שו"ת רדב"ז/תתקלד
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהוציא שטר עסקא על היתומים והיתומים גדולים וטוענין אבינו החזיר ואם לא טענו בוודאי אלא שמא החזיר או אם טענו נאנסו או אם אמרו לא ידענו ואם חייבין שבועה או ממון ומהו סיגנון השבועה ואם גובה הכל או מחצה או פחות ממחצה:
תשובה גרסינן בבבא בתרא פרק המוכר את הבית שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן פי' במיגו דאי בעי אמר נאנסו והשתא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי נאמן לומר החזרתיו לך ובשבועה והא דאמרינן נאמן לומר נאנסו במקום שאין רואין שידעו אם נאנס. אבל אם טען שנאנס במקום דשכיחי סהדי לא מהימן אלא א"כ מייתי סהדי. הלכך אם הודה הנפקד שלעולם היה במקום שעדים מצויין אינו נאמן לומר החזרתים דהא ליכא מעיד אם היה טוען אונס היינו מצריכין אותו להביא עדים על אונסו. ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כולו. פי' שטר כיס שטר עיסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ופריך תלמודא תרתי פי' תרתי דסתרן אהדדי דכיון דנאמן לומר החזרתי אמאי נשבע וגובה כולו והא טענינן ליתמי ואבוהון ה"מ למיטען החזרתי לך פלגא דפקדון ומשני שאני התם דאם איתא דפרעיה מימר הוי אמר פי' מימר הוי אמר בשעת מיתה פרעתי והשתא דאיכא תרתי שטר ביד הנותן וגם לא צוה בשעת מיתה פרעתי הלכך נשבע וגובה כולו. אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה והכי איפסיקא הלכתא דנשבע בעל השטר כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וגובה מחצה דמלוה ומחצה דפקדון מפסיד ולא ראיתי בזה חולק. ואע"ג דלכאורה קשיא האי דרבא אהך דרבא פ' כל הנשבעים דא"ל רבא לרמי מאי מעליותא. הא תירץ רשב"ם ותוספות עיין עליו. ומה דדייקינן משמעתין דכיון דאמרו סתם שטר כיס היוצא על היתומים ושקלי וטרו טובא ולא אדכרו מה טענתם דיתמי משמע דבכל טענה שיאמרו לא גבי אלא מחצה. ולא מיבעיא אם טענו אנו יודעים שאבינו החזיר אלא אפילו טענו שמא החזיר לא גבי אלא מחצה שהרי כל טענת היתומים שמא הוא ואפי' אמרו לא ידענו אנן טענינן להו מה דהוה מצי אבוהון למטען ואפילו שתקו ולא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא משום דהא דשתקין משום דלא ידעי מה ישיבו ואנן טענינן להו. וא"ת מאי טעמייהו דמאן דס"ל נשבע וגובה כולו משום דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי נטעון אנן להו נאנסו דהא אבוהון הוה מצי למיטען הכי. תירצו בתוספות דלא טענינן ליתמי טענה דלא שכיחא ואונס לא שכיח וכן כתבו בהדיא בסוגיין דהמוכר ובכמה מקומות. וא"ת הא תינח דאנן לא טענינן להו אבל אם טענו הם כך הויא טענתן טענה וכ"ת הכי נמי היכי פסיק ותני גובה כולו והא משכחת לה דלא גבי אלא מחצה וכגון שטענו טענת אונס. וי"ל דאי טענו אנן ידעינן דנאנסו וודאי דלא גבי אלא מחצה דכיון דידעי אינהו באונסא מה לי אינהו מה לי אבוהון הכא במאי עסקינן בטוענין שמא נאנסו דסתם טענת היתומים שמא היא אבל אם טענו שמא החזיר נאמנין שהרי סתם פקדון לחזרה עומד ואנן נמי מהאי טעמא טענינן להו שמא החזיר וא"ת לקתה מדת הדין דגרעינן כח היתומים ממה דהוה מצי למיטען אבוהון דאבוהון מצי למיטען אונס ויתמי לא. הא לא קשיא כלל דאבוהון נמי אי טען שמא נאנסו לא כלום הוא ואינהו נמי אי טענו ודאי נאנסו הוי טענו כדאמרינן אלא האי טיבותא דעבדינן להו דטענינן להו מאי דהוה מצי למטען אבוהון לא אמרינן הכי אלא בטענה דשכיח ואונס לא שכיח דאונסא קלא אית ליה הילכך נקטינן להאי שטתא דאי טעני יורשים החזיר או שמא החזיר או ודאי נאנסו שאנו ידענו או שתקי טענינן להו החזיר ונשבע ולא גבי אלא מחצה. אבל אם טענו שמא נאנסו נשבע וגובה כולו וזו היא שטת הרשב"א והרז"ה ז"ל. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל שהוא הביא האי שמעתא בפרק המקבל וכתב אמר רבי הלכתא נשבע וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה אבל בפלגא שהוא בתורת פקדון חיישינן שמא נאנס אי נמי דלמא פרעיה ע"כ וכן דעת הרמב"ן ודעת הראב"ד ז"ל. וא"ת א"כ הדרא קושיין לדוכתא דנטעון להו נאנסו ומאי טעמייהו דדייני גולה ורב הונא בר אבא דס"ל נשבע גובה כולו. י"ל דהכא ביתומים הבאים בטענת עצמן וטוענין החזירם אבינו דאי לא נטען להו נאנסו וע"כ נשבע וגובה מחצה וכי לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא ודאי בבאין בטענת חזרה עסקינן וטעמייהו דדייני גולה משום א"ל שערך בידי מאי בעי. וא"ת כיון דבבאין בטענת חזרה עסקינן אמאי סתים לה בכולה סוגיין. וי"ל דאדר' הונא בר אבין סמכינן דשלח המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומים וכו' וארישא סמיך וכי היכי דרישא איירי בטוען החזרתיו לך סיפא דשטר כיס היוצא על היתומים בטוענין החזיר לך אבינו:
ולענין פסקא אע"ג דכתב הר"י קולון ז"ל בתשובותיו נהגו לפסוק כהריא"ף ז"ל במקום שאין התוספות חולקין לא למימרא דבמקום שהתוספות חולקים נפסוק כתוספות בהכרח אלא אפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי ודמיא למאי דאמרינן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שפירושו אינו בהכרח שיהיה הלכה כסתם כמו מחלוקת ואח"כ סתם דהוי הלכה כסתם. וכיון שהדבר שקול נפסוק הלכה למעשה כדעת הריא"ף ז"ל שהוא לתועלת היתומים. ותו דלא גרעינן כחם מכח אביהם. ותו שכבר נהגו בכל הגלילות האלו לפסוק כהריא"ף ז"ל וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות שלוחין ושותפין לפיכך שטר עסקא היוצא על היתומים שהיה אביהם מתעסק בו נשבע בעל השטר וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה אע"פ שלעולם טוענין ליורש כלומר אע"פ שלעולם טוענין ליורש בפלגא דפקדון בפלגא דמלוה לא תועיל שום טענה ומדקאמר שלעולם טוענין ליורש יש ללמוד דס"ל ז"ל דטענינן להו טענת אונס וכיון דאתריה דמר הוא עבדינן עובדא כוותיה. וא"ת אם נוטל כל פלגא דמלוה מיחזי כרבית וי"ל כיון דמפסיד פלגא דפקדון לא מיחזי כרבית וכ"כ הרב ז"ל סמוך לאותו דין שכתבתי ומינה דלמ"ד גובה הכל לאו דוקא אלא פוחתין לו כנגד שכרו שנתעסק בפקדון ופשוט הוא:
ולענין שבועה אם נשבעים יתומים שלא פקדנו אבא מקצת מפרשים כתבו דנשבעין וכ"כ הר"ן ז"ל שאין זה מחוור שלא תקנו שבועה אלא ביתומים הבאים ליפרע מנכסי יתומים וכגון שמת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת לוה ומשום דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. אבל יורשים נתבעים אין נשבעין כלל. וי"א דשבועת היסת מיהא משתבעי דהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דנשבע שבועת היסת שאינו יודע וה"נ נשבעין היסת שלא פקדם אביהם. וגם זה אינו שאין שבועת היסת אלא בטוען טענת ברי על הנתבע שהוא יודע או שיש לו לדעת אבל יורש שאין לו לדעת לא וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל. ומיהו אומר אני שלא אמרוה בסתם יתומים דלא ידעינן אנן אם היו בקיאין במילי דאבוהון או לא. אבל אם היו גדולים ובקיאין במו"מ של אביהם כיון שהיו ג"כ נושאין ונותנין בעסקא או שהיה אביהם מתיעץ עמהם במשאו ובמתנו וטען עליהם אתם יודעים שלא החזיר לי אביכם עסקא זו נשבעין שבועת היורשין שהיא מלתא מציעתא ואפילו הרמב"ן והרשב"א ז"ל מודו. וכן ראוי לדון דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ומתוך חומר השבועה פרשו ומודו. וא"ת כיון דידעי במילי דאבוהון לחייבן שבועה שהחזיר אביהם ואם אינם יכולין לישבע ישלמו כר' אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. תירצו בזה דקיי"ל שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דלגבי יורשים לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע [משלם] הילכך לנ"ד אם היורשים אינם בקיאין במילי דאבוהון אפי' שבועה לא בעו ואם הם בקיאין נשבעין היסת שלא פקדנו אבא וכו'. והנראה לע"ד כתבתי: