שו"ת רדב"ז/תתקח
מעשה אירע בעיר שיא"ו באחד ששחט כבש ונמצא בו באדרא דכנתא ענף אחד יוצא משפת הדרא דכנתא ארוך לאמה ויותר ורחבו כשיעור אצבע וחצי ורוב טבחי העיר הורו להטריף ואחד מן החכמים והוא גר בארץ הורה להתיר ואכל ממנו הוא ושכנו הקרוב אליו וסמך על מה שכתוב במרדכי בשם ראב"ן ז"ל שאירע במגנציא וז"ל מעי של כבש וכו' ועתה יורה המורה הדין אם מותר או אסור ואם הוא אסור אם המתיר ראוי לעונש שהורה הוראה להקל. ולמר תהיה צדקה:
תשובה הנה גמרת אומר [שרבו] (שראו) המטריפין ומכללם הריא"ף ורבינו ירוחם ולפי דרכך גם רש"י ז"ל חולק ובעל ה"ג ובעל העטור שפי' דבריו והרשב"א ז"ל ג"כ ואם כך הוא ראוי לעונש גדול שהקל כנגד כל גאוני עולם ראשונים ואחרונים ולפום ריהטא הכי משמע דהא לפי שטת רש"י ז"ל וגרסתו אפי' למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מודה הוא שצריך שיהו חוזרין ומתערבין למטה כשיעור אצבע למעלה מבית הרעי אבל היכא דלא הדרי וערבי כלל כ"ע מודו דטרפה וכן לפי שטת ה"ג וגרסתו בהא פליגי דמ"ס והוא דהדרי וערבי בעינן שיהיו מעורבין למטה כשיעור אצבע אבל למעלה לא בעינן ומ"ס אע"ג דלא הדרי וערבי למטה כיון דערבי למעלה כשיעור אצבע סגי ואפי' אימא דבעלי הך עובדא [ס"ל] (ז"ל) כבה"ג כיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא לא כמר ולא כמר לא הוי ליה למיפסק לקולא ולעשות בה מעשה ותו דהא הריא"ף ז"ל חשש ונקיט חומריה דמר וחומריה דמר והיה להם לחוש לדבריו ותו דהרא"ש ז"ל בעצמו פסק בפסקיו כדברי הריא"ף ז"ל וכתוב בתשובה להלכה המעשה שהיה במגנצא ואם הם חלוקים זה על זה היכי פסק כתרתי דסתרן אהדדי וכי תימא דהדר ביה הוי ליה לפרושי מאיזה טעם חוזר בו אלא מאי אית לך למימר דלא סתרן אהדדי. ותו כי בעל הטורים ז"ל כתב בתחלת הסימן כדברי הריא"ף ז"ל והפסיק בדין אחר ולסוף כתב א"א כתב בתשובה מפי היוצא בו וכו'. ואי סתרן אהדדי היה ראוי שיכתוב סמוך לדין הראשון אבל א"א ז"ל כתב כו' אלא משמע שני דינין נינהו ולא שייכי אהדדי. ותו קשה דהרמב"ם ז"ל כתב מעי שהוא יוצא כענף מן הבד וכו' בין בעוף בין בבהמה וקשיא לה איזה הדין הוציא אותה מהסוגיא שבפרק אלו טרפות הא אמרינן התם בהדיא שכנגדן בעוף כשר ולא הוציא אותו מזאת הסוגיא מנא ליה הא. לפיכך צריך ליישב הסוגיא לפי שטת בעלי המעשה שעמדו במנין והתירוה וגם בעל האגור כתב אותו מעשה בלא חולק והצעתן של דברים כך הוא. דמה שהעיד ר' יונתן ריש טבחי' ומאי דאתמר עלה בגמרא איירי במעי שיש לו שתי פיות שנכנס הרוב מכאן ויוצא במקום אחר ולא מהמקום בעצמו שנכנס וזהו הנקרא מעי יתר שכנגדן מצוי בעוף וכשר ואפליגו אמוראי מר אמר והוא דהדרי ערבי כפי שני הפירושים והגרסאות ומר אמר אע"ג דלא הדרי ערבי אלא שופך כפי הטבעת וגם זה כפי שני הפרושים אבל במעי היוצא ואין לו פה כלל אלא במקום שהוא נכנס שם חוזר לא נקרא זה מעי יתר כלל ולא איירי אמוראי בהכי ואע"ג שהריא"ף ז"ל כתב כמו שיצא הענף בתוך הבד לאו למימר שנשאר מובדל לעולם ואינו שופך דרך הפה האחת אלא לומר שהוא מובדל שאין שתי מעים מחוברות יחד אבל לעולם פה אחד יש לו והשתא שייך שפיר עלה פלוגתא לאמוראי דמר אמר והוא דהדרי ערבי ומר אמר אע"ג דלא הדרי ערבי דאי האי דקאמר כענף מן הבד הוי פירש שאין לו אלא פה אחד וצד השני סתום היכי שייך למימר עלה והוא דהדרי ערבי. וגם הר"ן ז"ל בעצמו לא כתב שזו היא דעת הריא"ף ז"ל אלא שדברי הריא"ף ז"ל מוכיחין כן וכן מתפרש דברי ה"ג וכן דברי בעל העטור והרשב"א שכולם מפרשים דברי ה"ג והרמב"ם ז"ל תפש לו דרך אחרת ואמר דיתר גמור הוא וראוי שיפסול בין בעוף בין בבהמה והכי מתפרש לסוגיא בד"א שיש חלוק בין העוף לבהמה שיוצאין בשני מקומות אבל במקום אחד אין חילוק וכו' כשר ופליגי אמוראי ח"א והוא דהדרי וערבי אבל לא הדרי וערבי בשניהם פסול דאין כשר בעוף היכא דלא ערבי אלא בזמן שיוצאין משני מקומות שכן דרכו של עוף ודוק ותשכח. ומעתה שלשה מחלוקות בדבר דלדעת הרא"ש ז"ל וזקנו ז"ל וכל אותו המנין מעי היוצא ואין לו אלא פה אחד והצד השני סתום כשר בבהמה וכ"ש דאין כאן יתר ולדעת הרמב"ם ז"ל פסול אפי' בעוף ולדעת הר"ן ז"ל דמפרש פלוגתייהו דאמוראי בהכי בבהמה פסול אבל בעוף כשר שהרי העיד כנגדן בעוף כשר וזכור אני כמה פעמים שהיו נמצאים בתרנגולים מעי סתום יתר ולא היה אדם מפקפק בדבר ואע"ג דבבהמה הרמב"ם והר"ן ז"ל מוסכמים לפסול הנך נפישי המרדכי בשם ראב"ן ז"ל ור' יצחק בר משה ז"ל. וכן אירע מעשה בימי רבינו קלונימוס בר יהודא ז"ל. ובימי אליקים בר משה יוסף ז"ל. וכן אירע מעשה בימי ראובן ז"ל בכבש שהיה מעי יוצא באורך אצבע מן המעים והיה סתום אותו המעי בסופו והרעי בא מן המעי לתוכו ומתוכו אל המעים וישבנו לדון בהלכה והסכמנו כולנו להתיר וכו'. וכתבו בעל האגור בלי מחלוקת וכן הסכים הרא"ש ז"ל ור"י בנו ז"ל וכיון דאיכא כל הני רבוותא דעבדו עובדא להקל אין זה המתיר ראוי לעונש כלל אע"ג דחילוק הרמב"ם והר"ן כי כל שאר המפרשים יפורשו דבריהם שיסכימו לדברי המקילין. ומה שכתב לחלק בין כשהוא שיעור כאצבע להיכא שהוא כשיעור אמה לא נראה כלל חדא שיש בידי תשובת הרא"ש ז"ל בכתיבת יד וגם ספר איסור והיתר שחבר הוא ובכולהו כתוב פחות או יתר. ותו כיון דהוי טעמא משום דאין זה מצוי בעוף ואין לנו אלא הטרפות שמנו חז"ל מה לי אריך מה לי קצר והרי ממקום שנכנס הריעי לשם הוא חוזר ואין כאן יתר לפי שטה זו וכ"ש לפי מה שנהגו באותן המקומות כאשר"י וכדברי חכמי אשכנזים. ובאמת אם היה המתיר במצרים ובכל זה המלכות היה ראוי לעונש דאתריה דמר הוא ומקל הוא כנגדו וכ"ש בזמן הזה כי עמי בעצו ישאל ומקל"ו יגיד לו. וכל זה איירי במעי שיש בו ריעי אבל אם אין בו ריעי אע"פ שהוא חלול אינו יתר אלא הוא וריר נמשך מן הכבד ולפעמים נסרך במעים ונחתך סמוך לכבד ונראה כמעי יתר (כן) וכן כתוב בספר כל בו. והנלע"ד כתבתי: