו מקודשת שהרי גלה דעתו שלשם קדושין הוא נותנו לה. וכבר ביארנו שאם הי' מדבר עמה על עסקי קדושיה אע"פ שנתן לה סתם ה"ז מקודש' עכ"ל והמעיין יעיין הרז"ה הוא מיקל יותר מהרב בעל התשוב' ז"ל וריא"ז הוא כדעתו עכ"ל של שלטי הגבורי' הרי"ף בפ"ק). ועוד דבעי' שיאמר לשון המוכיח להבא כדמוכח בפרק השולח (ל"ב ע"א) גבי ביטול גט ואיבעי' לן התם הרי הוא חרס מהו ואסיקנא דלישנ' דלהב' משמע כדאמרינן התם מ"ש מהרי הוא הקדש. ה"ה הפקר ולפום הכי נהגו לקדש בלשון זה הרי את מקודשת לי משום דלישנא דלהבא משמע אבל בלא הרי לא משמע להבא ודמי לחרס הוא כחרס הוא דלא אמר כלום והכא נמי שאמר קדושין הן לא אמר כלום כיון שלא אמר קדושין יהו או הרי הן קדושין.
ועוד שאפי' אמר הרי בתך מקודשת אינ' מקודשת כלל כיון שלא אמר לי דבעינן ידים המוכיחות כדאי' בפ"ק דקדושין (ה' ע"ב) ובפ"ק דנדרים (ה' ע"ב) וכן הסכימו האחרונים ז"ל שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר הרי את מקודשת לי אינה מקודשת אלא א"כ הי' מדבר עמה על עסקי קדושיה והרי זה ג"כ מבואר. (הגה"ה. אמ"ה יש להביא ראי' להרב ז"ל שהצריך לומר בלשון להבא מלשון התלמוד שאמר בכסף כיצד נתן לה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו' וכן כל הפוסקי' ז"ל הזכירו נוסח זה הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והטור ז"ל כלה כאחד הזכירו לשון זה בזה הנסח וא"ת (שיש) [שאין] לדייק מזה דבעי בלשון הרי את וכו' דכן בא לפיהם וה"ה אם (א') [לא] אמר בלשון הרי את וכו' ר"ל להבא אין קפידא בזה. וי"ל דדבריהם ז"ל הם דוקא דצ"ל על אותו סגנון דכן מצינו להרא"ש ז"ל שהביא ראיה לדבריו דצ"ל לי (הוא) בלשון ידים מוכיחות וראיה היא מלשון הגמ' והרי"ף והרמב"ם ז"ל שאמרו בכסף נותן לה וכו' ואומר הרי את מקודשת לי משמע דאי לא אמר לי אינה מקודשת וכן הר"ן ז"ל דייק הדיוק בעצמו דהוצרך בלשון ידים מוכיחות דאי לא אמר בלשון ידים מוכיחות אין קדושין כלל הכא נמי לענין זה אנו מדייקי' בדבריו דצ"ל בלשון דמשמע להבא ואם לא אמר לא היו קדושין כלל ע"כ וק"ל). הרי לך ג' דברי' מבוארי' לבטל קדושין אלו ואין כאן בית מיחוש. עוד יש בשאלה זו ענינים אחרים ואין להאריך בהם הא' ענין השכרו' וקי"ל בפ' הדר (ס"ה ע"א) דשכור שהגיע לשכרותו של לוט אין מקחו מקח. והשני ענין שתיק' דלאחר מתן מעות אי מהניא אם לאו. הג' אם יש טעות בקדושין מפני שהי' כסף סיגים. והד' ענין בגרותה שאע"פ שהיא גדולה בשנים צריך לבדוק בסימני' וכל אלו הענינים אין מוציאין מידי חשש ולפי שאינן ענין למעשה הזה שהרי מטעמי' אחרי' האישה אינה מקודשת אין להאריך בהם:
והנה ראוי ליסר זה המקדש ולהכותו מכת מרדו' מדרבנן מפני שקדש בלא שדוכין ואמרינן בפרק ר"ג דיבמות (נ"ב ע"א) ובפ"ק דקדושין (י"ב ע"ב) רב מינגד אמאן דמקדש בלא שדוכין. ואע"ג דנהרדעי פליגי ואמרי דרב לא מינגיד בהכי אין לסמוך עליהם שכן נהגו הגאוני' ז"ל לפסוק כלישנ' דגמ' ולא כלישנ' דאמוראי כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' ערבי פסחים ורב יוסף אית ליה הא דרב כדאמרי' התם שלח לי' נגדיא כרב ואצרכיה גטא כשמואל. וכן דר"י ס"ל דאכולה מנגד רב דלא כנהרדעי דהא שמתי' לההוא גברא דצערי' ואייתי ראי' מההיא דרב ומשמע דדבר פשוט הוא לכ"ע דהא דנהרדעי ליתא ואכולהו מינגד רב ואפי' מאן דמקדש בלא שדוכין וכיון שזה קדש בלא שדוכין עבר הא דרב ומנגדין לי' אלא שיש ללמד עליו זכות בזה כיון שאין הקדושין חלין כלל דרב לא מנגד אלא מאן דמקדש או קדושי ודאי או קדושי ספק כההוא דקדש בשוטית' דאסא ואמרינן נגדוה כרב ואצרכוה גטא כשמואל. אבל היכא דליכא קדושין כלל לא מצינו שינגד רב ומסתמא לא מנגדי ליה כיון דלא אהנו מעשיו אבל מ"מ אם יחזיק ברשעתו ויוצא לעז עליה או יערער על קדושיו ראו' להכותו ולנדותו ע"ז מפני שהוא מוציא שם רע על בתול' ישראל והנשארי' ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה לעשות בנות ישראל הפקר לקדשם דרך הפקר ודרך פריצות בלא שדוכין ובלא ברכ' כמנהג בנ"י הכשרי' וכשהוא מחזיק בדבריו הרי הוא מעיד ע"ע שהוא עובר על דברי חכמי' ופיו ענה בו וכה תאמרון אליו. אחר אשר עם מתפרצי' חלקך ועמהם רצת. עליך פרץ פרצת. כן משפטיך אתה חרצת.