שו"ת רדב"ז/תתקפב
מעשה בראובן שקפץ ונדר בנזירות שמשון שאם אשתו תמחול לו כתובתה שיתן לה גיטה ויגרש אותה ובא לגרשה כדי שלא יהיה נזיר שמשון ואינו מגרש אותה אלא מכח נזירות ואחר שגירש היה דעתו לחזור ולקדש אותה מיד והיא לא היתה רוצה לחזור ולהתקדש לו ואמרו לה העומדים התקדש לו והוא יחזור ויגרש אותך שאין קדושין הללו אלא מפני שהגט הראשון הוא גט מעושה אלא שגירש כדי לקיים נזירתו והיא קבלה הקדושין בשתיקה בלא שום תנאי ואחר שקדשה לא רצה לגרשה וכיון ששמעה היא שאינו רוצה לגרשה השליכה המעות של הקדושין מידה. ועתה יורה רבינו אם הנזירות חל כיון שלא כפל תנאו וגם לא הוציאו בלשון נדר ואם המגרש את אשתו משום שבועתו או נדרו נקרא גט מעושה. ואם הקדושין השניים היו קדושי טעות או לא. ואם תמצא לומר שהגט מעושה אם יצא ידי נדרו כיון שאסורה להנשא ואינה מגורשת:
תשובה מה שכתבת כיון שלא כפל תנאו אינו ענין לשאלה כלל דאדרבה מפני שלא כפל תנאו היה לנו לומר התנאי בטל והמעשה קיים. אבל קושטא דמלתא הוא דלענין נדרים והקדשות וחרמים לא בעינן תנאי כפול כלל וטעמא דמסתבר הוא שהרי לא רצה להיות נזיר או להקדיש או להחרים אלא על תנאי זה. ואם מפני שהוציאו בלשון שבועה ואיתא בירושלמי נדר שהוציאו בלשון שבועה ושבועה שהוציאה בלשון נדר אינו כלום. צריך שתדע שאין הדברים אמורים אלא בנדר ושבועה אבל בנזירות בין שהוציאו בלשון נדר בין שהוציאו בלשון שבועה חייל לכ"ע וטעמא דמלתא דנזירות יש בו דבר דהוי איסור חפצא עליה בשבועה והם הטומאה והתגלחת ויש בו דבר דהוי אתסר נפשיה מן חפצא והיינו היין ומש"ה חייל בשתי הלשונות. ועוד שאעפ"י שהרא"ש ז"ל הסכים בזה הירושלמי הרמב"ן ורבים חלוקים עליו ואומרים דחייל דלא גרע מידות. ועוד דאפי' הרא"ש מודה דצריך התרה מיהא דרבנן ובנ"ד דהוי נזירות שמשון לא שייך התרה. ותו דכבר נהגו כל העולם להוציא הנדר בלשון שבועה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכבר הארכתי בתשובה לשאלוניקי על מעשה שהיה:
ולענין הנשבע לגרש את אשתו כתבו בשם רבינו פרץ ז"ל ואם נשבע איש ליתן גט צריך להתיר לו קודם שיתן שלא יהא דומה לאונס אך עירבון יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס עכ"ל. וכתוב בהגה"ה ובס' אבן העזר הרי שאינו אונס גמור אלא שדומה לאונס ומודה הרב ז"ל שאם גירש ולא התירו לו הוי גט. וטעמא דמלתא דאונס שאדם מביא על עצמו לא הוי אונס שהרי בשעה שנשבע לגרש מדעתו נשבע וגם עתה שרוצה לגרש ולקיים שבועתו מדעתו הוא. וא"ת בשלמא שאר נדרים ושבועה איתיה בשאלה וכיון דלא שאיל אנדריה ודאי גמר ומקדש בלי אונס. אבל נזירות שמשון דליתיה בשאלה הוי אונס כדי שלא יהא נזיר. שתי תשובות בדבר חדא דאדרבה ממקום שבאת הואיל וידע בנזירות שמשון ליתיה בשאלה וגמר ונדר לגרש דעתו לגרש לגמרי ואע"ג דהשתא מתחרט על נדרו לאו אונס הוא דידע שפיר דלא תועיל חרטתו. ועוד בשלמא הנשבע לגרש לא מצי לקיים שבועתו אלא בכך אבל הנודר בנזירות לא יגרש ויהיה נזיר וכיון שרוצה לגרש משמע שאינו אנוס. ואיני סומך על טעם זה להתיר לגרש לכתחלה בלא התרת השבועה וכך אנו נוהגים להתיר למגרש אפי' מן הספק ולגבי נזירות שמשון דאי אפשר בהתרה מגרש וחוזר ומקדש אם רוצה יקיים ואם לאו חוזר ומגרש והשתא ליכא למיחש למידי דאי משום נזירתו כבר יצא ידי חובתו בגירושין הראשונים דהא מגורשת היא בדיעבד דאע"ג דדומה קצת לאונס לא הוי אונס גמור ואי משום דדמי לאונס ואין ראוי להתיר לגרש לכתחלה הרי חזר וקדשה וגרשה מדעתו ולא מכח נזירתו ואם לא חזר וקדשה וגירשה גירושין שניים מותרת להנשא לכתחלה לאחר ע"י גט הראשון. ואי לא מסתפינא שכבר הורה זקן הוה אמינא דלא צריך התרה אפי' לכתחלה שהרי כל הראשונים לא הזכירו חומרא זו אלא אדרבה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' גרושין וז"ל ולמה לא ביטל גט זה שהרי הוא אונס וכו' שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון שהוכה עד שמכר או עד שנתן ע"כ. ובנ"ד הרי מחוייב מן התורה לקיים שבועתו דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו ואין זה אונס. ותו דאין אדם לוחץ ודוחק אותו אלא הוא דוחק את עצמו ולא הוי אונס. ונ"ל שגם הרב רבינו פרץ ז"ל לא אמרה אלא משום חומרות גטין כשאר חומרות שנהגו הראשונים ואינם לעכב הא למדת שאין הגט מעושה ופשיטא דיצא ידי נזירתו. ומשנה שלימה שנינו בפ' השולח א"ר יוסי בר יהודה מעשה בצידון באחד שאמר לאשתו קונם שאני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם ולא מצינו ולא ראינו לאחד מן המפרשים שיאמר שצריך להתיר נדרו קודם שיגרש שלא יהיה הגט מעושה:
ולענין אם הקדושין השניים הוו קדושי טעות או לא. הדבר ברור דלא הוו קדושי טעות. חדא שהרי המקדש לא אמר כלום אלא העומדים שם אמרו התקדשי לו ואח"כ הוא יגרש אותך וכל תנאי שאינו מן האיש או מן האשה אינו תנאי. ועוד שלא היה שם תנאי מפורש וכי תימא שהיה בלבה דברים שבלב אינם דברי'. ועוד כיון שקבלה הקדושין בשתיקה אע"פ שהיה שם תנאי מפורש כיון שלא הוזכר בשעת הקדושין לאו תנאי הוא דדילמא הדרי בהו ורצו לגמור הדבר בלא תנאי. ועוד אפי' היה שם תנאו מפורש כיון שלא היה בעל מנת ולא מעכשיו היה צריך לכפול תנאו ככל משפטי התנאים. וכיון שלא היה כמשפטי התנאים התנאי בטל והמעשה קיים וכל אלו הדברים פשוטים הזכירום המפרשים. אבל מה שיש להסתפק אם אמר התקדשי לי בזה התנאי שאגרשך אם הם קדושי תנאי או לא והיכא דלא אמר לה על מנת אלא אם אגרשך הדבר ברור שהתנאי מכחיש את המעשה דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל והמעשה קיים והכי איתא בפ' מי שאחזו עלה דמתניתין ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזרי לי את הנייר מגורשת וקס"ד דאתיא כרבנן דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואסקה רב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וטעמא דמסתבר הוא דאם לא קיים תנאו אין המעשה כלום ובשעה שהוא מקיים תנאו שמחזרת את הנייר אין בידה כלום שהרי התנאי סותר המעשה. בנ"ד נמי אין הקידושין חלין אלא בשעה שיגרשנה ובאותה שעה נתבטלו הקדושין וכל תנאי שבא לסתור ולבטל גוף המעשה לאו כלום הוא והמעשה קיים וכן כתבו התוספות ורש"י ז"ל כן נראה מדבריו. וא"ת הרי הרמב"ם ז"ל כשכתב משפטי התנאים לא כתב דבעינן מעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כבר הקשו עליו ז"ל קושיא זו ותירץ בעל מגיד משנה דהאי סוגייא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי דעביד אוקמתא אחריתי התם משמע מדבריו שהרב ז"ל ס"ל דלא בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ורב אשי חולק על רב אדא בר אהבה וקשיא לי טובא דא"כ הוי חולק על כל הפוסקים. ותו דקא תלי ביה בוקי סריקי דהוי הלכתא בלא טעמא דכיון שהתנאי סותר את המעשה בשעת קיומו אין זה תנאי. ועוד דפשטא דסוגיא משמע דלא פליג על אוקמתא דרב אדא בר אהבה כי היכי דלא פליג אאוקמתא דאביי ואאוקמתא דרבא. אלא נ"ל כפשטא דמלתא דרב אשי בא לבטל מאי דקס"ד דאתיא ברייתא כרבנן ומש"ה דחקו לאוקמה כהני אוקמתיה אלא מתניתא רבי היא דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ואפי' שלא יהיו בתנאי כל משפטי התנאי הויא מגורשת כשתקיים תנאה וכ"כ רש"י ז"ל רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואשתכח דבשעת גירושין נקיט לגט ולאחר זמן היא מחזרת ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן כתבו התוספות אבל לא פליג רב אשי אדינא דרב אדא בר אהבה דאם לא אמר על מנת ולא מעכשיו אלא בתנאי דאם בעינא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ומה שהשמיטו הרמב"ם ז"ל נ"ל מפני שהוא דבר פשוט דכיון דבא לסתור את המעשה לאו כלום הוא. ותו דלא נפקא מינה מידי שאפילו קיים התנאי אין כאן מעשה וכן אם לא קיים התנאי אין כאן מעשה שהרי לא חל המעשה אלא בשעת קיום התנאי. אבל אם אמר לה ע"מ שאגרשך או מעכשיו הוי קדושין גמורים על תנאי ואם קיים תנאו וגרשה הוו קדושין למפרע ונפקא מינה לבא עליה בין קדושין לגרושין כההיא דאתרוג זה נתן במתנה ע"מ שתחזירהו לי אם החזירו יצא ואם לא החזירו לא יצא וזו היא דעת רוב המפרשים ז"ל. אבל הר"ן ז"ל יש לו שטה אחרת דס"ל דאפילו למאן דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והאומר מעכשיו גם כן בעי כל משפטי התנאים דרב אשי בעי לאוקמא אפילו כרבנן ומיהו מודה הוא דמתוקמא שפיר כר"מ ודר"מ עדיפא מדרבנן דאלו לרבנן אינה מגורשת אלא א"כ תקיים תנאה ולר' מאיר מגורשת מיד מטעמיה דרב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דאפילו ס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי בעי נמי כל חזוקי התנאים ואי לאו אינו מבטל המעשה וק"ו הדברים השתא ומה אפילו במעשה שאינו חל מעכשיו דלא אלים ס"ל לר"מ שאין תנאי מבטלו אלא א"כ נתחזק התנאי בכל חזוקי התנאים כ"ש במעשה שהוא במעכשיו דאלים שאין תנאי מבטלו אלא א"כ נתחזק התנאי כהלכתו והביא לזה ראייות עיין בפי' ההלכות פ' מי שאחזו. הילכך בנ"ד אפילו אמר לה ע"מ שאגרשך אין התנאי כלום והמעשה קיים לפי שטת הר"ן ז"ל. ובמעשה אשר שאלת מקודשת גמורה היא לדעת כ"ע ואין כאן קדושי טעות ואם בא לכונסה אינה צריכה קדושין אחרים. והנראה לע"ד כתבתי: