שו"ת רדב"ז/תתקעט
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו העולם להתרפאות בבשר המת הנקרא מומ"יא ושלא במקום סכנה ובדרך הנאתו ולא עוד אלא שמסתחרין בו ונושאין ונותנין בו והוא מאיסורי הנאה דקייל"ן דבשר המת אסור בהנאה דכתיב ותמת שם מרים:
תשובה איסור אכילה לא הוצרכת לשאול דודאי מותר באכילה שהרי נשתנה צורתו וחזר להיות עפר בעלמא וכ"ש ע"י סמים שהרי המומי"א היא בשר החנוטין שחונטין אותם בכמה מיני סמים כדי להעמיד צורתו וגופו וחזר להיות כעין זפת ואין בו איסור אכילה כאשר כתבתי על ענין המוס"ק והתריא"ק אבל לענין איסור הנאה ודאי לא סגי האי טעמא להתיר הנאתו דהא חמץ שחרכו לאחר זמן איסורו איסור הנאה ליהנות בפחמין שלו כדאיתא בפ' כל שעה. ותו דקייל"ן כל הנקברין אפרן אסור בהנאה ולפיכך נ"ל שסמכו להתרפאות בו אפי' שלא במקום סכנה מפני שהוא שלא כדרך הנאתו ולא מבעיא לעשות ממנו תחבושת דודאי הוי שלא כדרך הנאתו אלא אפילו לאוכלו או לשתותו הוי שלא כדרך הנאתו שהרי סמים מעורבין בו ואדרבה אין נהנה מהבשר עצמו מפני הבשר אלא מפני הסמים אשר עמו תדע שהרי בשר שאר המתים שאינם חנוטין אינם מועילין כלל. וגדולה מזו אמרינן בגמ' מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמרי רבנן בשעת סכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל אשתא צמירתי כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי ה"ק ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא ופירשו שלא כדרך הנאתן שהרי פסולת הזתים מעורב בשמן והוי שלא כדרך הנאתו והשתא ומה אם מפני שהפסולת מעורב בשמן הוי שלא כדרך הנאתו כ"ש הכא שסמים מעורבים עם בשר המת ואדרבה הסמים עיקר כמו שכתבתי. וקייל"ן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן בר מכלאי הכרם ובשר בחלב שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בה אכילה הילכך אין מתרפאין מהם כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסרי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאין בהם שלא במקום סכנה וא"ת עובדא דרבינא הוה שאיף אבל דרך אכילה לעולם אימא לך דלא שרי הא ל"ק דלא מפלגינן בין איסור הנאה דרך אכילה לשאר הנאה אלא כשהוא דרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן בכל גוונא שרי. וכן משמע בהדיא מההיא עובדא. וכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל ראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בח"ל אפילו בחולי שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם אלא במקום סכנה. ואני אומר שאם באנו לחלק אפשר שאין מתרפאין אף באיסור הנאות של דבריהם כדרך הנאתן דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורי של דבריהם כדרך הנאתן עכ"ל הרי לך בהדיא דלא חלקו אפילו באיסורי תורה בין אכילה לשאר הנאות כיון שהוא שלא כדרך הנאתו אבל כדרך הנאתו יש לחלק אפילו באיסורי דרבנן אבל נ"ל שדעת הר"ן ז"ל להקל באיסורי דרבנן אפי' בדרך אכילה שכתב שאם באנו לחלק משמע שהוא ז"ל אין דעתו לחלק ובנ"ד לכ"ע כיון שהוא שלא כדרך הנאתו מותר אפילו דרך אכילה אפילו בחולי שאין בו סכנה. וזה הטעם אינו מספיק למה שנושאין ונותנין בה כיון דאסור בהנאה וצ"ל שאין אסור בהנאה אלא מתי ישראל שכן ראיתי בתוס' פ"ק דב"ק וטעמא משום דילפינן מותמת שם מרים דאי לא תימא הכי בית הקברות של עכו"ם ג"כ יהיו אסורין בהנאה ולא יהיו מרעין בהם בהמות וכיוצא בזה לא מצינו וכתיב אשר בשר חמורים בשרם. הא למדת דמותר להתרפאות במומיא אפילו בדרך אכילה אפילו בחולי שאין בו סכנה ומותר לישא וליתן בו לעשות בו סחורה ומותר ליהנות בקברי העכו"ם ובתכריכיו ומיהו מטמאין במגע ובמשא ובטומאת אהל איכא פלוגתא והרמב"ם ז"ל ס"ל דאין מטמאין באהל ומזה הטעם ניחא שיהיה דרך הנאתו מותר שאין בו איסור הנאה דאי לטעמא קמא ק"ק שהרי התריא"ק דבנים אחרים מעורבין בו ואפ"ה אסור לאוכלו בפסח מפני החמץ שיש בו וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בהל' חמץ ומצה ואפשר לתרץ שלא אסר את התריא"ק אלא לבריא אבל לחולה אפילו שאין בו סכנה מותר כיון שהוא שלא כדרך הנאתו שהרי מעורב עמו דברים מרים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך ואכלן כשהם מרים פטור ע"כ ואם הוא חולה מותר כיון שאין איסורו אלא מדרבנן. ולנ"ד לא נפקא מינה מידי שהמומיא מותר בהנאה היא שהרי מתי עכו"ם מזמן הגפטיים ואם מפני איסור עשה שיש בבשר מהלכי שתים כבר נפסדה צורתו ואין הכלב אוכל אותו וחזר להיות כעפרא דארעא ומותר. והנראה לעד"כ:
ותו דקייל"ן כל הנקברין אפרן אסור בהנאה ולפיכך נ"ל שסמכו להתרפאות בו אפי' שלא במקום סכנה מפני שהוא שלא כדרך הנאתו ולא מבעיא לעשות ממנו תחבושת דודאי הוי שלא כדרך הנאתו אלא אפילו לאוכלו או לשתותו הוי שלא כדרך הנאתו שהרי סמים מעורבין בו ואדרבה אין נהנה מהבשר עצמו מפני הבשר אלא מפני הסמים אשר עמו תדע שהרי בשר שאר המתים שאינם חנוטין אינם מועילין כלל.
וגדולה מזו אמרינן בגמ' מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמרי רבנן בשעת סכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל אשתא צמירתי כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי ה"ק ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא ...
ופירשו שלא כדרך הנאתן שהרי פסולת הזתים מעורב בשמן והוי שלא כדרך הנאתו והשתא ומה אם מפני שהפסולת מעורב בשמן הוי שלא כדרך הנאתו כ"ש הכא שסמים מעורבים עם בשר המת ואדרבה הסמים עיקר כמו שכתבתי. וקייל"ן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן בר מכלאי הכרם ובשר בחלב שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בה אכילה הילכך אין מתרפאין מהם כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסרי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאין בהם שלא במקום סכנה וא"ת עובדא דרבינא הוה שאיף אבל דרך אכילה לעולם אימא לך דלא שרי הא ל"ק דלא מפלגינן בין איסור הנאה דרך אכילה לשאר הנאה אלא כשהוא דרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן בכל גוונא שרי. וכן משמע בהדיא מההיא עובדא.
וכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל ראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בח"ל אפילו בחולי שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם אלא במקום סכנה. ואני אומר שאם באנו לחלק אפשר שאין מתרפאין אף באיסור הנאות של דבריהם כדרך הנאתן דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורי של דבריהם כדרך הנאתן עכ"ל הרי לך בהדיא דלא חלקו אפילו באיסורי תורה בין אכילה לשאר הנאות כיון שהוא שלא כדרך הנאתו אבל כדרך הנאתו יש לחלק אפילו באיסורי דרבנן אבל נ"ל שדעת הר"ן ז"ל להקל באיסורי דרבנן אפי' בדרך אכילה שכתב שאם באנו לחלק משמע שהוא ז"ל אין דעתו לחלק ובנ"ד לכ"ע כיון שהוא שלא כדרך הנאתו מותר אפילו דרך אכילה אפילו בחולי שאין בו סכנה.
וזה הטעם אינו מספיק למה שנושאין ונותנין בה כיון דאסור בהנאה וצ"ל שאין אסור בהנאה אלא מתי ישראל שכן ראיתי בתוס' פ"ק דב"ק
וטעמא משום דילפינן מותמת שם מרים דאי לא תימא הכי בית הקברות של עכו"ם ג"כ יהיו אסורין בהנאה ולא יהיו מרעין בהם בהמות וכיוצא בזה לא מצינו וכתיב אשר בשר חמורים בשרם. הא למדת דמותר להתרפאות במומיא אפילו בדרך אכילה אפילו בחולי שאין בו סכנה ומותר לישא וליתן בו לעשות בו סחורה ומותר ליהנות בקברי העכו"ם ובתכריכיו ומיהו מטמאין במגע ובמשא ובטומאת אהל איכא פלוגתא והרמב"ם ז"ל ס"ל דאין מטמאין באהל
ומזה הטעם ניחא שיהיה דרך הנאתו מותר שאין בו איסור הנאה דאי לטעמא קמא ק"ק שהרי התריא"ק דבנים אחרים מעורבין בו ואפ"ה אסור לאוכלו בפסח מפני החמץ שיש בו וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בהל' חמץ ומצה ואפשר לתרץ שלא אסר את התריא"ק אלא לבריא אבל לחולה אפילו שאין בו סכנה מותר כיון שהוא שלא כדרך הנאתו שהרי מעורב עמו דברים מרים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך ואכלן כשהם מרים פטור ע"כ ואם הוא חולה מותר כיון שאין איסורו אלא מדרבנן. ...
ולנ"ד לא נפקא מינה מידי שהמומיא מותר בהנאה היא שהרי מתי עכו"ם מזמן הגפטיים ואם מפני איסור עשה שיש בבשר מהלכי שתים כבר נפסדה צורתו ואין הכלב אוכל אותו וחזר להיות כעפרא דארעא ומותר. ...
והנראה לעד"כ: