שאלת ממני אודיעך דעתי במי שמת אחר הפסח אם יכולין לעורר עליו אפילו שהוא בתוך שלשים יום לשבועות כיון שהוא תוך שלשים למותו. ואת"ל אין עוררין עליו תוך שלשים למיתתו והוא בתוך ל' למועד מהו לעורר עליו:

תשובה תנן פ"ק דמועד קטן לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל ל' יום ואמרינן עלה בגמ' מאי שנא ל' יום א"ר כהנא ואמרי לה א"ר יהידא אמר רב מעשה באדם א' שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו וכו'. ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. מאי בינייהו א"ב דעביד בחנם לרב שרי ולשמואל אסור ופסקו הרמב"ם והראב"ד והרא"ש ורוב הפוסקים ז"ל כשמואל משום דסוגיית הירושלמי אתיא כוותיה דגרסינן התם איזהו עירור מזכירתו בין המתים איזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזהו ישן ואיזהו חדש תוך שלשים יום חדש ישן לאחר ל' יום לא תעורר לויתה כמה דתימא העתידים עורר לויתן והרי זה נראה כי הטעם הוא מפני צער המועד כשמואל וכן הוכיח הראב"ד ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שאין לנו להניח הכלל אשר בידינו דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי מפני שיטת הירושלמי שאפשר שנשנית לדעת שמואל. והרא"ש ז"ל הכריע כיון דאיכא בגמרא דילן תרי לישני חדא משום רב כהנא ואידך משמיה דרב כדאי הוא הירושלמי להוכיח דרב כהנא אמרה ולא רב ואין אנו סותרין הכלל אשר בידינו והלכתא כשמואל. ולפי שטה זו הדבר ברור דבנ"ד כל שהוא תוך ל' יום לרגל אסור אעפ"י שהוא תוך ל' למיתתו שהרי הדבר ידוע דבהגיע שלשים יום למיתתו ישתכח מן הלב וכשיכנס המועד לא יהיה עצב ואם יעורר עליו תוך ל' יום סמוך לרגל זוכרו כל שלשים ונמצא עצב במועד. אבל מת בתוך ל' לרגל מותר לסופדו אפילו סמוך לרגל דבלאו הכי נמי זוכר הוא את מתו. אבל אם מת בתוך שבעה לשלשים יום קודם הרגל כגון שמת ל"ה ימים קודם הרגל מותר לסופדו כל ז' אעפ"י שיש מקצת בתוך ל' סמוך לרגל. וטעמא דמלתא דשבעה תקינו רבנן להספד ולא חלקו באלו השבעה בין סמוך לרגל בין מופלג דכל שבעה לגבי הספד כיום המיתה דמי והיינו דתנן לא יעורר אדם על מתו וזה מעורר ועומד הוא דאי לא תימא הכי אפילו מת לו מה בתוך ל"ב ימים סמוך לרגל משנכנסו ל' יום לא יוכל להספידו לא מצינו מי שיאמר דבר זה. ויש בזה שטה אחרת כפי הכלל אשר בידינו לפסוק הלכתא כרב באיסורי ולפי דרך זה פסק הר"י ן' גיאת ז"ל דבזמן הזה מותר לעורר על מתו דליכא עולי רגלים. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה. ויש לתרץ לדעת הרב ז"ל דאה"נ דאיכא בינייהו בזמן הזה והך בעיא איצטריכא ליה לתלמודא דסד"א ספדן במגן מגן שוה וחיישינן דלמא תבקש אחר המעות ומתעקרא תקנתא דרבנן קמ"ל דלא חיישינן להכי ואי עביד בחנם שרי. והעלה הרמב"ן ז"ל לפי שטה זו דמשנה זו חתוכה שנינו לא יעורר אדם על מתו אי משום דכל דבר שבמנין אע"פ שבטלה דבר לא בטלה הגזרה עד שיהיה שם מנין אחר להתירו אי משום דלאו דווקא משום עליית הרגל אלא נמי משום שמחת הרגל שאדם מכניס ממון לצרכי הרגל ואתי לאמנועי משמחת הרגל. ולפי שטה זו לא חיישינן לדשמואל כלל וטעמא דמלתא דאדרבה כשהיא מעוררת על מתה והשלימה חפצה שמחה היא לאחר זמן וכן חלקו בתוספות וז"ל ונראה דהלכה כרב באיסורי ואפילו לשמואל י"ל דלא אסרינן אלא ע"י ספדנא אבל הוא עצמו שרי דיותר מתאפק מצערו ע"י צעקה וישמח לאחר זמן ע"כ. וכיון דלא חיישינן לדשמואל לא חיישינן לירושלמי דאתי כוותיה אלא ל"ש מת ישן ול"ש מת חדש אי עביד בחנם שרי ואי עביד בשכר תוך ל' אסור דחיישינן שמא יתבטל משמחת הרגל קודם שלשים יום מותר שהרי יש לו זמן לכנוס מעות אחרים לצורך הרגל. ולפי שטה זו יש ללמוד שאם הוא בתוך ל' יום למיתה אע"פ שהוא בתוך ל' יום סמוך לרגל מותר כיון שהוא בתוך ל' אין מתייאש מהספדו ומייחד מעות לצורך הספדן בלא מעות הוצאת הרגל ואע"פ שאמרו ז' להספד כל ל' יום נמי מספידין לחשובים ולגדולים כדאמרינן אל תספדוני יותר מל' יום וכן העלה הרמב"ן ז"ל בתורת האדם אלא שהוא ז"ל סובר דלשמואל נמי הדבר ברור שמספידין את המת כל ל' יום סמוך למיתתו אפילו שהוא בתוך שלשים יום סמוך לרגל שכתב תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל ל' יום מעוררתו הרי שמת מ' יום קודם הרגל למה יספידנו לאחר עשרה ימים אלא כל ל' יום למיתתו אינו בכלל גזרה ובהספד דכשעת מיתה דמי ע"כ. וא"ת א"כ אמאי דחינן הירושלמי לימא דה"פ תוך ל' יום למיתתו הוי חדש ישן לאחר ל' יום למיתתו ומאי מוכחינן מינה דאתיא כשמואל אפילו כרב נמי אתיא. הא ל"ק דקתני סיפא לא תעורר אשה לויתה כמה דתימא העתידין לעורר לויתן והא משמע בהדיא דטעמא הוי משום צערא ומ"מ שאר הפוסקים חלוקים עליו בזה שאם מת לו מת בתוך מ' לרגל לא יספדנו לאחר עשרה וכיון שכן נסתלקה הראיה שהביא ז"ל מסברת שמואל ואפילו לדעת רב צ"ל שהם סבורים שאפי' בתוך ל' למיתתו לא יספדנו לפי שאחר ז' שהוא זמן מספד כל אדם מתיאש מהספדו ואינו מייחד מעות לספדן. ואיתא לדרב תדע דהא לא אשכח תלמודא בינייהו אלא דעביד בחנם ואי איתא לימא איכא בינייהו תוך ל' למיתתו אלא משמע דבכל גוונא בתוך ל' לרגל אסור לכ"ע וליכא בינייהו אלא היכא דעביד בחנם ופסקו כשמואל דאסר משום צערא וגם הרמב"ן ז"ל לא אמרה אלא כמדומה בעיני ועיין בתורת האדם בענין ההספד והוא ז"ל סובר שדעת הריא"ף ז"ל לפסוק הלכה כרב ואפשר דנפקא ליה מדכתב מחלוקת דרב ושמואל ולא כתב הירושלמי לא פסק בהדיא כשמואל משמע דסומך על הכלל המסור בידינו דהלכתא כרב באיסורי אבל אין זה הכרח גמור שהוא ז"ל נקיט לישנא דרב כהנא ולא נקט לה משמיה דרב ומשום הכי לא הוצרך לפסוק הלכה כשמואל בהדיא דלגבי רב כהנא הלכתא כשמואל דרבן של כל בני הגולה הוא והשתא הוי דעתו ז"ל כדעת הרמב"ם והרא"ש והראב"ד ז"ל ואפילו לדעת הרמב"ן ז"ל יש לנו לפסוק כהרמב"ם דאתריה דמר הוא. ולפי עניות דעתי אינו חולק אע"פ שאיני כדאי לחלוק מ"מ אני מסכים הסברות. הילכך בנ"ד אם הוא בתוך שלשים לרגל והוא לאחר ז' למיתתו אסור לא שנא בשכר ל"ש בחנם. ואם הוא קודם ל' לרגל אפילו שהיא שנה למיתתו מותר. והנראה לע"ד כתבתי: