מעשה בראובן שגירש את אשתו ובתוך שלשה חדשים חלה ונטה למות ונכנסה אשתו הגרושה אצלו בעודו חולה וכבד חליו ונתיחדה עמו בעדים ומת מתוך אותו חולי אחר ג' ימים ואין לו בנים ויש לו אח אם צריכה ממנו חליצה. יורנו רבינו ושכרו כפול. ועוד יש לו משודכת אשה אחרת וגם זו נתייחדה עמו בעדים אם צריכה גם זו חליצה או לא:

תשובה צריך שתדע כי הייחוד אשר אנו חוששין לו שמא בעל לשם קדושין צריך שיהיו בו תנאים הרבה. א' שיהיה כדי שיעור ביאה. ב' שלא יהיה שם אדם אפילו עבד אפי' שפחה חוץ משפחה דידה. ג' שיהיו העדים רואים אותו כאחת. ד' שיהיו יודעים שיש עדים רואים אותו. ואחר שיתקיימו כל התנאים הללו הוי יחוד וחיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני מספק. ולענין עיקר הדין אי חיישינן בנ"ד או לא אם אפשר לכופו לחלוץ או להטעותו מוטב משום לזות שפתים. אבל אם אין יכולין לכופו אין כאן בית מיחוש מכמה טעמים ומותרת להנשא לכתחלה. חדא דעיקר הדין תלוי במחלוקת דגרסינן בפ' הזורק אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בראוה שנבעלה וכו' אבל לא ראוה שנבעלה ד"ה אינה צריכה גט משני ואיכא כמה גאוני עולם דפסקו כי האי לישנא. אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו כאידך לישנא דר' יוחנן דצריכה ממנו גט שני. ותו דגרסינן בירושלמי גבי לנה עמו בפונדקית א"ר מונא ב"ש כטעמייהו דאמרי אדם פוטר את אשתו בגט ישן ואמרי אינה צריכה גט שני וב"ה סברי טעמייהו דאסרי ואמרי צריכה גט שני. אמר ר' יוסי בר בון ב"ש כדעתייהו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר אינון אמרי מזוהמת היא בפניו ואינו חשוד עליה לפיכך אינה צריכה גט שני וב"ה דאמרי הקדיחה תבשילו אינון דאמרי אינה מזוהמת לפיכך חשוד עליה וצריכה גט שני. ולפי גמרא דבני מערבא לב"ה דאמרי צריכה גט שני לכתחלה הוא ואם נתגרשה והלך בעלה למדה"י אחר שלנה עמו בפונדקי תנשא לכתחלה כדין גט ישן. ואיכא מרבוותא קמאי דאמר המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כגון שכתבו ועדיין לא נתנו וטעמא משום גט ישן ולא משום קדושין ולא בריר. וגמרא דילן מסתברא דאזלא כטעמא דר' יוסי בר בון ולא משום גט ישן עכ"ל העטור וכתוב במרדכי. הרי לך בהדיא דאיכא מרבוותא קמאי דלא חשו לקדושין כלל. וגם לפי דעת הירושלמי נדון דידן דומה למהלך בעלה למד"ה שהרי הלך לבית עולמו והיבם אינה רוצה לחלוץ וליבם אין יכול שהיא גרושת אחיו. ותו דאפילו לדעת המחמירין בשלמא גבי אשת איש דחמירא הצריכו גט שני מספק שמא בעל לשם קדושין אבל גבי יבמה לשוק דאיסור לאו הוא לא מחמרינן כולי האי. ותו כיון שהוכחה בדבר ומיד כבד עליו החולי לא היה בו כח לבעול שכבר היה קרוב לגוסס. ותו שכבר נטרף דעתו ולא היה בו דעת לבעול לשם קדושין. ותו כיון שגירש את זו ושידך אחרת רגלים לדבר שאין חפץ בה עוד ולא בעל לשם קדושין. כללא דמלתא דבהצטרפות כל הטעמים הנ"ל אין כאן בית מיחוש כלל ואם לא ירצה לחלוץ או שלא יוכלו להטעותו תנשא לכתחלה:

ולענין המשודכת ודאי דליכא למיחש למידי מכל הני דאמרן לעיל ותו דאפי' בעלמא לא חיישינן דאפי' בארוסתו אמרו המפרשים דלא חיישינן שהרי אין לבו גם בה ואעפ"י שכתבו דהיכא דגייסי אהדדי חיישינן הנ"מ בארוסתו דאית בה תרתי ארוסה ולבו גס בה אבל משודכת אפילו גס בה לא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והבו דלא לוסיף עלה. ואעפ"י שדבר ברור הוא אכתוב לך לשון ריב"ש ז"ל בתשובה. ששאלו ממנו על מי ששדך אשה ונתן לה בגדי פשתן ומשי ועמד עמה בחצר וגם נתייחד עמה בעדים וכל זה היה מפורסם באותו מקום ומשמע מתוך השאלה דהוו גייסי אהדדי. והוא השיב וז"ל ומה שטענת מן הייחוד שהיה לשם קדושין גם לזה אין חוששין דלא אמרינן הן הן עידי היחוד הן הן עידי ביאה אלא במגרש את אשתו מן הנשואין מפני שלבו גס בה אז היחוד ראיה מכיון שנתייחד עמה חוששין שמא לשם קדושין החזירה ובעל אבל מן הארוסין שאין לבו גס בה אין היחוד ראיה שבעל כמו ששנינו בפרק הזורק מודים שאם נתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ואעפ"י שהמקדש בביאה אין צריך שיראו העדים הביאה רק היחוד בלבד אעפ"י שאין לבו גס בה התם הוא שאומר בפני עדים התקדשי לי בביאה ושניהם נסמכים בזה והם מתייחדים בפני העדים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מהלכות אישות אבל בלא אמירה ומתייחד עם האשה אין אומרים שבא עליה. הרי לך בהדיא דאפילו במשודכת לא אמרינן שמא בא עליה לשם קדושין ואפי' לדעת כל הגאונים לא חיישינן לה. ומסתברא לי שאם היה מחזר לקדשה כגון שקרוביה היו נשמטין מלתתה לו ונתייחד עמה בעדים חיישינן לה להצריכה גט ואם מת ולא נתן לה גט ואין לו בנים מותרת לאחיו ממה נפשך דאנן סהדי דכל טצדקי דאית ליה עביד כי היכי דלא לפקוה מיניה. אבל היכא דיש עדים שבא עליה והיא משודכת לו וגייסי אהדדי בזה יש סברא להחמיר כדעת הגאונים אבל אין אנו צריכין עתה לזה ולפיכך לא הארכתי בו. ואם תקשה עלי כיון דאיכא כל הני טעמי למה אתה מצריכה חליצה כלל. לפי שראיתי שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ומיהו אפילו משום קדושין היה נראה דליכא הכא חדא דלמי שהוא גוסס היה נראה שאין לחוש וכמו שאמרת דאפילו לבעול אין פנאי אלא בירושלמי אמרו בפ' מי שאחזו תני אף המסוכן א"ר יעקב בר אחא מעשה היה כיון שבעל מת עד כאן. ומיהו הוא ז"ל כיון דרויחא ליה מלתא והיו לו טעמים אחרים להתיר לא רצה לסמוך על טעם זה מפני הירושלמי. ושמא אם לא היה לו טעם אחר היה מתיר מזה הטעם דטעם גדול הוא דמי שהוא מטורף בדעתו מחמת שכבד עליו חליו והוא גוסס אין לו דעת לבעול ולבעול לשם קדושין ולא סמכינין על הירושלמי כיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו. וגם בעלי ההלכות לא כתבוהו משמע דס"ל דלאו הלכתא היא והמעשה אין מביאין ראיה ממנו דאין מביאין ראיה ממעשה שוטים וכ"ש שגם אני לא התרתי אלא בהצטרפות הטעמים הנ"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ומה שאמרת שנתייחדו יום ולילה לא ידעתי אם הכוונה לומר שלנה עמו בביתו או בביתה בלילה בייחוד שאם אין הכוונה לומר אלא שאכלו ביחד ולא לנה עמו אין כאן חשש אבל אם לנה עמו ונתיחדה בלילה ובפני עדים כיון דגייסי אהדדי יש חשש ועכ"ז כל שלא ראוה שנבעלה אין חוששין לקדושין שלא כל המתייחד עם אשה בעלמא בועל וא"ת שבעל לא נתכוון אלא לזנות ע"כ. והשאלה היתה בראובן ששדך והרי זה כמו שכתבנו. והנראה לע"ד כתבתי: