שו"ת רדב"ז/תתקלט
מעשה בראובן שחלה והכביד עליו החולי ונכנס שמעון אצלו ועשה עמו חשבון כל מה שנשא ונתן עמו ונשאר ראובן חייב לשמעון כך וכך ויצא שמעון ושלח לראובן שני עדים שיעידו עליו והלך ושאלוהו איך יצא חשבונך עם שמעון ואמר אמת הוא שאני חייב לו כך וכך שכן עלה בחשבון ועמד ראובן כמו ח' ימים ומת והניח יתומים קטנים ובא הדבר לפני אחד מהחכמים והעמיד להם אפטרופוס לחייבם וקבל את העדים והוציא הממון מהיתומים ונתן לשמעון ורצית לדעת אם יפה דן או לא:
תשובה נפלאתי על זה הפלא ופלא אשר אבדה חכמת חכמינו ובינת נבוניו נסתתרה והא תלמוד ערוך הוא אין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדילו אלא א"כ רבית אוכלת בהם או לכתובת אשה משום חינא וכתבוה כל בעלי ההלכות והפוסקים לא נעדר מהם איש והוסיפו עליה או שלא הגיע זמן הפרעון דלא עביד אינש דפרע גו זמניה או שצוה ואמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו או דמת בשמתיה. אבל בנדון אשר שאלת לא היה אחד מכל אלה ומאן לימא לן דלא פרע ליה בתוך ח' ימים ואפילו מלוה בשטר אמרינן כ"ש במלוה ע"פ כיון שהובררה וידע כמה הוא כי לפרעון עומד. ואני לא אחשוב ששום פותח ספר יטעה בזה ואם כך היה הוי טועה בדבר משנה וחוזר ואם אי אפשר לחזור הדין אם נשא ונתן ביד חייב לשלם מדין מזיק ממונו של חבירו והיתומים לא קבלוהו עליהם שהרי קטנים הם ואם לא נשא ונתן ביד חייב בדיני שמים וה' יריב ריבם וגו'. אח"כ חקרתי על הדבר ואמרו לי שבשעה שהודה ראובן בפני עדים שחייב לשמעון כך וכך אמר הנה לוי חייב לי ממון יקח שמעון מעותיו מלוי אמרתי שמא טענה זו טענו לפני החכם ההוא וחשב לדמותה לההיא דלא הגיע זמן הפרעון דכיון שהמחה את שמעון אצל לוי ודאי לא פרע לו וכיון שלוי מודה שלא נתן דבר לשמעון חוזר ותובע מראובן ודאי אם כך היה טעה בשיקול הדעת ואפיק ממונא דיתמי באומדנא דלא מוכח דבשלמא אם היו שלשתן במעמד איכא למימר נסתלק ראובן ואין לשמעון עליו כלום אבל כיון ששמעון ולוי לא היו במעמד ידע ראובן ודאי שאין המחאה זו כלום ושלא סמכא דעתו של שמעון וכ"ש שלא שמע אותה ואיכא למימר שלח לו מעותיו ממקום אחר והרי אלו היה ראובן קיים ורצה לטעון פרעתי נאמן בכה"ג ואנן נמי טענינן ליתמי מאי דהוה מצי אבוהון למטען וטענה דשכיחא שהרי סתם חוב וכ"ש מו"מ של כסף וזהב לפרעון מיד עומד וכ"ש ביתומים קטנים דאין נפרעין מהם שום שטר חוב עד שיגדילו וא"כ היה הוא טועה בשיקול הדעת ומשלם מביתו. והנלע"ד כתבתי: