מעשה בראובן שמת בלא בנים והניח אשה זקנה זקוקה ליבם גם הוא זקן ושניהם מרוצים שלא ליבם ושלא לחלוץ ובאו לדין על ענין הכתובה שהיא תובעת כתובתה והוא אומר תהיה מונחת ביד ב"ד או ביד שליש ותאכל ותתפרנס ממנה עד שתמות והנשאר אחר מותה אקח אני או יורשי שאם תקח הכל תתן במתנה הכל למי שתרצה ויקחו הכל יורשיה. יורה המורה הדין עם מי:

תשובה לא ידעתי מה מקום יש לשאלה זו שהרי יכולה לבוא עליו מטעם או חלוץ או יבם ואם לא ירצה ליבם יחליץ לה בעל כרחו ויתן לה כתובה ותעשה מה שתרצה ואם תתפשר היא בלא חליצה לא בשביל כך הפסידה זכות כתובתה. ואם היא אינה רוצה לא להתייבם ולא לחלוץ אין שומעין לה אפי' אמרה אני נזונת משלי וכ"ש שאין לה כתובה. ואם תובעת חליצה ואינה רוצה היבום דנין אותה בדין מורדת וכופין אותו לחלוץ לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת קצת מפרשים אין כופין כפלוגתייהו באומרת מאיס עלי והפסידה כתובתה. הילכך יכולה היא שתאמר יבם או חלוץ או תן לי כתובתי ומה שישאר אחר מותי תקח כדין שומרת יבם שמתה יורשים מאביה יורשין בנכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי בעלה יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שאנו רגילין לפסוק כמותו. ואם היא אינה טוענת כגון זה פתח פיך לאלם הוא. וא"כ לא מצאתי מקום לשאלתך אלא בזמן שהוא אמר איני רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אפי' שתקח כל כתובתה. וכן אם היא אומרת איני רוצה לחלוץ ולא ליבם אפילו אפסיד כל כתובתי. וא"כ הוא הדבר נ"ל שורת הדין נכסים בחזקתן כיצד נ"מ תקח הכל ותעשה בהם מה שתרצה שהרי אין היבם יורש בהם כלום. ונכסי צאן ברזל נותנין לה כיון שהביאה אותם מבית אביה והבעל והיבם אינם יכולין למכור מהם וכותבין אותם עליה ותתפרנס מהם ואם ישאר מהם אחר שתמות חולקים אותם יורשיה עם יורשי הבעל. וכתובתה שהיא על בעלה תהיה מונחת ביד שליש או ביד ב"ד שאם תצטרך תתפרנס ממנה ומה שישאר אחריה יורשי הבעל יורשים אותו. והנראה לע"ד כתבתי: